שלושה סיפורים חמים שסיפקו דרמות השבת מליגת-העל נדחקו במדור הספורט של "ידיעות אחרונות" מפניו של איל ברקוביץ'. הכותרת הפותחת ביום ראשון (24.4.11) בישרה: "ברקוביץ' השפיל אותי – כך טוענת מנהלת קבוצת הילדים של הפועל רעננה. שחקן העבר אמר בתגובה: 'היא משקרת'".
לפני 20 שנה היה המדור "סודות מחדר ההלבשה" הדובדבן של מוסף הספורט הפופולרי של "ידיעות". מאז שהאינטרנט כבש את עולם התקשורת הפכו הסודות המודפסים לגלויים: לקט ממוחזר של חומרים שנטחנו ערב קודם ברשת. ובכל זאת, השבת האחרונה סיפקה כמה דרמות יוצאות דופן: אוהדי מכבי חיפה נגד השוער דוידוביץ'; אוהדי בית"ר ירושלים נגד הקפטן ברוכיאן; ובתווך מעצרו של שחקן קריית-שמונה, שלומי אביסדריס, בחשד שתקף עיתונאי. אלא של"ידיעות" יש סדר יום אחר, מתברר, ושם בחרו לקדם לראש הסולם את הגֶג התורן של ברקוביץ' בכובעו כמנהל המקצועי של בית-הספר לכדורגל בנשר.
"ידיעות" ידוע בחיבתו לכוכבי עבר הנקלעים לנסיבות פליליות. איציק זוהר נחתך בפניו? קבלו הפניה בולטת בשער וידיעה מרכזית מפורטת. בנו של שחקן עבר ידוע נדקר במועדון לילה? סיבה לחגיגה נוספת. כך היה גם עם חיים רביבו, שלטענת העיתון הוגלה לחו"ל בעקבות בוררות בעולם התחתון. איל ברקוביץ', הסתבך לפני כשלוש שנים בתלונה שהגיש נגדו מאמן קבוצת הילדים של הרצליה על תקיפה, והורשע על כך בבית-המשפט. עכשיו בא הסיפור החדש מסוף-השבוע, אחרון בחשיבותו העיתונאית לעומת האירועים האחרים, אבל לדעתם של עורכי הספורט ב"ידיעות" – דג שמן ששווה כותרת פותחת.
מי שחיפש ב"ידיעות" ציטוט מהדברים שאמר ברקוביץ' למנהלת, שבגללם הגישה נגדו תלונה במשטרה, לא מצא. "ברקוביץ' קילל והשפיל אותי ליד הילדים במלים מבישות", מצוטטת המתלוננת בידיעה. "הוא היה קרוב אלי וטוב שתפסו אותו אחר-כך. אני אלמנה, והוא ישלם על המעשה הזה". מה, ככה בדיוק היא התבטאה באוזני הכתב? האם הוא ישלם על "זה" רק מפני שהיא אלמנה? או שהציטוט קצת הוצא מהקשרו במסגרת קיצור הידיעה?
ב"מעריב", שם מוקמה הידיעה בתוך מסגרת כמס' 3 בהייררכיה, אפשר היה למצוא מה אמר ברקוביץ': "תלכי יא שמנה". ב-ynet: "הוא קרא לי זונה".
ב"ידיעות" בחרו להבליט סיפור שקשור לדימוי הציבורי של ברקוביץ'. במובן הזה הם קורצים לקהל ישירות על גבם של מושא הסיפור והערך החדשותי שלו. יותר מעניין ויותר מלבה יצרים לעסוק בקבלן כותרות שמספק אירועים עסיסיים מאשר בשחקן אלמוני יחסית מהפריפריה שתוקף עיתונאי. הערך המוסף של ברקוביץ' הוא צבע. צהוב, כמובן. העיתון תופס טרמפ על הסלבריטאי לטובת מקסום ידיעה שהיא לא יותר מאייטם הראוי למדור רכילות.
מי שקורא את הכתבה לא יכול שלא לחוש בפער מטריד בין הכתב לעורך. הכתב הביא ידיעה מורחבת שהאנקדוטה על ברקוביץ' תופסת בה מקום קטן יחסית. הוא הביא בקצרה את סיפור המעשה, שפורסם, כאמור, עוד בשעות הערב המוקדמות יום קודם, שמע תגובה מכל צד וסגר עניין. על פניו ניכר שהוא עצמו לא האמין שהסיפור שווה מעבר לכותרת ביניים, לכל היותר בוקסה. העורך החליט לשדרג את הסיפור לכותרת פותחת, אבל לא נראה שטרח לחזור לכתב כדי שיחזק אותה בחומרים ספציפיים נוספים. אין בידיעה, למשל, שום אזכור לכך שלא מדובר במקרה הראשון שבו ברקוביץ' מסתבך, כך גם הציטוטים החיוורים של הצדדים.
בתצלום המתלווה לידיעה נראה ברקוביץ' בפוזה נינוחה של שוחר שלום. הכיתוב הוא ציטוט של שחקן העבר: "היא מנסה לתפוס כותרות על גבי". ניסתה והצליחה, כמו גם "ידיעות אחרונות" עצמו.
ורידים בולטים
ארבעה מפגשי ענק בספרד בחודש אחד, בין ברצלונה לריאל מדריד, במפעלים שונים, הכניסו את תקשורת הספורט המקומית לתזזית. בספורט "ידיעות אחרונות" בנו לוגו במיוחד לכבוד האירוע – "סדרה קלאסית", עם סמלי המועדונים. "נא להדק את החגורות", קראה אצלם הכותרת ביום שישי (14.4.11) לקראת משחק הליגה במוצאי-שבת. "שעתו הגדולה של די מריה", כתבו ב"הארץ" לקראת אותו משחק, בכתבה על שחקן ריאל מדריד. קוראי שני העיתונים שקיבלו את המתאבנים הללו לא זכו ביום ראשון לקרוא את סיקור המשחק הראשון.
במשחק השני שנערך ארבעה ימים אחר-כך, במסגרת גמר הגביע, ב"ידיעות" כבר היו מספיק סבלנים לחכות, אבל לא ב"הארץ". "לקלאסיקו חוקים משלו", הבטיחו בשוקן לקראת המשחק. ולמחרת? כתבה על חברה ספרדית לקרדיולוגיה שפירסמה אזהרת צפייה לקראת המפגשים הטעונים, העלולים לגרום להתקף לב. מה היו תוצאות המשחק אמש? לא מצאנו.
שני המשחקים (בליגה ובגביע) הסתיימו לקראת אחת אחר חצות, השעה שבה מכונות הדפוס כבר מריצות את הגלגלים ונהגי המשאיות מתמקמים לקפה אחרון שלפני ההפצה. רק לעתים רחוקות מעכבים את המכונות לכבודם של מדורי הספורט. הפעם האחרונה הזכורה היתה בגמר המונדיאל ביולי 2010, כשהמשחק נכנס להארכה והסתיים בחצות. מלבד "הארץ", שהחל בהדפסה ללא סיקור המשחק (בהמשך עצר את ההדפסה כדי לעדכן), אף עיתון לא הרשה לעצמו לפספס את האירוע הענק. הפעם, במקרה של ברצלונה מול ריאל מדריד, מדובר על עיכוב של כשעה מעבר לדדליין, ג'סטה שלא רק שאוהדי הספורט ציפו לה, גם הפרומואים של העיתונים גילמו הבטחה שאכן תקרה.
"הארץ" מקבל כסף טוב בתמורה לכך שבית-הדפוס שלו עומד לרשות "ישראל היום", אבל המחיר הוא דדליין קפדני שלפעמים פוגע בקוראים. קוראי "הארץ" לא זכו למחרת לקרוא פרשנות על המשחקים, אבל קוראי שרוליק כן. גם ב"מעריב", שחזרו לתפוצה הרגילה, חשבו שמשחקי-העל הללו שווים איחור בסגירה.
אין טענות לעורכי הספורט של "ידיעות" ו"הארץ", שידיהם במקרה הזה כבולות. אלא שאם מישהו היה זקוק לעוד הוכחה שעיתוני הדפוס מאבדים את הרלבנטיות שלהם, הוא קיבל אותה בסיקור מספרד שנעדר מכמה מהם. זאת גם הסיבה שהנהלות העיתונים היו צריכות לחרוק שיניים ולהתעקש שהמשחקים האלה יופיעו אצלם למחרת. כשמנוי קם בבוקר ומניח לפניו את העיתון לקפה ראשון, עוד לפני שהוא נכנס לאינטרנט, הוא מצפה לקרוא על אירוע הספורט שיהפוך לשיחת היום.
העובדה שמדובר באלוהי הדדליין, שמעמדו בעולם הדפוס ההולך ונכחד הוא של כוח עליון וממילא הוא שחקן ראשי בתחרות בשוק התקשורת, אינה מקהה את תחושת העלבון המוצדקת של הקוראים הנאמנים.
אלון עידן, במדור המצוין שלו ב"הארץ" "בעיני המתבונן", התלונן על ערוץ צ'רלטון. שבוע שלם שערוץ התשלום העביר שידורים ישירים מטורניר הטניס במונטה-קרלו, אבל על משחק חצי הגמר המעולה (נדאל-מארי) הוא ויתר לטובת כדורגל. "האם מישהו בצ'רלטון חושב שצופה שעקב לאורך השבוע אחרי משחקי הטורניר, והתיישב בשבת ב-16:00 במטרה לראות את המשחק הכי גדול בטורניר, לא זכאי לקבל אותו ישר לווריד, ולא בשידור חוזר ביום שלאחריו?". ואת זה כתב עידן ביום שבו נפקד מ"הארץ" הסיקור של ברצלונה-ריאל, שקיבל באותו עיתון קידומים יפים. את המילוי לווריד אפשר היה למצוא בעיתונים האחרים.
בקטנה
כבוד לספורט וואלה, שלא הפקירו את קוראיהם לחסדי השעמום והבנאליה בערב ליל הסדר ובחג, וניפקו סדרת כתבות מושקעת "ההגדה והאגדה – כותבים מחדש את ההיסטוריה" ("חזרנו לאירועי היסטוריים כדי לבדוק האם הכל היה יכול להיות אחרת").
לתגובות: yegerm9@walla.co.il