כמה תביעות השתקה מוגשות בישראל מדי שנה, ומה היקפן הכספי? נכון להיום אין תשובה פשוטה לשאלה הזאת – אך מספרן ככל הנראה נמצא בעלייה, כך עולה ממחקר מקיף שערך פעיל חופש המידע גיא זומר על בסיס נתונים שנאספו בפרויקט "תולעת המשפט" של אנדי וורמס. ממצאיו מתפרסמים כאן לראשונה.

המושג "תביעת השתקה" (ובלעז: SLAPP) עלה ארצה בעשורים האחרונים, ממדינות שבחלקן כבר הספיקו לחוקק חוקים להגנה מפני שימוש לרעה בהליכי משפט. בקליפת אגוז, תביעות השתקה הן תביעות שנועדו לחסום ללא הצדקה שיח ציבורי על אדם, ארגון או פרשה, ולהטיל מורא על מי שבכל זאת מתעקשים לקיים שיח כזה. בישראל זהו עדיין לא מושג רשמי – ולכן קשה למצוא נתונים מוסכמים על היקף התופעה. ובכל זאת, המחקר הצליח לחלץ כמה מסקנות בעניין.

המחקר של זומר התרכז בתביעות דיבה שהוגשו בישראל בשנים 2010–2017. אחד הממצאים המובהקים שעלו ממנו הוא שבשנים האחרונות חלה עלייה במספרן של תביעות מסוג זה. בשלוש השנים הראשונות, מ-2010 ועד 2012, נספרו כ-540 תביעות בממוצע לשנה. ב-2013 זינק מספרן ל-659, וב-2017 – השנה האחרונה שנסקרה במחקר – כבר נספרו קרוב לאלף תביעות דיבה.

כמובן, תביעת דיבה אינה בהכרח תביעת השתקה. ישנן תביעות דיבה המוגשות מטעמים ענייניים, בגלל עוול בלתי מוצדק שביצעו הנתבעים. אבל כמעט כל תביעות ההשתקה כוללות מרכיב של דיבה. "אחד הסימפטומים של תביעות השתקה הוא שהתובעים דורשים סכומי פיצויים גבוהים מאוד – הרבה יותר מהשווי שאפשר לתת למושגים כמו 'כבוד' או 'שם טוב'", אומר זומר.

"מהנתונים שאספנו התברר שיש עלייה יציבה וברורה במספר תביעות לשון הרע משנה לשנה, והיא יותר גדולה מהגידול באוכלוסייה. לצד זה מצאנו גם שחלה עלייה מובהקת במספר התביעות בסכומים גבוהים – נאמר, תביעות בסכומים של 500 אלף שקל עד 3 מיליון שקל ויותר"

"הסכומים גבוהים משום שבתביעות השתקה ההליך נועד קודם כל כדי להרתיע את הנתבע, ורק אחר-כך, אם בכלל, לשקף את הערך הכספי של הפגיעה בתובע", הוא מוסיף. "מהנתונים שאספנו התברר שיש עלייה יציבה וברורה במספר תביעות לשון הרע משנה לשנה, והיא יותר גדולה מהגידול באוכלוסייה. לצד זה מצאנו גם שחלה עלייה מובהקת במספר התביעות בסכומים גבוהים – נאמר, תביעות בסכומים של 500 אלף שקל עד 3 מיליון שקל ויותר".

סכום תביעה גבוה עשוי להעיד על מעמדו של התובע: אזרחים מן השורה, שאין ברשותם ממון בהיקף יוצא דופן, יתקשו לטעון בבית-משפט שנגרמו להם נזקים בהיקף של מיליונים, שעולים בהרבה על שווי נכסיהם. כדי לטעון שנגרם לך נזק של עשרות מיליוני שקלים, עליך להחזיק בנכסים שמתקרבים לשווי זה, כלומר להיות בעל הון או תאגיד שמגלגל סכומים גדולים.

לכך מתווספת העובדה שבתביעות לשון הרע, התובע נדרש לשלם אגרה שנגזרת מסכום הפיצויים הנדרש. אדם שתובע 5 מיליון שקל, למשל, נדרש לשלם אגרה בסך 125 אלף שקל. זהו סכום שלא כל אדם יכול להרשות לעצמו להוציא על הליך שלא ברור מה יהיה סופו, ושאליו יש להוסיף את עלויות הייצוג המשפטי.

אחד הממצאים של זומר הוא שבתביעות דיבה שמוגשות נגד עיתונאים וכלי תקשורת נדרשים פיצויים גבוהים בהרבה מהממוצע: בקרב כלל התביעות שנותחו במחקר, סכום הפיצויים הנדרש היה כ-210 אלף שקל בממוצע. כשעורכי המחקר בודדו מתוך כלל תביעות הדיבה את אלו שהוגשו נגד אנשי וגופי תקשורת, הממוצע נסק לכ-460 אלף שקל. "ראינו גם שמבין התביעות שהוגשו בסכומים הגבוהים, סביב מיליון שקל ומעלה, יש נציגות בולטת מאוד לתקשורת בצד הנתבע", הוא אומר.

רוב תביעות הדיבה מוגשות נגד אזרחים שאינם עוסקים בתקשורת כחלק מעבודתם. הממצא הזה עשוי להסביר את מגמת העלייה בהיקף תביעות הדיבה: העלייה בנפח השיח – ובעיקר הזינוק בהיקף השימוש במדיה חברתית

זומר מציין כי הנתונים, שנאספו דרך מערכת "נט-המשפט" של הרשות השופטת, אינם שלמים. יש תביעות דיבה שבשל אופן סיווגן במערכת נפלו בין הכיסאות, אך נראה שעל-פי רוב מדובר בתביעות בסכומים קטנים, כאלה שממילא לא ניתן להגדיר כתביעות השתקה. עם זאת, הוא מציין, מבדיקות מדגמיות שבוצעו במסגרת המחקר עלה כי מספרן של התביעות שלא אותרו אינו גבוה.

מהמחקר עולה כי רוב הנתבעים אינם עיתונאים או גופי תקשורת. המסקנה: רוב תביעות הדיבה מוגשות נגד אזרחים שאינם עוסקים בתקשורת כחלק מעבודתם. הממצא הזה עשוי להסביר את מגמת העלייה בהיקף תביעות הדיבה: העלייה בנפח השיח – ובעיקר הזינוק בהיקף השימוש במדיה חברתית – שמייצרת יותר עילות תביעה.

זהו גם הרקע לפסיקה יוצאת דופן שהתקבלה בשנה שעברה, בעקבות תביעה בסך 1.8 מיליון שקל שהגישה חברה לייבוא מנשאי תינוקות נגד אם לתשעה שמתחה ביקורת על מוצריה בפייסבוק. השופטת שדנה בתיק, ניצה מימון-שעשוע, הגיעה למסקנה שהתביעה עונה להגדרה של תביעת השתקה – וסילקה אותה על הסף. בהיעדר חקיקה ייעודית להגנה מפני תביעות השתקה, החלטות מסוג זה הן עדיין מחזה נדיר באולמות המשפט בישראל. מנקודת המבט של המחקר, זוהי גם הסיבה לכך שקשה לייצר סטטיסטיקה בנושא.