ענת קם מתנגדת לבקשת "הארץ" ואורי בלאו לקבל רשות ערעור על פסק הדין שקבע כי הם אחראים לחשיפתה כמקור ולנזק שנגרם לה בעקבות החשיפה. לדברי קם, לא רק שההחלטה שניתנה בבית-המשפט המחוזי לא חוללה כל "אפקט מצנן" על העיתונות החוקרת בישראל, כפי שטוענים ב"הארץ", אלא שיש בה דווקא "אפקט מבריא", שיעודד מקורות לשתף פעולה עם העיתונות, שכן הם יידעו כי במקרה הצורך יזכו להגנה טובה יותר מזו שלה זכתה היא מצד "הארץ".

קם, ששירתה כפקידה בלשכת אלוף פיקוד מרכז, העתיקה ממחשבי הלשכה אלפי מסמכים, חלקם מסווגים ביותר, ולאחר שחרורה העבירה אותם לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. בלאו פרסם ב"הארץ" כמה וכמה כתבות, בין היתר על כך שצה"ל מפר את הוראות בג"ץ בכל הקשור להתנקשויות בפעילי טרור.

בעקבות פרסום הכתבות ב"הארץ" נפתחה חקירת שב"כ לגילוי המקור, שבסופה קם נחקרה והודתה כי היא המדליפה. קם הועמדה לדין והורשעה בגין ההעתקה וההדלפה, וריצתה מאסר באורך מעט יותר משנתיים, שנוספו לשנתיים שבהן שהתה במעצר בית. בלאו נחקר גם הוא על-ידי השב"כ, ונדרש להעביר לרשויות הביטחון את כל המסמכים המסווגים שהחזיק, אלה שקם העבירה לו כמו גם אלה שאסף לאורך שנות עבודתו כעיתונאי חוקר. בהמשך הורשע בהחזקת ידיעות סודיות ונגזרו עליו ארבעה חודשי עבודות שירות.

עמוס שוקן (צילום: אורן פרסיקו)

לאחר שחרורה מהכלא הגישה קם תביעת נזיקין בסך 2.6 מיליון שקל נגד "הארץ" וכמה מבכיריו, בטענה שמעשיהם ומחדליהם הביאו לחשיפתה כמקור והסבו לה נזק עצום. בתביעתה טענה קם, באמצעות באי-כוחה עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן, כי על "הארץ" לפצותה בגין גדיעת הקריירה העיתונאית שלה (יצוין כי עו"ד בומבך הצטרף לאחרונה לתביעה של מרשו, איש העסקים וולטר סוריאנו, נגד "העין השביעית", עורך האתר שוקי טאוסיג והחתום לעיל). ב"הארץ" טענו מנגד, באמצעות עורכי-הדין זאב ליאונד, אלון נדב, מיבי מוזר וטל ליבליך, כי האחריות על חשיפתה של קם כמקור מוטלת לפתחה של התובעת בלבד.

הדיון בתביעה של קם פוצל בין שאלת האחריות, שנידונה תחילה, לשאלת היקף הנזק שנגרם לה. בחודש דצמבר האחרון קבע השופט רחמים כהן כי "הארץ" ובלאו אכן אחראים לחשיפתה של קם כמקור. במקביל דחה כהן את התביעה נגד העורך אבי זילברברג והמו"ל עמוס שוקן.

בחודש מרץ השנה פנה "הארץ" לבית-המשפט העליון בבקשה לקבל רשות ערעור על החלטת המחוזי. לקביעה של בית-המשפט המחוזי כי "הארץ" אחראי להפקרתה של ענת קם כמקור יהיו השלכות "רוחביות וקשות על כל עולם העיתונות במדינת ישראל, ודאי העיתונות החוקרת", טענו ב"הארץ". החלטת המחוזי, הוסיפו, "פוגעת בחופש העיתונות, חירות הביטוי והאינטרס הציבורי בזרימת מידע, ומטילה 'אפקט מקפיא' ממש על העיתונות החוקרת" (הבקשה המקורית של "הארץ" החזיקה קרוב לשבעים עמודים, אך בעקבות הוראת העליון קוצצה לכמחצית מכך).

קם: יש לעיתונאים אחריות לשלום מקורותיהם

קם דוחה מכל וכל את עמדת "הארץ". הטיעון בדבר "אפקט מקפיא" הוא לדבריה "ספקולציה שלא ברור מה טיבה, אך היא ודאי גורפת ומוגזמת לגמרי, ומתייחסת לאירועים (כביכול) לאחר מתן ההחלטה. איך בדיוק אירועים 'חדשים' אלה יכולים להצדיק את קבלת הבקשה? המבקשים אפילו אינם נוקבים באירוע כזה או אחר, והם רק מפרטים תסריט מדומיין על העתיד לקרות. זהו טיעון שכל כולו השערה, מראשית ועד סוף".

קם: "למקורות שנתפסים ונענשים יש אפקט מקפיא על חופש הביטוי; בקביעה שלכלי התקשורת יש אחריות על המקורות וכלפי המקורות, אין כל אפקט מצנן"

קם מבקשת לצרף להליך כתבה מאת יואב זיתון שפורסמה בחודש פברואר האחרון באתר ynet תחת הכותרת "חשיפה – אזהרת האלופים: הירי 'למטרות ריקות' ב'צוק איתן' ו'טראומה גרועה מיום כיפור'". לדבריה, כתבה זו היא "הדגמה מוחצת להעדרו של כל 'אפקט מצנן' על העיתונות החוקרת בישראל". קם מוסיפה כי "כל מי שיקרא את הכתבה הנ"ל, שפורסמה כחודש ושבוע לאחר פרסום ההחלטה (בעניין אחריות 'הארץ' לחשיפת קם; א"פ), ובה נראים מסמכים מסווגים שנסרקו לתוכה והם חשופים לעיני כל, יבין עד כמה הטיעון של 'האפקט המצנן' הינו בגדר מלים ריקות".

לפי קם, ההחלטה לטובתה היא דווקא בעלת "אפקט מבריא מאין כמוהו, ודאי לא אפקט מצנן", שכן בעקבותיה "מקורות הפועלים כיום ובשנים האחרונות בהחלט יכולים לנשום לרווחה, ביודעם כי תינתן להם הגנה מלאה ביום פקודה, וביודעם כי יתבצע מולם גילוי מלא של סיכונים וסכנות. זהו אפקט מבריא מאין כמוהו. למקורות שנתפסים ונענשים יש אפקט מקפיא על חופש הביטוי; בקביעה שלכלי התקשורת יש אחריות על המקורות וכלפי המקורות אין כל אפקט מצנן".

עוד טוענת קם כי ההחלטה לחייב את "הארץ" באחריות לחשיפתה "לא תרפה את ידם של עיתונאים חוקרים ראויים וזהירים ולא תמנע חשיפות, אלא תוביל לתהליכי חינוך, הדרכה ופיקוח בתוך מערכות העיתונים וכלי התקשורת, שיובילו להשגת המטרה המבורכת של כמה שיותר תחקירים מחד גיסא, ושמירה מיטבית על מי שבזכותם לא היו רוב התחקירים באים לעולם – המקורות – מאידך גיסא".

קם: "האמירות הפומפוזיות על כך שנפל דבר 'דרמטי' הינן קלוטות מהאוויר, ומטרתן לייצר 'אווירה' ותו לא"

טענה אחרת של "הארץ" בבקשת הערעור היתה כי הקביעה של בית-המשפט שלפיה "עיתונאי אינו רשאי להסתפק בקבלת 'הסכמה משתמעת' של מקור לפרסום מסמך" תאלץ את העיתונות "לאמץ שיטות עבודה חדשות", כאלה המנותקות מהמציאות שבה פועלים כתבים ועיתונים כיום.

קם דוחה זאת. קביעה זו של בית-המשפט תביא ליישום "כלל פשוט, המעגן את העדיפות המקצועית של בעל חובת הזהירות כלפי מושא חובתו – הוא המקור", היא טוענת. "וכך, על העיתונאי 'לחלץ', בדרך שאין פשוטה ממנה, הסכמה מפורשת מהמקור, לפרסום המסמך עצמו (הוא המסמך שהודלף) על גבי העיתון".

בהמשך מוסיפים באי כוחה של קם: "ההשלכה 'הדרמטית', בדמות השגתה של הסכמה מפורשת מאת המקור הינה אפוא חלק ממארג שלם המרכיב את חובת הזהירות המוגברת של המבקשים כלפי המשיבה, על רקע נסיבות התיק דנן. האמירות הפומפוזיות על כך שנפל דבר 'דרמטי' הינן קלוטות מהאוויר, ומטרתן לייצר 'אווירה' ותו לא".

ב"הארץ" טענו עוד כי החלטת המחוזי תחייב את העיתונאי "לצפות לפרטי פרטים כל התפתחות אפשרית של חקירה פלילית, לרבות של השב"כ", עניין שלפי "הארץ" הוא "בלתי אפשרי". אם החלטה זו תישאר על כנה, הוסיפו בעיתון, עיתונאי יהיה חייב "להימנע, מלכתחילה, מלפרסם מסמך או מידע בטחוני שמסווג כ'סודי' (תהא חשיבותו הציבורית גבוהה ככל שתהא) בשל הסיכוי שתיפתח חקירה לאיתור המקור ובמסגרתה יידרש למסור מסמכים שברשותו לרשויות האכיפה".

קם דוחה אף זאת. היא סוקרת את פרטי ההתרחשויות בפרשה שלה, את הפניות מדובר צה"ל לעיתון לקבלת המסמכים, את העדות שמסרה הצנזורית לשעבר סימה וואקנין-גיל במשפט, וטוענת כי האזהרה מפני השלכה דרמטית על הפרקטיקה העיתונאית אינה אלא "חצי אמת", שכן בית-המשפט קבע קביעות עובדתיות על האופן הלקוי שבו פעל "הארץ" במקרה שלה, בין היתר בפרסום המסמכים בעיתון ובכך שלא הזהיר מראש את קם מאפשרות של פתיחת חקירה.

קם: "חובתו של העיתונאי כלפי המקור איננה 'נזנחת', אף לא לרגע אחד, רק מכוח ידיעתו כי המקור הינו 'עבריין' או חשוד בביצוע עבירה; הרי 'עבריינות' זו הולידה את ההדלפה, וזו הובילה לכתבה עיתונאית מרעישה. כל אמירה אחרת תכרית את ענף העיתונות החוקרת"

בנוסף יוצאת קם נגד הגדרתה כ"עבריינית" בבקשת רשות הערעור של "הארץ". "עניין זה ראוי לגינוי מיוחד", כותבים באי-כוחה. "מרבית המקורות לכתבות בענייני צבא וביטחון (אם לא כולם!) הינם – מניה וביה – עבריינים פוטנציאליים (משמעתיים או פליליים). אכן, לא כולם נתפסים, אך הדבר איננו מעמעם לרגע את הטיב הבסיסי של המעשה העברייני הטמון בעצם הוצאת המסמכים מרשויות המדינה, והעברתם לידי עיתונאי. ולכן, חובתו של העיתונאי כלפי המקור איננה 'נזנחת', אף לא לרגע אחד, רק מכוח ידיעתו כי המקור הינו 'עבריין' או חשוד בביצוע עבירה; הרי 'עבריינות' זו הולידה את ההדלפה, וזו הובילה לכתבה עיתונאית מרעישה. כל אמירה אחרת תכרית את ענף העיתונות החוקרת".

לפי קם, "מרווח הנשימה של הדמוקרטיה (בו בלאו מבקש להיתלות), תמיד ידע להכיל בתוכו לא רק את העיתונאי 'העבריין' (ולא סתם 'עבריין', אלא בעבירת ריגול חמורה!!!) אלא גם את המקור שהביא את המסמכים והמידע לידי העיתונאי, במעשה עבירה (אם צבאית, אם משמעתית, אם פלילית). [...] קו הגנה זה של המבקשים איננו מתאים לאמצעי תקשורת שמכיר בחשיבותו של המקור ויודע היטב כיצד מביא המקור את אשר הוא מביא".

רע"א 1442/19

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 10.67MB)