שלטון החוק

בשער "הארץ" מתפרסם הבוקר תחילתו של מאמר מאת גידי וייץ המוקדש למבקר המדינה החדש, מתניהו אנגלמן. "מי שפתח את הצהרת האמונים שלו בכנסת בהודיה לנתניהו", כותב וייץ, "נראה, כבר בשבועות הראשונים בתפקיד, כמי שהתמסר בלהט לשירות האינטרסים של הכוח".

לפי וייץ, "הכוונה של אנגלמן לסגור את האגף לתפקידים מיוחדים במשרד המבקר, הוראתו לשלב בדו"חות אמירות חיוביות על המבוקרים וההתנפלות הנזעמת שלו על חברי ועדת ההיתרים, שתהו על קשריו של בנימין נתניהו עם אילי הון – כל אלו הן עדויות לכך שהמבקר הנכנס מעוניין לשמור על בעלי השררה, לא להגן על הציבור מפניהם".

וייץ מסכם את טורו במשפט די דרמטי: "בחברה שהנוגדנים בה נחלשים יום-יום וגבולותיה נמתחים ונפרצים, ייתכן שרק החברה האזרחית והתקשורת יכולות לעצור את הדהרה של אנגלמן לעבר המטרה, שלו או של אחרים: הסגת מוסד המבקר לימים שראש הממשלה והשרים היו חסינים מביקורת, ומנהל בדואר היה הדרג הגבוה ביותר שבו אפשר לגעת".

פרשן "מעריב" בן כספית שותף לעמדתו של וייץ, ומביע אותה בדרמטיות גדולה אף יותר: "השבוע ניתן לקבוע, כמעט בוודאות, שמשלט אחד כבר נפל", כותב כספית. "מוסד מבקר המדינה היה ואיננו עוד".

כיוון ש"הארץ" הוא "הארץ" ו"מעריב" הוא "מעריב", לצד הטור של וייץ מתפרסמת הבוקר קריקטורה של עמוס בידרמן שבה נראה מבקר המדינה החדש צובע קיר בוורוד. לעומת זאת, ב"מעריב", כמה עמודים אחרי הטור של כספית מתפרסמת רשימה מאת לילך סיגן, שטוענת כי "הוויכוח על מבקר המדינה החדש לא ייצר עבורנו תשובות, כי השיח הקוטבי מיצה את עצמו".

מהבוקר "מעריב" אינו לבד בגישת השני-צדדים-לכל-מטבע, גם כשמדובר בשלטון החוק. ב"גלובס" מופיע לראשונה טור שבועי חדש מאת גיל ברינגר בשם "האדם הסביר".

הטור, כך מוסבר בסופו, "יעסוק בממשק שבין משפט ופוליטיקה". ברינגר, מצוין שם באותה ההזדמנות, "שימש בארבע השנים האחרונות יועצה הבכיר של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד, וכאחראי מטעמה על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. בנוסף, שימש מרכז ועדת השרים לחקיקה וכמרכז ועדת שקד-לוין להגברת המשילות בישראל. הוא בעל תואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית".

הקִרבה לשקד והקשר לוועדה ל"הגברת המשילות בישראל" מרמזים מאיזו נקודת מבט יעסוק טורו של ברינגר בממשק שבין משפט ופוליטיקה. ואכן, כבר בכותרת המשנה מבטיח הטור לקוראיו לטפל בשאלה "כיצד הפך 'שלטון החוק', בחסות השמאל, לשלטון הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה".

הנה עוד קצת רקע על ברינגר, מתוך ראיון שהעניק ל"בשבע" בשנה שעברה. הוא בשנות השלושים לחייו, נולד בבת-ים לאב שעבד בעיריית כפר-סבא ואמא שעבדה כמורה למתימטיקה. בגיל שש עבר לרעננה, את התיכון העביר בישיבת בני עקיבא וגם היה חבר בתנועה. "אני ילד מאוד קלאסי של הציונות הדתית", הגדיר את עצמו. אחר-כך: ישיבת ההסדר ברכת משה במעלה-אדומים, שירות צבאי בשריון, לימודי משפטים בבר-אילן, התמחות בפרקליטות המדינה ובהמשך מעבר לפוליטיקה.

באותו ראיון הוזכרה גם הקריירה העיתונאית הקצרה שלו, בתחילת העשור הנוכחי, ככתב ותחקירן במוסף "צדק" של "מקור ראשון". "התחקיר האהוב עליו ביותר הוא זה שהוביל לפסילת ספר הלימוד באזרחות שהכיל אמירות קשות נגד הימין, הדתיים והעלייה מרוסיה, תוך שילוב הטיות פוסט-ציוניות", נכתב אז ב"בשבע", "התחקיר הביא גם לפיטוריו של המפקח הארצי על לימודי אזרחות אדר כהן".

מה שלא צוין ב"בשבע" הוא שבעקבות אותו התחקיר הגיש כהן תביעת לשון הרע נגד העיתון, עורכו הראשי דאז שלמה בן-צבי, עורך המוסף "צדק" יהודה יפרח וברינגר עצמו. כהן דרש פיצוי בסך 200 אלף שקל, אך במסגרת גישור הסתפק ב"הודעה והבהרה" שבה התנער העיתון משלל טענות שנכללו בתחקיר מפי מקורותיו של ברינגר ואף הביע צער על עוגמת הנפש שנגרמה לכהן בשל הפרסום.

מכל מקום, אחרי התחנה העיתונאית הקצרה פנה ברינגר לפוליטיקה, שימש כיועץ של סיעת הבית-היהודי ובהמשך כיועץ השרה שקד לענייני הכנסת ומרכז ועדת השרים לענייני חקיקה. שם כבר היה לו כוח פוליטי של ממש. בין היתר היה שליחה לאיתור מועמדים לבית-המשפט העליון.

בראיון שהעניק ל"דה מרקר" בחודש שעבר תואר ברינגר כ"סדין האדום האולטימטיבי בעידן שרת המשפטים איילת שקד עבור כל מי שמאמין במודל הקיים של מערכת משפט ליברלית, לא שמרנית ולא פוליטית". המראיינים, עידו באום וביני אשכנזי, תיארו אותו כ"שליח של שקד למשימת איתור מועמדים שמרנים לבית-המשפט העליון, למשימת כיפוף מחלקת הבג"צים והכפפתה לעמדותיה של השרה הימנית, ולגיבוש הסכמות קואליציוניות לקידום או חיסול חקיקה ממשלתית ופרטית".

קוראי "גלובס" חדי הזיכרון יזכרו כי פגשו בשמו של ברינגר כבר לפני כשנה, כשהפרשן המשפטי של העיתון, חן מענית, פרסם טור פרשנות תחת הכותרת "היועץ של שקד חושף תפיסה בעייתית".

אז התייחס מענית למאמר שפרסם ברינגר ב"השילוח", כתב עת המשמש ככלי הביטוי המרכזי של קרן תקווה, המקדמת אג'נדה פלוטוקרטית בישראל, ובו יצא בעד הגבלת כוחם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה. מענית הגדיר את ברינגר "מוכשר", אך טען שעמדתו "בעייתית" ומאמרו מרדד את הסוגיה שלה הוא מוקדש תוך התעלמות משלל עובדות שלא נוחות לו. "ברינגר לא רוצה 'שומר סף' ולא רוצה 'יועץ משפטי לממשלה', הוא רוצה 'יס-מן'", חתם מענית את מאמרו.

ברינגר, מותר להניח, לא יסכים להגדרות של באום ואשכנזי וגם לא לביקורת של מענית. מה שמחזיר אותנו לתשובתו לשאלה "כיצד הפך 'שלטון החוק', בחסות השמאל, לשלטון הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה?". לפי ברינגר, הפתרון קשור לפרשנים המשפטיים, ש"הפכו במרבית כלי התקשורת לדוברי המערכות המשפטיות".

לדבריו, "הם עובדים בצמידות, שלא לומר בשיתוף פעולה מלא, עם בתי-משפט, מערך הייעוץ המשפטי לממשלה והפרקליטות, ואינם מסוגלים לבקר אותם. חלק מהם מתקשים לזהות את הפורץ, וחלק אחר מזדהה בכל מאודו עם מעשה הפריצה. ממילא הם לא יצביעו על מקום בו המנגנון המשפטי משמש ככסות לקידום תפיסה פוליטית. הם לא יקראו לגופי המשפט השונים לחזור אל גבול סמכותם, אותו הסיגו. בוודאי שלא ידווחו על כך שמשהו מאוד חריג מתרחש כרגע בישראל".

ועוד מוסיף ברינגר: "המחלוקת הבריאה שקיימת בעם (גם) ביחס להחלטותיה של הרשות השופטת והפקידות המשפטית אינה משתקפת כיום בקרב הפרשנים המשפטיים בכלי התקשורת המרכזיים. בעם – מחלוקת לוהטת, ובתקשורת – מונוליתיות מוחלטת. האדם הסביר מתבונן בתופעה הזו בתמיהה".

כעת, עם גיוסו של ברינגר לכתיבת טור שבועי ב"גלובס" יוכלו קוראי מהדורת סוף השבוע של העיתון לקרוא זה לצד זה את מאמריו של הפרשן המשפטי מענית ואת אלה של ברינגר. קוראים לזה פלורליזם, או כפי שחזון "גלובס" מגדיר זאת: עיתון ללא אג'נדה.

לשון נקייה

העמדה של ברינגר נוקבת, אך הניסוחים מעונבים. הוא לא יוצא נגד "כנופיית שלטון החוק", כפי שנקראה בעבר בפי מתנגדיה, וגם לא נגד "החונטה", כפי שמגדיר אותה בימים אלה עמיתו לעיתון אלי ציפורי. אלא שציפורי כבר לא כותב על "החונטה" התקשורתית-משפטית בטוריו שרואים אור ב"גלובס". את מאמריו בנושא זה הוא מפרסם, בתדירות גבוהה, בעמוד הפייסבוק שלו (שם, בעקבות החיכוכים בינו לבין מערכת העיתון, על תמונת הפרופיל שלו כבר מוטבע המשפט "פרסומי – על דעתי בלבד").

את הריק שהותיר אחריו ציפורי ב"גלובס" עם הפסקת כתיבתו בעיתון על נושאי חונטות ממלא כעת ברינגר בעל הסגנון המנומס. אם ניתן ללמוד מטור הבכורה שלו, נראה שאחרי קריאת טורי "האדם הסביר" קוראי "גלובס" לא יחושו צורך להתרחץ.

מהנעשה בתעשיית הפצת המוות

במוסף "שוק ההון" של "גלובס" מתפרסם ראיון עם מפיץ המוות גדי נצר. נצר הוא המנכ"ל של גלוברנדס, חברה שאת שמה רק מעטים בישראל מכירים, אף שהיא מרימה תרומה ישירה ומשמעותית למותם של ישראלים רבים מדי שנה, שכן היא שולטת בכ-35% משוק הסיגריות.

בין היתר מפיצה גלוברנדס את מותגי הסיגריות קאמל, לאקי סטרייק, וינסטון וקנט. כ-8,000 איש מתים מדי שנה בישראל מעישון, כך לפי נתוני משרד הבריאות, ואם גלוברנדס מפיצה כ-35% מהסיגריות בישראל הרי שהיא תורמת ישירות, לצד יצרני הסיגריות והמעשנים עצמם כמובן, למותם של כ-2,800 ישראלים כל שנה. משהו כמו מוות של שבעה וחצי בני אדם מדי יום, כל יום.

לפי הראיון עם נצר, החברה להפצת מחלות ומוות גלוברנדס מעסיקה כ-180 עובדים וכ-88% מהכנסותיה בשנים 2017–2018 הגיעו ממוצרי עישון (היתר מממתקים וחטיפים כמו ממרח שוקולד נוטלה, חטיפי קינדר בואנו ומסטיק אורביט, שמוגדרים מוצרי "אימפולס", כלומר כאלה שרוכשים ליד הקופה, בהחלטה של רגע).

ברבעון הראשון השנה הכניסה החברה כ-540 מיליון שקל, והגיעה לרווח נקי של 13.4 מיליון שקל. יותר מ-70% מהרווח, כך מוזכר בראיון, מחולק כדיבידנד לבעלי המניות. "החברה היא תפעולית ואין לה הוצאות גדולות על השקעות או מו"פ", מסביר נצר, "כך שאנחנו יכולים לחלק חלק ניכר מאוד מהרווחים כדיבידנד. בפועל תמיד אנחנו מחלקים יותר מ-70%".

נצר עצמו מחזיק כ-4.4% ממניות החברה, ובמסגרת הראיון מצוין כי הוא בן 54, נשוי עם שלושה ילדים, גר בקדימה ולאחרונה חזר מטיול אופנועים עם חברים בהרי ההימלאיה.

עיקר הראיון עם מפיץ המוות מוקדש לביזנס: הסכם עם תאגיד יפני, מצב המניה והמתחרים בשוק. לקראת הסוף, אחרי שנצר מדבר על כניסת חברת ההפצה לעולם הפיצוחים, מוצא המראיין, קובי ישעיהו, הזדמנות להתייחס לתרומתה של החברה למותם של ישראלים רבים, אך מממש את ההזדמנות באופן חלקי בלבד.

"אתם חושבים להיכנס לעוד מוצרים שנחשבים יותר בריאים לעומת מוצרי עישון וממתקים?", הוא שואל (ודוק: "נחשבים". כאילו המדע עדיין מתלבט לגבי השלכות העישון).

נצר משיב: "אנחנו מסתכלים על מה מתאים לחברה ולקווי ההפצה שלה. אם המוצר בריא או לא, קשה מאוד לקבוע. אמנם על כל קופסת סיגריות כתוב בגדול שהמוצר מזיק לבריאות, אבל כל אחד יכול להחליט מה טוב לו. אני רוכב במשך שנים רבות על אופנוע כבד למרות שזה מאוד מסוכן, אבל אני מאוד נהנה מהרכיבה והחלטתי שאני רוצה לעשות את זה למרות הסיכון. לכל אחד צריך להיות החופש להחליט מה טוב לו ומה מזיק לו".

הציטוט הזה עובר כמו שהוא בעיתון, ומשפט מתוכו אף הופך לכותרת הראיון, אף שבחלקו הוא מופרך מיסודו. בניגוד לדברי נצר, לא "קשה מאוד לקבוע" אם מוצר בריא או לא. למעשה, זה די קל, בוודאי כשבוחנים את המוצרים שנצר מפיץ.

ממרח האגוזים הממותק נוטלה, למשל, הוא מאוד לא בריא (אף שיש בו גם ערכים תזונתיים). לעומת זאת, הסיגריות מסוכנות מאוד לבריאות ואינן תורמות לצרכן שלהן דבר מלבד חומרים ממכרים ורעילים. האופנוע הכבד של נצר יכול להביא אותו מנקודה א' לנקודה ב', ובמהירות רבה יותר מאשר כלי רכב אחרים. הסיגריות מביאות את המעשנים מהר יותר אל יעד אחד – המוות.

אל תהא צרה עיניכם בשכרו ומעמדו החברתי של נצר. נכון, הוא מפיץ מוצר שכל כולו התמכרות, כך שמובטח שלקוחותיו ירצו רק עוד ועוד, אבל התחרות בתעשיית הפצת מוצרי המוות קשה, הרגולציה על הפצת מוצרי מוות חונקת, ועוד לא הזכרנו את הבריאותנים הרדיקליים שמנדנדים כל הזמן על תוצאות העישון. כך שמנכ"ל של חברה להפצת מוצרי מוות שמשיג לבעלי המניות רווח נאה בהחלט זכאי לתמורה הולמת. הבעיה אינה נצר, אלא "גלובס".

נצר מן הסתם מצא לעצמו במהלך שנות עבודתו בגלוברנדס את ההצדקות שמאפשרות לו להמשיך להרוויח כסף ולישון בשקט מהפצת מוות בהיקף נרחב. הוא לא מחויב לאיש מלבד לעצמו ולמצפונו. אבל לכלי תקשורת יש גם מחויבות ציבורית. ראיון עם מפיץ מוצרי מוות בהיקף כה גדול לא יכול להסתפק בשאלה אחת מרומזת על הפיל שמוטל באמצע החדר, משתעל דם וגוסס מסרטן.

עדות מבפנים (והכותרות הראשיות)

"סיעת 'יהדות התורה והשבת' הגישה את רשימתה לכנסת", קוראת כותרת בשער "המודיע", בטאון מפלגת אגודת-ישראל, שלצד דגל-התורה מרכיבה את יהדות-התורה.

צבי רוזן, כתב "המודיע" בכנסת, מדווח כי הרשימה הפוליטית מטעם מו"ל העיתון "זכתה לברכתם הנערצת, החשובה והנדרשת של גדולי התורה והחסידות שליט"א, מצדיקי דורנו, חברי מועצת גדולי התורה, שכבר האצילו ברכה נאמנה להצלחת המערכה וקברניטיה הנבחרים".

בהמשך מגדיר רוזן עצמו את הרשימה כ"מכובדת" ומציין שהיא "כוללת כבעבר גם הפעם אנשי מעש ותיקים, אישי ציבור נודעים ועסקנים מפורסמים, מכל חוגי קשת היהדות הנאמנה ושדרות הציבור החרדי". נראה כי סוף-סוף יש למי להצביע. עוד בידיעה: דיווח על "התעוררות ציבורית גדולה ותנופת פעילות מתבקשת" לקראת המערכה הפוליטית הקרובה.

ב"ישראל היום" הנאמנות הפוליטית מעט יותר מעודנת. "גנץ לא פסל ישיבה עם נתניהו – וחזר בו: 'לא שמעתי טוב'", נכתב בכותרת הראשית של 400 אלף עותקי החינם של העיתון שמחולקים הבוקר ברחבי המדינה. הסיקור הפוליטי ב"ישראל היום" מתאר גם הבוקר את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כנפיל רב כוח שנרדף מטעמים זרים על ידי גמדים מסוגים שונים, ואת יריבו העיקרי, בני גנץ, כמי שבעיקר עושה בושות.

הפוליטיקאי היחיד שאולי עושה בושות כמו גנץ, לפי גיליון "ישראל היום" מהבוקר, הוא ג'ו ביידן, המתמודד העיקרי של דונלד טראמפ בבחירות הקרובות בארצות-הברית ("ג'ו ביידן שוב הביך עצמו בעימות הדמוקרטי", נמסר במדור חדשות החוץ של "ישראל היום").

הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מוקדשות אף הן לפוליטיקה, אך הן נטולות כל ערך. "מוכנים לבחירות" היא הכותרת בטבלואיד הנפוץ יותר, "על קו הזינוק" היא הכותרת באחיו הנפוץ הרבה פחות. ב"הארץ" הכותרת מוקדשת להתרחשות פוליטית קונקרטית: "מאמצי האיחוד בימין כשלו: עוצמה-יהודית תרוץ ברשימה נפרדת".

איפוק

בעיתון החרדי "הפלס" מדווח א' בן-מנחם, בעקבות החשיפה בתוכנית "הצינור" של רשת, על הקמת מפלגה שמטרה לשחרר את רוצח ראש הממשלה יצחק רבין, יגאל עמיר. ב"ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "הארץ" ו"מעריב" אין דיווח על הקמת המפלגה.

הפתעה לטובה ב"ישראל השבוע"

במוסף הפוליטי של "ישראל היום" (עורך: עמר לחמנוביץ) מתפרסמים הבוקר שני טקסטים מעניינים, שאינם משרתים את המטרות הפוליטיות של נתניהו ובני ביתו. נדב שרגאי כותב בהרחבה, בעקבות מחקרו של פרופ' מוסטפא עבאס על פלסטינים ויהודים שלחמו כתף אל כתף נגד הנאצים; ואילו איתן אורקיבי, פובליציסט ב"ישראל היום" שטוריו בדרך כלל מומלצים לקריאה, מראיין את ההיסטוריון אדם רז לרגל צאת הגיליון הראשון של "תלם – כתב עת לשמאל ישראלי". הדו-שיח ביניהם ענייני ומעורר מחשבה.

רז מספק לאורקיבי וקוראי "ישראל היום" הצצה לזווית הראייה של שמאלן ציוני בישראל, יצור שכמעט ולא קיים בין דפי העיתון אלא כקריקטורה נלעגת. ההיסטוריון מדבר בכאב על אובדן ההגמוניה של השמאל ועל רצונו לזכות בה מחדש. הוא מבטל את התפיסה השלטת ב"ישראל היום" כאילו האליטה שמאלנית, ומספר כי הוא מייחל להקמתו של כלי תקשורת שמאלי שיסייע ביצירה מחדש של סדר יום שמאלי.

"מה", שואל אורקיבי, "'ישראל היום' של השמאל?". רז משיב בחיוב: "'ישראל היום' מראה לך את הכוח העצום שיש ביכולת לקחת אידיאה, לקחת רעיון, ולשים אותו לאנשים בראש. אני מסתכל על הדבר הזה בקנאה", הוא אומר.

ההרוג ה-50, הילדה בת ה-7 (המסר והסיבה)

בתחתית עמוד 5 של "מעריב" מדווח משה כהן כי פועל פלסטיני כבן 35 מהעיירה טובאס שליד שכם נהרג אתמול במפעל עוגיות בגליל התחתון. הפועל, ששמו לא מוזכר, טיפס על מכל בגובה כשני מטרים, נפל ונחבט בראשו. "מתחילת השנה נהרגו 50 בני אדם בתאונות עבודה באתרי בנייה ובמפעלים", מדווח כהן, ומוסיף כי בארבע תאונות עבודה נוספות שאירעו אתמול נפצעו פועלים באורח קשה ובינוני.

ב"ידיעות אחרונות" לא מדווח על מות הפועל ה-50 השנה, אך מקום של כבוד בלב שער העיתון וכל עמוד 2 שמורים לדיווח על מות ילדה ישראלית בת 7 בבריכה בכרתים, במהלך חופשה. ב"ישראל היום" לא מדווח על מות הפועל, אך כל התוכן המערכתי בעמוד 7 מוקדש לדיווח על מותה של הילדה בחופשה.

המסר של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" הוא שישנם מקרי מוות בלתי נמנעים, שצריך פשוט ללמוד לקבל, ומקרי מוות נוראיים שהם טרגדיה עצומה למשפחה ולחברה כולה. הסיבה היא ש"כולנו" נוסעים לכרתים ולכולנו יש בנות שיכולות לטבוע ברגע של חוסר תשומת לב, אבל אף אחד מ"איתנו" אינו קרוב משפחה של פועל בניין.

ב"הארץ", אגב, שבדרך כלל מקפיד לדווח על מות פועלים, לא מדווח הבוקר על מות הפועל ה-50 השנה (וגם לא על מות הילדה בכרתים).

מדור הכוונת קוראים

מי שרוצה לדעת מה חושב נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש על ענייני השעה מוזמן גם השבוע לקרוא את מדורו של יהודה שרוני ב"מעריב". מי שאוהב לשמוע חוויות על אכילת חומוס מגבר אשכנזי מבוגר ומבוסס מוזמן לפנות לטורו של נחמיה שטרסלר ב"הארץ".

פעמיים שלמה ארצי

"אני מרגיש היום כמו נהר", אומר שלמה ארצי לרז שכניק, שמראיין אותו, שוב, למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". הפעם האמתלה היא הגעתו של טאלנט "ידיעות אחרונות" למקום השני ברשימת האמנים המושמעים ברדיו בעשרים השנה האחרונות (הדירוג מתבסס על נתוני אקו"ם, כך שהוא ככל הנראה אמין. בעבר הקפיץ עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר רון ירון את מקומו של ארצי במעלה דירוג גדולי זמרי ישראל שערכה מערכת המוסף).

למזלם של קוראי "7 לילות", בראיון עם ארצי אפשר לשאול אותו למה הוא מתכוון כשהוא אומר משהו כמו "אני מרגיש היום כמו נהר". בתשובה, ארצי משווה את עצמו ללאונרד כהן או פול סיימון. "הם כמו נהר, הם חיים איתך. אתה תבוא ותפגוש אותם שוב ושוב, והם לא באים והולכים", הוא אומר.

לרוע מזלם של קוראי "7 ימים", בטורו הקבוע של ארצי אין מי שישאל אותו למה הוא מתכוון. לכן אפשר למצוא שם הבוקר, בין היתר, את הפסקה הבאה: "שמת לב אבוק (אבא) שהציפורים בקפריסין רזות יותר מבארץ? שאלה שירי בתי. ואני דווקא הודאגתי ממקועקעת אחת שהשתזפה בשמש, שמא הקעקועים ימסו לה בחום".

כבוד

מערכת מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" חותמת את מדור המכתבים בברכה "לחברנו כותב המכתבים הוותיק גדעון גרינפטר", בהגיעו לגבורות.

עושים לביתם

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" משובצת הבוקר ידיעה פרסומית על פתיחת עונה חדשה באחד המיזמים המסחריים של העיתון במימון בנק הפועלים, "משפחה בצמיחה". במוסף "ממון" מוקדשת כפולת עמודים למיזם במימון הבנק, שעדיין מחזיק בכשליש ממניות העיתון.

גם השבוע מתפסם ב"מעריב" מדור במימון תנובה, וב"דה-מרקר" שוב מופיעה כפולת עמודים מערכתית למראה עם הגילוי הלא נאות "תוכן שיווקי".

וב"גלריה" שוב מכרו את השער.

ענייני תקשורת

איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי אהרון שביב, שניהל את קמפיין נתניהו בבחירות 2015, הסתבך במונטנגרו, שעשויה לבקש להוציא נגדו צו מעצר בינלאומי.

טובה צימוקי מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט החליט להתערב בתביעה שמנהלת פייסבוק נגד "סטטוסים מצייצים".

חן מענית מקדיש חלק מטורו ב"גלובס" להשלכות ההחלטה שלא להעמיד לדין את שרה נתניהו ב"תיק 4000". ענת ביין-לובוביץ' כותבת באותו העיתון על הדרך שעשתה חדשות 13 מימי היהלום שבכתר ערוץ 10 ועד להיותה נטל על הערוץ הטלוויזיה של חברת רשת.

אמיר תיבון מדווח ב"הארץ" על קריסת "פרויקט הדגל של ההסברה הישראלית בארצות-הברית", The Israel Project. הסיבה: קיטוב פוליטי בישראל ובאמריקה פגע בשטף התרומות.

במוסף סוף השבוע של "מעריב" מתפרסם ראיון עם הצלם מיכה בר-עם. בר-עם מספר למראיין, יעקב בר-און, כי בשנים האחרונות הקים ארכיון צילומים היסטורי, אבל אין אף מוסד ציבורי שמעוניין לרכוש אותו ממנו.

אסף משניות מדווח ל"בשבע" על המכרז לבחירת הגוף שיהיה אחראי על מדידת הרייטינג.

במדור "עניין אישי" של "בשבע" (רבקי גולדפינגר) משתתף הפעם אריאל דרעי, מנכ"ל תחנת הרדיו החרדית קול-ברמה. כשהוא מתבקש להתייחס לתביעה שהוגשה נגד התחנה בגין הדרת נשים, שבגינה חויבה התחנה בתשלום פיצויים בסך מיליון שקל, אומר דרעי: "זו תביעה קנטרנית. יש ברדיו לא מעט מגישות קבועות ושדרניות שמגישות פינות ותכנים מיוחדים, יש מנהלות בכירות ועובדות. כל אשה יכולה לעלות לשידור בתחנה בכל שעה. אין הדרה. אנחנו לא זקוקים שיגידו לנו מה טוב ומה לא טוב. בשטח לאט-לאט דברים נעשים מעצמם בהדרגתיות".

ב"מוסף הארץ" כותבת מיכל לברטוב על היעלמותם של העיתונים האמריקאיים שפנו לקהילה השחורה.

במוסף "G" של "גלובס" לא מופיע השבוע טורו של דרור פויר, אחרי שבסוף השבוע האחרון פרסמה עמיתתו הדר קנה כי בעבר הטריד אותה מינית.