מחמוד עבאס בוחן משמר נשיאותי (צילום ארכיון: עיסאם רימאווי)
עם יד על הלב
אבוי, הדואליות הבלתי נסבלת של העולם שבו אנו חיים. או לפחות העולם שבו חי בן כספית. יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו-מאזן) הודיע אתמול על פרישתו מהחיים הפוליטיים, ומיטב הפרשנים נדרשים לסיבות ולהערכות, לתחזיות ולסיכומים. "נכון לעכשיו, הכל קפוא. אבו-מאזן הודיע שהוא 'אינו מעוניין' לרוץ פעם נוספת", כותב כספית ב"מעריב", אך מיד מוסיף: "מצד שני, לך תדע". ובאמת, לך תדע. לך תדע מה יצוץ מהצד השני הערמומי הזה, שאורב תמיד לצד האחד הברור כשמש. לך תדע מה יוליד יום, שהרי כבר היו דברים מעולם, ובפוליטיקה כמו בפוליטיקה (במיוחד במזרח התיכון), כמו שאומרים.
בינתיים, בכל אופן, יש כמה קולות ספקניים באשר להחלטת יו"ר הרשות. כותרת הענק בעמ' 2 של "ידיעות אחרונות", למשל, מעלה את השאלה, "פרישה או תרגיל?". בכותרת המשנה לדיווח מאת רוני שקד ואיתמר אייכנר מובלטת תגובתם של "גורמים מדיניים" בירושלים, האומרים כי "מדובר במהלך טקטי [...] שמיועד לאוזניים אמריקאיות" (בדיווח עצמו אין מדובר בציטוט ישיר). קול ספקני אחר עולה מדיווחו של עמית כהן ב"מעריב". הכותרת: "חמאס: זה בסך-הכל עוד תרגיל".
ירושלים ועזה, אם כן, ספקניות. כספית, כאמור, מותיר לאבו-מאזן – ולעצמו – פתח מילוט על כל צרה שלא תבוא. ב"ידיעות אחרונות" כותב רוני שקד כי "חמאס יהיה המנצח העיקרי מהמהלך", וב"הארץ" מייחס אלוף בן את האחריות לפרישת אבו-מאזן לנתניהו דווקא ("לפני שבועות אחדים יצאה ישראל למבצע סיכול מדיני נגד נשיא הרשות הפלסטינית"). לא כולם ב"הארץ" מסכימים להערכתו. בטור פרשנות אינפורמטיבי, המופיע תחת הכותרת הראשית, כותבים אבי יששכרוף ועמוס הראל: "נראה כי הסיבה המרכזית להחלטתו [של אבו-מאזן] אינה ישראל".
האם האינטרס של ממשלת ישראל, חרף עמדותיה הרשמיות, הוא פרישת אבו-מאזן? האם רק מקרה הוא שתגובת ירושלים ועזה להודעת הפרישה זהה? הפרשנים, למעט בן, ממעטים במלים על תרומתה של ישראל לפרישה (ולכאוס שעלול להתפשט אם אכן יממש עבאס את איומו). שקד, למשל, מסתפק במשפט שעשוי להיות מתמודד ראוי לתחרות "האנדרסטייטמנט של השנה": "עם יד על הלב, צריך לומר שהכדור הוא לא רק בצד הפלסטיני, אלא גם בצד הישראלי". שמעתם? האחריות על גורלם של שטחים כבושים זה עשרות שנים אינה של האוכלוסייה הנכבשת ונציגיה הנבחרים בלבד!
טוב שמן טוב
ואם כבר הזכרנו את התחרות הבלתי יוקרתית, הנה מועמד בולט נוסף לתואר "האנדרסטייטמנט של השנה": "אנחנו יודעים לייצר כל הזמן תוכן תקשורתי ושיווקי סביב המיוצגים שלנו, ולא להירדם". הדובר, ירון ליכטנשטיין, הוא מנכ"ל לוק, סוכנות ייצוג האמנים מבית "ידיעות אחרונות" ומי שנשוי לבתו של נוני מוזס, הדס. כל מי שקורא את "ידיעות אחרונות" יודע כי ליכטנשטיין מצטנע. אין כמעט גיליון שבו לא מופיע בעיתון, בדרך זו או אחרת, אחד הנציגים של הסוכנות.
בראיון נדיר לחן שליטא ב"גלובס", לרגל היבחרו לאחד מארבעים הצעירים הבולטים בעולם העסקים הישראלי, פותח ליכטנשטיין צוהר קטן להשקפת עולמו. כשהוא נשאל לגבי האפשרות שייקח חלק יום אחד בהפקות איכות, ולא רק בטלנובלות ומופעי זמר לחנוכה, אומר מנכ"ל לוק: "מי שרוצה לעשות רק 'בטיפול', שיישב בבית ויעשה 'בטיפול'. אני מכיר את האמנים האלה – בסוף הם חיים בדירת חדר וחצי ולא עושים כלום. אני מאחל לכל האמנים במדינת ישראל לעשות את מה שטל מוסרי, יון תומרקין ודנה פרידר עושים. אלה אנשים שקונים בתים, שחוסכים כסף, שעושים קריירה שכוללת גם דברים איכותיים כמו סדרה של איתן פוקס על שירי צביקה פיק".
עדות לצדקת דבריו של ליכטנשטיין נמצאת במוסף "תרבות" של "מעריב", שם כותבת שרית פוקס על מאיר אלוני, אחיה הצעיר של מירי אלוני, "שחקן, רקדן ויוצר מחונן, שסירב באדיקות לקחת חלק במשחק הרייטינג, הברנז'אי והפוליטי של תעשיית התיאטרון בארץ, נותר בשוליים ומת כשהוא בודד, מדוכא וחסר כל", לשון כותרת המשנה. קשה להעלות על הדעת שטל מוסרי, יון תומרקין או דנה פרידר ימותו חסרי כל. בודדים ומדוכאים – אולי. אבל לא חסרי כל.
הנוסע השמיני נגד הטורף
העבודה על מוספי סוף השבוע בעיתונים הסתיימה לפני שהסקר הלא-ייאמן הזה של אתר ynet עלה לרשת. הגולשים התבקשו לענות על השאלה, "יעקב (ג'ק) טייטל או דמיאן קרליק: איזה חשוד ברצח הכי זיעזע אותך השבוע?" (התשובה, אגב, חד-משמעית: קרליק). אולי משום כך היו מי שהחליטו שיש מקום להקדיש מלים רבות במוספים גם למי שחשוד במעשי חבלה ממניעים לאומניים, ולא רק לרב-מלצרים שחשוד ברצח מעסיקו וכל בני משפחתו. מחשבה נוגה: זה מה שנותר בעיתונות הישראלית מהעיקרון לכתוב על החשוב ולא רק על המעניין.
אחד הכותבים על טייטל הוא חגי סגל, בעל הטור הקבוע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". בדרך כלל אין טעם להזכיר מדי שבוע ושבוע כי בעל הטור במוסף היוקרתי של "ידיעות אחרונות" הוא טרוריסט מורשע שהיה חבר במה שמכונה "המחתרת היהודית" של שנות השמונים, שבין היתר מילכדה מכוניות של ראשי ערים פלסטיניים (רגליהם נכרתו). השבוע, מפאת נושא רשימתו, דווקא יש מקום להזכיר זאת. סגל כותב על טייטל ועל הטענות שנשמעו לאחר מעצרו כאילו זכה לאורך השנים ליחס מפלה לטובה מגופי החקירה השונים משום יהדותו. לדעת סגל, אין בטענה זו ממש, והוא מביא דוגמאות לרציחות שנותרו עד היום בלתי מפוענחות אף שקורבנותיהם יהודים.
החורים של השב"כ
כמה עמודים לפני הטור של סגל ב"המוסף לשבת" מהרהר נחום ברנע על האופן שבו הוצגה תפיסתו של טייטל על-ידי השב"כ. "אולי אני פרנואיד, אולי אני הוזה, אבל נדמה לי שיש כמה חורים בסיפור [של טייטל] כפי ששווק לציבור", כותב ברנע. את ההכרזה על מבצע מוצלח של השב"כ מכנה ברנע "פשלה בתחפושת".
חשדותיו של ברנע הופכים לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" בעקבות תגובת השב"כ, שהגיעה לאחר ירידת המוסף לדפוס. השב"כ ניסה לגייס את יעקב (ג'ק) טייטל, מדווח ברנע בקונטרס החדשות של העיתון, ואף הפעיל אותו כמקור מידע לפעולות גופי ימין קיצוניים במשך כמה חודשים. בעקבות החשיפה כותב ברנע על "חשד למחדלים בעבודת החטיבה היהודית" ומעלה שורה של שאלות קשות כלפי שירות הביטחון הכללי.
עיתונות אגרסיבית
בטורו השבועי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מגדיר יאיר לפיד את העיתונות הישראלית, או לפחות חלקים ממנה, כ"עיתונות האגרסיבית ביותר בעולם המערבי". מקריאת הטור של לפיד נראה כי הוא אינו כולל את עצמו בהגדרה הזו, אך מקריאת רשימה מאת דונלד בוסטרום, המתפרסמת ב"מוספשבת" של "מעריב", אולי ראוי היה שיעשה זאת. "הראיון", כותב בוסטרום על מפגשו השבוע עם לפיד במסגרת כנס דימונה לתקשורת, "הפך להטחת האשמות, והמראיין היה לא הוגן ותוקפני. לפיד הגיע כדי להביך אותי ולא כדי לשמוע. הוא הגן עלי מצעקות הקהל רק כדי שיוכל לחבוט בי בעצמו במלים קשות ומשפילות".
לרשימה של בוסטרום מלווה תגובת מאיר כהן, ראש עיריית דימונה, האומר, בין היתר: "אחרי סדרת שאלות שהתשובות עליהן היו מגומגמות, ביקש המראיין יאיר לפיד רק דבר אחד – שם של אדם אחד שמגופתו נגנבו איברים. Give me one name, ביקש לפיד, ובוסטרום הודה שפשוט אין לו מושג. ואז, בדיוק אז, בשנייה הזאת, התמוטטה הכתבה שישראל לא הצליחה אפילו לסדוק את אמינותה בעולם במשך חודשיים". תיקון קטן לדברי ראש העירייה: לפיד ביקש מבוסטרום שם של רופא בכיר או שר בממשלה שהיה מעורב כביכול בגזילת איברים. בוסטרום ענה כי בכתיבתו על כך הסתמך על דיווח בעיתון שבדי אחר.
תצלום אחד השווה אפס מלים
ב"ידיעות אחרונות" מופיע תצלום פפרצי [דורון גולן] של שרה ובנימין נתניהו, שסעדו אמש במסעדה לשפת הכינרת לרגל יום הולדתה של רעיית ראש הממשלה. מאיכות התצלום ב"ידיעות אחרונות" עולה כי נדרשו מאמצים רבים כדי להשיגו; הוא חשוך ומטושטש ביותר. נדמה שקשה להעלות על הדעת תצלום פחות ערך מזה, עד שנתקלים בידיעה המקבילה ב"מעריב". שם, מאחר שלא הצליחו להשיג תצלום פפרצי של הזוג נתניהו בארוחה החגיגית על שפת הכינרת, מודפס תצלום של המלצרית.
ויפה שעה אחת קודם
ב"הארץ", "עיתון הבוקר" שנסגר מוקדם יותר מ"עיתוני הערב", מתפרסמת ידיעה [שלמה שמיר] שלפיה העצרת הכללית של האו"ם החליטה ברוב של 141 לעומת 18 לאמץ את דו"ח גולדסטון. ב"ידיעות אחרונות" מספקים יניב חלילי ואיתמר אייכנר דיווח דומה. ב"מעריב" מדווחת מיה בנגל כי "הדיון בעצרת הכללית של האו"ם בדו"ח גולדסטון ובדרישה של מדינות ערב לאמץ את המסקנות שבו צפוי להגיע להכרעה היום (שישי)".
ענייני תקשורת
נועם שרביט מדווח ב"גלובס" כי בית-משפט השלום בתל-אביב דחה תביעת דיבה שהגיש העיתונאי יגאל לביב נגד חברת גוגל, שמנוע החיפוש שלה הפנה למאמר משמיץ לכאורה על לביב, שפורסם באתר האינטרנט של יואב יצחק. "אין הצדקה לחסל את השירות שניתן על-ידי מנוע חיפוש", קבעה השופטת, והטילה על לביב לשלם הוצאות משפט בסך 20 אלף שקל.
מתי גולן מקדיש את טורו ב"גלובס" לפרשת פיטוריו של כתב חדשות ערוץ 2 סלימאן א-שאפעי. גולן מגיע למסקנה כי הסיבה לפיטוריו היא משבר אמון בינו למנכ"ל החברה, אבי וייס.
נטשה מוזגוביה מראיינת ב"הארץ" את הלן תומס, הכתבת הוותיקה ביותר בבית הלבן, שחגגה השנה את יום הולדתה ה-89.
נועם דביר כותב במוסף "השבוע" של "הארץ" על האפשרות שפרסום הרומז על נטייה הומוסקסואלית ייחשב ללשון הרע, וזאת בעקבות תביעה שהגישו שלושה צעירים שתמונתם התנוססה בכתבה של המגזין "טיים-אאוט תל-אביב" על אודות מסיבה של חברי הקהילה.
זה כמה שבועות שהמוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" נחלץ ממעמקי ערימת הנייר של ימי שישי ומוגש לקוראי גליון סוף השבוע כשהוא בולט, לעתים עוטף את המוספים שבעבר בלעו אותו. האחראי לכך ראוי לשבח.
בני ציפר מספיד בטורו השבועי ב"הארץ" את יעל לוטן, שמתה השבוע, ובין היתר מזכיר "אגדה" שלפיה בעת ששימשה עורכת המוסף הספרותי של "על המשמר" בימיו האחרונים, פירסמה בו ראיון שערך אילן שיינפלד עם דמות פיקטיבית – הסופר ההודי אנדד צ'טרג'י.