כולם אמרו לי שעדיף להמשיך להתעלם מבן-דרור ימיני. שאין טעם להחריף את העימות החזיתי עם עיתונאי בעל מעמד בכיר, שזוכה לבמה קבועה בעיתון רב-תפוצה ובשלל ערוצי טלוויזיה. אבל הפעם, כשגם הפרקליטות נסוגה מקביעתה שדין יששכרוף, הדובר שלנו לשעבר, שיקר, אך ימיני ממשיך להטיל בו ובנו רפש – אי-אפשר להתעלם יותר. ובתכלס, לפחות בכל הנוגע לשוברים-שתיקה, ימיני כבר מזמן לא עיתונאי. הוא תועמלן בשירות תעשיית ההכפשה והשקרים.
ארבעים וחמש (45!) פעמים כתב עלינו ימיני ב"ידיעות אחרונות" במהלך השנים 2015–2018. בממוצע, כמעט פעם בחודש בחר ימיני להשחיז את מקלדתו כדי לתקוף ארגון של חיילים משוחררים שמספרים על מה שעשו בשטחים. תקצר היריעה מלפרט את כל הטעויות, ההטעיות, הסילופים וההאשמות המופרכות, אבל גם דוגמאות אחדות מלמדות על רוח הדברים.
בסוף נובמבר 2017, לאחר החלטת הפרקליטות הרשלנית שממנה נאלצה לחזור בחודש שעבר, הקדיש ימיני טור ארוך לנושא. הטקסט שלו נפתח בקביעה הדרמטית כי "הסיפור הזה, שהפך לפרשה, צריך להילמד בבתי-ספר להונאות" (עם הטענה הזו אני דווקא נוטה להסכים, כפי שמיד תראו). הכל התחיל, לדבריו, בפרסום "קטע וידיאו שהפיץ הארגון עצמו" ובו עדותו המצולמת של דין לצד כיתובים שונים ותמונות וידיאו ערוכות.
שלוש בעיות עיקריות מצא שם ימיני: הראשונה היא "פתיחה מוזרה, שאין קשר בינה לבין העדות עצמה"; השנייה היא ששם משפחתו של דין אוית בצורה שגויה; ואילו השלישית נעוצה בכך שבמהלך אירוע זריקת אבנים, המ"פ של דין ביקש ממנו לאזוק פלסטיני, אך "בכיתוב שהוסף על-ידי הארגון צוין: 'לא הפלסטיני שזרק אבנים'" – למרות שהדבר סותר את דבריו של דין בעדות המצולמת שמופיעה בסרטון.
עיתונאי סביר, שמחויב למסור לקוראיו את העובדות, היה עוצר פה לרגע ובודק מה משמעות נורות האזהרה שמצא. ימיני יכול היה לשאול אותנו, נניח, כיצד ייתכן שארגון שוברים-שתיקה אינו יודע לאיית את השם של דוברו. או מדוע הכיתוב שהוסף לסרטון סותר ממש את הדברים שאומר העד בעדותו.
אבל ימיני, כאמור, אינו עיתונאי. כתועמלן מצטיין הוא עט ישר על המטרה. אלא שהמומחה בעיני עצמו לענייני Hasbara נפל כאן ובגדול. בניגוד למה שכתב בטור, את הסרטון שאליו הוא מתייחס לא הפיץ "הארגון עצמו". זהו זיוף רשת פשוט שהופץ על-ידי אתר כהניסטי. את הכיתובים הוסיף מניפולטור שביקש לתדלק את אלו שרוצים ליפול בשקרי מערכת התעמולה המכונה הסברה. המלכודת שאליה נפל ימיני אינה ראויה אפילו לתואר "בית-ספר להונאה", אם להשתמש במילותיו. בקושי גן חובה.
זה לא המקרה הראשון שבו ימיני טופל עלילות על שוברים-שתיקה: לאחרונה נאלץ לפרסם תיקון לאחר ששיקר והאשים את הארגון בהפצת שנאה על ישראל בסיוריו בגבול רצועת עזה – עד שהתברר שאין כלל סיורים כאלה. בשנת 2015 ייחס ימיני "להט אנטישמי" ל"נציג של שוברים-שתיקה בארצות-הברית", ולא התנצל גם כשהתברר שלארגון אין נציג כזה, ושהאדם שאליו התייחס הפסיק לעבוד בו ארבע שנים קודם לכן. ביקורת עלינו היא לגיטימית, אבל לא שקרים. ונראה שכבר זמן מה בן-דרור ימיני מתקשה להבחין בקו העבה שעובר בין השניים.
לאחרונה נאלץ בן-דרור ימיני לפרסם תיקון לאחר ששיקר והאשים את ארגון שוברים-שתיקה בהפצת שנאה על ישראל בסיוריו בגבול רצועת עזה – עד שהתברר שאין כלל סיורים כאלה
קל להבין מדוע ימיני בוחר לשוב ולתקוף אותנו. שוברים-שתיקה מציב בפני מערכת ההסברה את אחת הבעיות החמורות ביותר שבהן נתקלה: חיילים לשעבר מתארים בפני הציבור מה עשו בשטחים. רוב העדויות שלנו לא יפתחו את מהדורות החדשות. שגרה אינה חדשות, גם אם השגרה הזו פירושה הפעלת אלימות יומיומית על אוכלוסייה של מיליונים.
הרוב המוחלט של האירועים שאנחנו מתעדים – מהתעללות במחסומים ועד פריצה לבתים באישון לילה כדי לקיים "תחושת נרדפות" בקרב הפלסטינים – מתרחשים יום-יום ולילה-לילה. לא מדובר בחריגות, לא מדובר בתפוחים רקובים, לא מדובר ב"אירוע נקודתי" – זהו התו"ל (תורת לחימה) השגרתי של צה"ל. אין דרך אחרת לעשות כיבוש. כיבוש נאור, כמו שלגייה וחד-קרן, קיים רק באגדות.
עריצות של 52 שנה ניתן "להסביר" רק אם מכחישים ומדחיקים את שגרת האלימות שהכרחית לקיומה. בן-דרור ימיני, ותועמלנים אחרים מסוגו, עושים הכל כדי שנחזור לשתוק. ובמאבקם זה לסתימת פיות, מתברר, כל האמצעים כשרים. כולל קמפיין מתמשך של שנתיים הבנוי כולו על סילוף העובדות, כפי שהוכח בתחקירו של ברוך קרא ובראיון שקיים עם עמית דרי מארגון "מילואימניקים בחזית", ששודרו בתוכנית "המקור" לפני שבועיים. כולל העובדה שימיני ו"מילואימניקים בחזית" פועלים יחדיו גם בהופעות על במות בינלאומיות, המשרתות את מאבקם להשתקת הביקורת ההכרחית, ובכך את המשך הכיבוש. ככה מתנהגים כשמאבדים את הבושה.
בערב שבמהלכו דיבר דין נכנעה הספרייה בקריית-אונו ללחצים שהופעלו עליה, ונאלצנו לקיים את האירוע מחוץ לשעריה הנעולים. חבר-הכנסת (דאז) אורן חזן שוב ושוב ניסה לשעוט אל הבמה כדי להשתיק את הדוברים, ואחרים צפרו בזמבורות. זה לא נולד יש מאין. זו תוצאה של מסע הכפשה שתועמלן המתחזה לעיתונאי בוחר למלא בו תפקיד מוביל. זה לא יעבוד. כי בסוף, ימיני הוא לא הסיפור וגם לא אנחנו. זהו הכיבוש. ואת האמת עליו אי-אפשר להסתיר לנצח, גם לא במחיר כיפוף הסטנדרטים העיתונאיים של אי אילו פובליציסטים.
אבנר גבריהו הוא מנכ"ל שוברים-שתיקה. בארגון ביקשו לפרסם את המאמר ב"ידיעות אחרונות" אך נתקלו בסירוב, בטענה כי המערכת אינה נוהגת לפרסם מאמרי תגובה