הסכם בלעדיות לפצוע
אושר טויטו חתם על הסכם בלעדיות עם "ידיעות אחרונות". כך, לפחות, עולה מהלוגו שהוצמד לסיפור הראשי של העיתון הבוקר - "מיוחד לידיעות אחרונות". המסגור שנבחר לסיפור - תקווה ישראלית בצבעי כחול-לבן. בתמונה שבמרכז עמוד השער (צילום: משפחת טויטו) נראה הילד שוכב על מיטת בית-החולים, עיניו פקוחות ומבטו למצלמה, כשמשני צדיו שוטרים המחייכים חיוך רחב. הוא עצמו לא ממש מחייך, קצת חושף שיניים, זה הכל.
הכותרת הראשית שמעל התמונה, "אני גיבור, אני אבריא", היא ציטוט של אושר טויטו. כן, ציטוט ישיר של הילד, כפי שמדגישה כותרת הגג לידיעה התופסת את הכפולה הפותחת בעיתון: "לראשונה מאז שנפצע מפגיעת קסאם ורגלו נקטעה, אושר טויטו בן ה-8 מדבר". הכוונה כאן בפועל "מדבר" אינה, כמובן, שהוא פותח את הפה ומתקשר באמצעות מלים, אלא שהוא מצוטט לתקשורת.
אזרחים מתחבאים מפני קסאם, החודש בשדרות (צילום: פלאש 90)
הכתבה עצמה [נעם ברקן] עמוסה ברגעים אנושיים מרגשים, ונטולת כל ערך עיתונאי. "מדי פעם הוא פותח את עיניו הכחולות ומחפש את הוריו", הוא משפט המאפיין אותה. "אושר נאנח מכאבים. האנחות הופכות לזעקות כאב: 'הקוצים, הקוצים', הוא צועק. 'הוא מרגיש קוצים בכף הרגל שנקטעה', מסביר האב", כך מובלט בצד הטקסט. אגב, בצד הידיעה סוחטת הדמעות, מודעת לוח דרושים שמביא מתן צורי תחת הכותרת "דרושה: אחות אמיצה". האחות בקיבוץ שעל גבול רצועת עזה יצאה לחופשת לידה, ואין מי שמסכימה להחליפה. בסוף הידיעה, מספר טלפון למעוניינות בתפקיד. מי אמר שהאינטרנט לקח לעיתונות המודפסת את כל מודעות הדרושים?
אבל נחזור לידיעה הראשית. השוטר שמופיע בתצלומים לצד אושר טויטו ומבטיח לו שעוד יבוא היום וישוב לשחק כדורגל הוא ניצב אורי בר-לב, בעצמו קטוע רגל. בעיתונות דווח כבר לפני יומיים כי טויטו התעורר ובר-לב בא לבקרו והבטיח לו שעוד ישחק כדורגל. בפינת התצלום של השניים ב"ידיעות אחרונות" הבוקר מובלטת המלה "אתמול". האם הניצב מבקר קבוע במקום ומבטיח בכל הזדמנות מחדש שטויטו ישחק כדורגל, או שרק עכשיו השיגו בעיתון אישור לפרסום ראיון ותצלומים, אבל לא רוצים להודות שהם מדווחים על חדשה בת שלושה ימים?
האמת, במקרה הזה, שולית. היא היתה יכולה להיות רלבנטית רק אם היה מדובר בידיעה עיתונאית של ממש ולא בסיפור אנושי נטו, שהוא, מטבעו, על-זמני. מה שחשוב כאן הוא לא המועד, אלא ההבטחה שאושר עוד ישחק כדורגל. הבטחה שלא מפסיקה להדהד בדיווחים על טויטו הצעיר מהיום שבו נקטעה רגלו, ממש כמו התקווה העמומה שראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, יקום איכשהו ממיטת חוליו וילטף את ראשי נכדיו. השער האולטימטיבי של "ידיעות אחרונות" - אריאל שרון מלטף את ראשו של אושר טויטו לאחר שזה הבקיע שער.
ובינתיים, ב"מעריב"
גם ב"מעריב" הולכים על ביקור חולים בשער, אבל כיוון שהם לא העיתון של המדינה אלא צהובון המשתרך מאחור במלחמה מול חינמון, הם נאלצים להסתפק במקום בטויטו בחיימוב (עוד ילד שנפצע מקסאם, אבל קוראים לו חיימוב), ובמקום בביקור של ניצב משטרה בביקור של ראש ממשלה. בתצלום המופיע על השער (אבי אוחיון, לע"מ) נראה אולמרט מניח ידו על ראשו של חיימוב כאילו היה מקובל המברך אותו. חיימוב לא מחייך.
הידיעה שלצד התמונה, הכותרת המרכזית שעל השער, כלל לא עוסקת בביקור או בחיימוב. למעשה בעיתון כולו אין ידיעה המתייחסת לתמונה שעל השער; כל המידע על הביקור מתמצה בכיתוב: "ובינתיים, באשקלון. אולמרט מבקר את הילד יוסי חיימוב, שנפצע מירי קסאם בשדרות". בצדק אין ידיעה המתלווה לתמונה, כי אין מה להגיד עליה. לא קרה שם דבר מלבד פוטו-אופ לראש הממשלה. זו גם הסיבה שאין לה מקום על שער העיתון.
הידיעה הראשית ב"מעריב" עוסקת בכלל בביקורת של שרי ממשלה על הרגיעה בחזית הדרומית. בן כספית ועמיר רפפורט מדווחים כי "לפחות שלושה שרים בקבינט המדיני-בטחוני סבורים כי ישראל מקיימת, בעצם, מו"מ עם החמאס". התיבה המשמעותית במשפט זה היא "בעצם", המסוגלת להוסיף לכל טיעון שבעולם זרם תחתי של רב-משמעות עמומה.
מעל ידיעה זו, בראש השער בעצם, עוד חשיפה של מיה בנגל על אחורי הקלעים של מפלגת העבודה, והפעם חשד להעלמות מס. בעמ' 6 מפרטת בנגל ומדווחת כי במשך שנים מנהלת המפלגה חשבון בנק שאליו מוזרמים מדי חודש עשרות אלפי שקלים, ובאמצעותו היא מעניקה לעובדיה מתנות וזאת בלי להצהיר על הכספים למס-הכנסה.
ועוד ב"מעריב", כתבה של אלי לוי על מאבק צפוי של דרוזים להשבת אדמות שהופקעו מהם, "לטענתם", על-ידי מדינת ישראל. לפי הכתבה, "הדרוזים" מכריזים כי ב-28 במרץ יתקיים "יום האדמה הדרוזי הראשון".
דרוזים תושבי הגולן מפגינים נגד מינהל מקרקעי ישראל, 23 בפברואר (צילום: פלאש 90)
על ראש השוטר
גם ב"הארץ" תמונה של לע"מ על השער - אולמרט מבקר בבית-ספר באשקלון. גם כאן התמונה לא ממש קשורה לידיעה הראשית שמביא אבי יששכרוף - "ההסכם המתגבש: המעברים יוחזרו לידי הרשות" - שעוסקת בעיקר בהסכמות המרכזיות בין ישראל לפלסטינים. רק בהמשך הידיעה מוזכר, בחטף, כי "ראש הממשלה גם ביקר בבית-ספר [באשקלון] ושוחח עם התלמידים".
עוד בשער ה"ארץ", מעל הקפל, ידיעת נדל"ן [מיכל גרינברג]. מחירי הדירות בנתיבות וביתר היישובים שמחוץ לאזור עוטף עזה עלו בתקופה האחרונה בכ-30%. ובתחתית השער, תחילתו של סיפור אנושי (אסירים שהתנקו מסמים באמצעות התיאטרון), המובא בהרחבה בעמ' 12.
בהמשך העיתון פרטים מעניינים על חקירת הפיגוע במרכז-הרב, שהולכת ומסתעפת. יהונתן ליס ויאיר אטינגר מביאים את הכותרת "מבוכה בתחקיר המשטרתי: לא ברור כמה שוטרים היו במקום וכמה זמן המחבל ירה". מוקד הבעיה, כרגע, הוא הכובע שלקח סרן דוד שפירא מהשוטר שניצב בשער הישיבה ומיאן להיכנס. הכובע היה כובע בלש, ואילו השוטר – שוטר סיור. האם היה גם בלש במקום? אף אחד לא יודע.
אגב, ב"ידיעות אחרונות" מספר ירון דורון כי משפחת שוטר הסיור שנותר בשער הישיבה כשראשו חשוף חוששת לחייו. לדברי המשפחה, הוא לא רוצה להתאבד אף שהוא נתון "בסערת רגשות". החשש הוא "שגורמי ימין קיצוניים ינסו לפגוע בו".
מעניין ש"בידיעות אחרונות" חוששים לחייו של השוטר מפני גורמים בימין הקיצוני, בעוד שהסיפור שהביאה אתמול איילה חסון על האישור ההלכתי לנקום בערבים בעקבות הפיגוע כלל לא מוזכר בעיתון. היו יכולים לפחות לפעול כמו "ישראל היום", שמדווח על העניין (בעמוד השער) באמצעות ההכחשה של אנשי הישיבה: "זעם בישיבת מרכז-הרב: מעלילים עלינו".
ואם כבר הזכרנו את "ישראל היום", שם מעניקים הבוקר את הכותרת הראשית לרצח שהתחולל בעקבות מריבה על מקום חניה, סיפור המופיע בעמודים הפנימיים ביתר העיתונים. מעל הכותרת הראשית מופיעה כותרת אנטי-אולמרט אופיינית לעיתון: "אולמרט לאשקלון: תתרגלו", המתייחסת לאמירתו של ראש הממשלה בעת ביקור בעיר כי "אין שום דרך למנוע ירי טילי גראד". הידיעה המפורטת, המופיעה בכפולה השנייה של העיתון, מלווה במאמר פרשנות של דן מרגלית הנושא את הכותרת "איש בלי בשורה".
ראש הממשלה אהוד אולמרט מקבל את אות יקיר השלטון המקומי, שלשום בירושלים (צילום: פלאש 90)
רשומון פריזאי
ב"ידיעות אחרונות" צוללים הבוקר לשפל צהובוני שלא נראה כמותו זה 24 שעות לפחות. דני אדינו אבבה, המתלווה לפמליית הנשיא בפריז, שוב פותח את דיווחו בריכולים ומדגיש כי קיים כעס בפמליה על שהדוגמנית בר רפאלי השתתפה בארוחת ערב חגיגית, וזאת אף שלא שירתה בצבא. לכו תבינו את הקוד הדיפלומטי. בקבלת הפנים לנשיא היא היתה אורחת כבוד, בארוחה החגיגית - איסור מוחלט.
מכל מקום, אדינו אבבה עובר עד מהרה לחנופה צרפתית מאולצת ומצטט את רעיית נשיא צרפת, קרלה ברוני, המחמיאה לתל-אביב, ולפרס. "אני באמת אוהבת אותך. בעיני אתה אדם מרתק", היא אומרת לנשיא לפי הדיווח, ואז שואלת אם הוא באמת בן 84. "אתה נראה צעיר, מטופח ויפה", היא מוסיפה, ולפי העיתון ממש שואלת אותו מה הסוד שלו. פרס עונה לה שהוא עושה כושר ומקפיד על אכילה נאותה (ב"מעריב" מדווח מרדכי חיימוביץ' כי ברוני שאלה אם פרס באמת בן 85, ובתשובה לשאלת הסוד נתן נשיא המדינה את הקרדיט ל"סקרנות ועניין". אף אחד כבר לא אוכל יוגורט?).
הפסקה האחרונה בדיווח של אדינו אבבה מתחילה במשפט הלא ייאמן "והיו גם כמה נושאים חשובים במהלך הביקור", אבל שיא הצהובונות מגיע דווקא מעורך העמוד, המציב בראשו תמונה שקיבלה את הכיתוב: "פוליטיקה בגובה העיניים: סרקוזי מציץ לבר רפאלי". בתמונה נראה סרקוזי כשפניו למצלמה, רפאלי בגבה, לוחצת ידו של אדם שנמצא מחוץ לפריים. התצלום באיכות נמוכה, ככל הנראה נלקח מערוץ טלוויזיוני בלי לתת קרדיט. אך גם אם היה באיכות גבוהה יותר קשה היה לראות אם מדובר בהצצה, או סתם בשבריר שנייה שבו נראה כאילו הוא מציץ, וזאת מפני שמדובר בתצלום סטילס ולא וידיאו. נראה כי ההנחה של עורך העיתון היא שהקוראים ראו אתמול חדשות בטלוויזיה וצפו בסרקוזי מישיר מבט לשניות ארוכות אל עבר החזה של רפאלי, והיום הם רוצים להיזכר בתענוג שאחז בהם בליל אמש. מי שלבטח מוצא את עצמו הבוקר בעמדת המציצן הוא קורא "ידיעות אחרונות".
אגב, ב"הארץ" מגיש אדר פרימור, שליח העיתון בפריז, דיווח נרחב ורציני על יומו של נשיא המדינה בעיר. ברוני מוזכרת במשפט אחד בלבד, הקבור עמוק בטקסט, ורפאלי מועלמת לחלוטין. תחת זאת יש ראיון עם פרס, האומר דברים כגון "עדיף נשיא שלפן - השולף רעיונות חדשים - ממנהיג עצלן שנבהל מסקרים ומחדשנות". הכוונה לסרקוזי.
עוד קצת חדשות רכילות
ועוד ב"ידיעות אחרונות": ידיעת רכילות בעמודי החדשות תחת הכותרת "עמרי, בת הזוג ובקשת החנינה". הידיעה, שחתומה על-ידי "כתב 'ידיעות אחרונות'", פותחת בשאלה "מי בעצם עומד מאחורי בקשת החנינה לעמרי שרון שהגיש שר האוצר רוני בר-און?", ובהמשך רומזת כי מדובר ביועצת התקשורת של שר האוצר, לי גת, חברתו לשעבר של עמרי שרון.
פחימה שווה תמונה
הגיבורה המזרחית של השמאל הלא-ציוני ביקרה אתמול בסוכת האבלים של בני משפחת הפלסטיני שביצע את הפיגוע בישיבת מרכז-הרב. "ידיעות אחרונות" מסקר את האירוע באמצעות תמונה וכיתוב בלבד, ללא אזכור לדרישה של פחימה כי המשטרה תשחרר את גופת המחבל לקבורה. אולי לזה מתכוון איתן הבר, שבטור לצד התמונה קורא להתעלמות ממעשי פחימה.
וכמה ענייני תקשורת
בעמוד המאמרים של "הארץ" כותב שלומי ברזל על סיקור המפגש בין קבוצות הכדורגל של בית"ר ירושלים לאח"י נצרת. לדבריו, עיתונות הספורט "העדיפה באופן ברור את האלמנט המסחרי והתחרותי על פני השאיפה למתן ולהרגיע לקראת מפגש טעון ממילא. לא מדובר חלילה בפרסום בדיות, אלא בבחירה להתעלם מהנסיבות ומהנפיצות ולשים דגש דווקא על אלמנטים מיליטנטיים". והוא מביא דוגמאות ממוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" ומערוץ הספורט.
גדעון לוי כותב בטור ביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" על הסיקור, או חוסר הסיקור, של תקיפת ארי שמאי. "עיתונאי שהוכה באכזריות, כנראה בשל דברים שאמר, היה צריך להפוך לסיפור מרכזי", קובע לוי. "זה לא עניין לירכתי החדשות, אלא לראשיתן. היום שמאי, מחר עיתונאי אחר; היום אלות, מחר כדורים, כמו ברוסיה".
אסף כרמל מביא ב"גלריה" כותרת על "בכיר ברשות השידור המואשם במעשים מגונים בקטינה אחראי על 'הרדיו החינוכי'". מדובר במנהל חטיבת הביצוע בקול-ישראל, שבין היתר אחראי על מיזם בשם "הרדיו החינוכי". כתב האישום נגדו הוגש כבר לפני שנתיים, בעקבות תחקיר "כל העיר". בינתיים הוא לא משעה את עצמו. מדוע הפרסום כעת? בידיעה עצמה לא כתוב.
ב"כלכליסט" עוד ידיעה מהמלצות ועדת גרונאו, שיוצגו היום [אמיר טייג]: "הכבלים והלוויין ישווקו חבילות ערוצים בסיסיות". החבילות הללו, כך מדווח, שהן בנות מספר ערוצים מצומצם, אמורות להיות משווקות במחיר מוזל שיהיה תחת פיקוח משרד התקשורת.
ואילו לי-אור אברבך מדווח במוסף העסקים של "מעריב" על עוד מהלך מצד ראשי רשות השידור שנועד ללחוץ על עובדיה להסכים לתנאי הרפורמה המוצעים. "רשות השידור שכרה מומחה לפירוק חברות", זו הכותרת. מתברר כי יו"ר הרשות קיים לאחרונה פגישות עם עו"ד אבנר כהן, המומחה לפירוקי חברות, ושכר את שירותיו למקרה שלא יושג הסכם עם העובדים עד סוף החודש.