צהבת השתלטה על המדינה. בשבוע האחרון היא הגיחה מכל עיתון ואתר, ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו. איפה שלא דיפדפת, לאן שלא נכנסת.

רביעי: אלפי אוהדים של מכבי תל-אביב התקועים בנתב"ג גונבים את הדיווחים על הרעלת הדלק. חמישי: ברצלונה נצבעת באלפי ישראלים. ליל שישי: ההיסטריה בעיצומה, מכבי מנצחת את אסי כהן ו"ארץ נהדרת" ועולה לגמר. שבת: כותרת ראשית ב-ynet מפתה לעזוב את ארוחת הצהריים לטובת מסיבת העיתונאים לקראת הגמר. ראשון: הקדחת בשיאה לקראת אחר הצהריים. ערב יום הזיכרון? חשוב לזכור שבחמש וחצי יש משחק.

עשרות העיתונאים והצלמים הישראלים שנשלחו לספרד העידו על אירוע חריג בעוצמתו התקשורתית. כמעט מכל כלי התקשורת – גם "ידיעות אחרונות", שנמנע העונה מלשלוח כתב למשחקי החוץ של מכבי תל-אביב ביורוליג – נהרו כוחות מתוגברים.

זו היתה שעתם הגדולה של האתרים, שפירסמו אייטמים בקצב מסחרר: דיווחים, פרשנויות, דעות והמון וידיאו. בערוץ הספורט עברו בשלושת הימים האחרונים ללופ קבוע – אולפן, פרשנים, דיווחים ישירים מספרד, משחקי עבר גדולים. הכל כדי לקדם את השידור שלהם בערוץ ה-HD.

ערוץ הספורט החליף את הערוץ הראשון של פעם: מפרגן, אוהד, דוחף. תזכורת: אחד מבעלי הערוץ הוא גם אחד הבעלים של הקבוצה (רקנאטי).

העיתונים השתדלו לא לפגר. שני מוספי פיינל-פור ("ידיעות אחרונות" ו"מעריב"), פוסטר כרומו בעיתון של המדינה, כפולות בעמודי החדשות ומדורי ספורט מנופחים. הכל צהוב, הכל מכבי, הכל מדינת ישראל. על הרקע הזה בלטו בהעדרם אנשי חדשות ערוץ 2 והערוץ הראשון מאירוע שגרם בשבוע האחרון לכ-6,000 ישראלים לטוס אליו, בתקופה של מתיחות בינלאומית מחשש לפיגועי טרור המוניים.

ynet, כותרת ראשית בצהרי השבת

האם הסיקור התקשורתי יצא מכל פרופורציה? מכבי תל-אביב בנתה את עצמה כמותג לאומי החל מנצחונה ב-1977 על צסק"א מוסקבה וזכייתה בגביע אירופה. לפני כחודש, כשנעשו נסיונות להזיז את שעת משחק הגמר שנקבעה לערב יום הזיכרון, אמר היו"ר שמעון מזרחי: "עם ישראל יכול להירגע". שלשום, אחרי שהבטיחה את עלייתה לגמר, אמר המאמן דייוויד בלאט: "נשחק בשביל כל המדינה". אל מפגן הלאומיות הזה נוספו הכתרתו של מזרחי לחתן פרס ישראל, עשרות דגלי ישראל שהונפו במשחק הגמר עצמו ושירת "התקווה" של האוהדים.

את ההצלחה חייבת מכבי גם לרוח הגבית הערה שנשבה במשך שנים מצד הערוץ הראשון ו"ידיעות אחרונות". שנות דור חלפו מאז 1977, שבה קורקעה מדינה שלמה מול המסך, ותחושת ההזדהות הקולקטיבית עם הצהוב טרם קהתה.

משנות ה-90 נעשו נסיונות לקעקע קצת את תדמית הפרה הקדושה, שאכן קירטעה פה ושם, הפסידה נקודות בדעת הקהל, איבדה קצת זהות, פיספסה שתיים-שלוש אליפויות, אבל בסופו של דבר הצליחה להתייצב ולחזור לתפוקת החלב הרגילה. אלפי אוהדים שטסו איתה בשבוע שעבר לספרד ושילמו סכומים מטורפים על כרטיסים הם ההוכחה להצלחת המותג.

דף הבית של ערוץ הספורט, לפני שידור הגמר

השאלה אם לתקשורת חלק מכריע בהעצמת האתוס מעניינת, אבל לא משנה את שורת התוצאה: העם נוהר בהמוניו, והעיתונות מצייתת לחוק-היסוד "קול המון כקול שדי". המיעוט הסוציאליסטי, הפועלי, הלוזרי, ששנאת הצהובים היתה תמיד חלק בלתי נפרד מזהותו, והקפיד תמיד לגדף משולי תהלוכת הניצחון, התמעט הפעם.

בפיינל-פור הנוכחי קולם כמעט שלא נשמע. בודד במערכה היה פז חסדאי בוואלה, שכתב על האובססיה המביכה של התקשורת, שלדבריו אחראית לפסטיבל הנוכחי. "אם בעבר נהוג היה לדבר על תקשורת מגויסת, כיום מדובר בתקשורת מתלהבת וחסרת פרופורציות. הכיסוי לפיינל-פור הוא כמעט חולני. עשרות עיתונאים, צלמים ושדרים נשלחו לברצלונה, ובדיעבד ימי ערוץ 1 ורפאל נאה נראים אנמיים לעומת התצוגה התקשורתית של פיינל-פור 2011".

בשולי המאמר של חסדאי פורסמו כ-160 תגובות, רובן חירפו את הכותב: בושה, מתוסכל, קנאי, כורת את הענף שעליו הוא יושב, בזכות מכבי יש לו פרנסה וכו'. ובאמת, הפעם קשה להתווכח עם המספר המרשים של האוהדים שטסו לפיינל-פור. המספרים הללו היטו את הכף לטובת החגיגה התקשורתית האדירה. אפשר לא לאהוב אותה, אי-אפשר לומר שלא היתה לה הצדקה.

הפנים של התקשורת

דפי הפייסבוק של מדורי הספורט הם גזרה חדשה ומעניינת. הקורא אורי עפרוני, המנהל בעצמו דף ציבורי בפייסבוק (של עמותה חינוכית), ערך סקירה של נציגויות עיתונות הספורט הישראלית בספר הפנים:

ערוץ הספורט (48 אלף עוקבים) וספורט וואלה (18 אלף) מובילים את תחום ניהול הדף. נראה כי הם קלטו את המדיום במהירות, מנהלים שיח חי תוך כדי משחקים, מעלים דיונים וקטעי וידיאו, עורכים תחרויות הימורים נגד גולשים, מעניקים פרסים יוקרתיים ויוצרים תזרים מעגלי בין הדף לאתר (ולערוץ הטלוויזיה, במקרה של ספורט 5). הדף של ערוץ הספורט מושקע מאוד ברמה העיצובית, וגם זה של וואלה נראה טוב.

37 אלף עוקבים אחרי הדף של ONE, ונראה שגילם הממוצע נמוך מזה של אוהדי שאר הדפים. המספר יפה וגבוה מאוד בהתחשב בכך שאין השקעה עיצובית, הדף לא מעודכן ורוב המתפרסם בו הוא תוכן גולשים או פרסומות.

הדף של ספורט ynet מונה כ-4,000 עוקבים: מעודכן, מעלה ידיעות וקישורים לאתר. לא יצירתי במיוחד ואינו מפעיל את הגולשים. גם מספרית נראה שהוא לא ממריא. בספורט של nrg לא מתפעלים את הדף (אחריו יש כ-200 עוקבים) ונמצאים לגמרי מחוץ לתחרות.

ספורט "הארץ" עם 333 עוקבים, מעודכן, מתבסס על קישורים לתכנים באתר וכמעט ללא הפעלה של הגולשים מעבר לשאלות הנלוות לכתבות. אין הרבה תגובות בדף של "הארץ", אולי בשל גיל מבוגר יותר של הקהל. הדף משמש בעיקר חלון ראווה לאתר האינטרנט ולא נוצר בו מרחב פעיל לתקשורת עם הגולשים. עיצוב מכובד, אך בסיסי, בדומה למהדורה המודפסת.

לספורט "ישראל היום" אין דף פייסבוק. קיים דף של העיתון כולו (12,600 עוקבים), שבו ניתן למצוא קישורים בנושאי ספורט (כתבות מהעיתון וחידונים מאת רונן דורפן, שהתשובות עליהם מתפרסמות לאחר כמה שעות).

מנהלי הדפים יכולים להשפיע רבות על אופי השיח ועל מספר העוקבים. אחת ההחלטות של מנהל הדף היא לגבי היחס לביקורת מצד העוקבים. כך למשל כשפירסמתי בדף של ONE בקשה להתנצלות על טעות בידיעה (על ערן זהבי), לא זכיתי לתגובה ממנהל הדף, אולם התגובה לא נמחקה. תגובה ששלחתי ל-ynet זכתה להתייחסות ולתיקון.

דפי הפייסבוק של כלי התקשורת הם גם מקום נהדר ללמוד כיצד חשים אוהדי הספורט. בולטת במיוחד תחושת הקיפוח העזה של אוהדי ריאל מדריד כלפי כיסוי התקשורת בכל ארבעת משחקי הסופר-קלאסיקו בחודש האחרון.

כמובן שגם בגזרת הפשלות יש למדיום החדש מה לתרום. מתחת לכותרת בדף של ynet על כך שערן זהבי חתם בפאלרמו, הוסיף מנהל העמוד תגובה לפרסום שלו עצמו: "כבר הספיקו לפוצץ את העסקה, נחכה להתפתחויות". זאת בעוד הידיעה באתר עודנה מתגאה "כפי שפורסם לראשונה ב-ynet". אולי הגיע הזמן לתת קרדיט עצמי רק אחרי שחותמים.

2 קטנות

אחרי מות. יוסלה מרימוביץ', לשעבר מאמן נבחרת ישראל, נפטר בשיבה טובה (86). אף שרוב הקוראים אינם מכירים כנראה את פועלו של מרימוביץ', בוואלה לא התביישו לדחוק ביום חמישי האחרון את פסטיבל מכבי תל-אביב והפיינל-פור ולמקם את הידיעה על פטירתו בכותרת הראשית. כבוד לעבר, לסמל, וגם לאתר. ב-nrg, ולמחרת בספורט "ידיעות אחרונות", התעקשו ששם משפחתו של הנפטר הוא מירמוביץ'. ב"ידיעות" השיבוש הזה בלט לרעה, במיוחד כששני הכתבים הוותיקים שהספידו אותו, משה שיינמן ואבינעם פורת, סיקרו את האיש במשך שנים רבות והכירוהו מקרוב.

משוררים ושערים. "זהו הבלם האולטימטיבי", "הוא ממש מחרף את נפשו", "האקוסטיקה כאן מרקיעה שחקים", "אני חושב שהוא מתח משהו בשריר" – לקט קצרצר מפניניו של זוהיר בהלול המיתולוגי, שחזר בשבת האחרונה ל"שירים ושערים" בגלגולה הנוכחי ברדיו 102, והעביר בשידור חי, מרגש וספקטקולרי את המשחק בין מכבי תל-אביב למכבי חיפה.

התיקונים

"צפו במתיאוס משתולל", הבטיחו ב-ynet. אז צפיתי, ולא ראיתי את מתיאוס משתולל או מאבד עשתונות. להבא, כשתראו הבטחה דומה ב-ynet, קחו אותה בעירבון מוגבל מאוד.

"צפו בשידור החי", פיתו אותי גם באתר ערוץ הספורט. לחצתי ומיד קיבלתי משימה כתנאי לצפייה: להרכיב מכונית סיטרואן. לא נותרה לי ברירה, הרכבתי במיומנות את שני חלקי הרכב כדי לקבל כתובית התנצלות: אין יותר מקום. גם נסיונות הרכבה נוספים לא זיכו אותי בכניסה בשערי אולד-טראפורד.

בכתבה על אולסי פרי במוסף יום שישי ב"הארץ" נכתב כי מכבי תל-אביב זכתה בגביע אירופה בשנת 2005, אחרי ניצחון על סקיפר בולוניה. אם כותבים את השנה באותיות כל-כך גדולות, לפחות היה ראוי לדייק. השנה הנכונה היא 2004.

ב"מעריב" העניקו ציונים רק לחצי הרכב של הפועל רמת-גן. את החצי השני  שכחו.

כמה הפסידה סלטיק? nrg הציג שתי גרסאות.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il