כוח קסמם של סמים קלים, כמו גראס וחשיש, נעוץ בין היתר ביכולתם לאלחש כאב, גופני או נפשי, לסוגיו הרבים והמגוונים. האלחוש יכול לאפשר לתודעה לראות את העולם כמקום מעט טוב יותר, ובוודאי מצחיק יותר. לצד זאת, הוא גם מאפשר להפוך את התודעה לנוחה במידה רבה וגוברת להשפעה. אחרי כמה ג'וינטים – הזיכרון עובד פחות טוב והחשיבה הרבה פחות צלולה, כך שדברים רציניים יכולים להיראות כבדיחה אחת גדולה. המסר הופך משני בחשיבותו לחוויות החושים.

לא רק סמים מאלחשים תודעה. ניתן להשתמש במדיה ויזואלית כדי להפוך את התוכן למשני בחשיבותו ולייצר דימוי של מגניבות מדומה. תופעת אלחוש ההמונים בולטת בבחירות הנוכחיות בנסיונות להעביר מצע מסוכן משל היה הבטחה גדולה. מקרה אחד הוא פרסומת בושם הפשיזם של איילת שקד, המדמה מצב שבו ניתן לבלבל בין פשיזם לדמוקרטיה. בסרטון התעמולה, מי שיכולה להיחשב למנהיגה עם קול ואמירה מרדדת עצמה לעמדה של דוגמנית שכוחה טמון ביופיה החיצוני ובמיניותה. כל זאת כחלק מתפיסה שלפיה מה שחשוב ובר-השפעה הוא הדימוי ולא התוכן.

מתן קדימות לצורה על פני האמירה היא אחת הסיבות לתופעה המסוכנת של הפייגליניזציה. הפיכת פוליטיקאי הניזון מאידיאולוגיה המשלבת היבטים פשיסטיים ומשיחיים תחת מעטה של חירות בדויה והפיכתם למדליקים כביכול, באמצעות כוחם של דימויים. העין המוצפת בכרזות בחירות שבהן מככבת דמותו של פייגלין כתאומו של האבוד של סטיב ג'ובס, לרבות החולצה השחורה עם צווארון הגולף, מעניקה מקום משני למסר.

היכולת לתעתע באה לידי ביטוי גם באתר הקמפיין, המציג את האופנות העכשוויות ביותר בעיצוב מסרים בעולם דיגיטלי. הבעיה היחידה שנותרת נעוצה במסרים עצמם ובמהותו של האיש, שמתלהב מהדמגוגיה של היטלר ורואה בשנות שלטונו הראשונות הצלחה. כך מתארת ומצטטת אותו עדה אושפיז בראיון שקיימה איתו בשנת 1995 והתפרסם ב"הארץ":

על היטלר הוא דווקא קורא בהתפעלות, סיפר. הוא גאון צבאי שלא קם כמוהו, חיווה את דעתו. 'הנאציזם קידם את גרמניה ממצב של שפל למצב פנטסטי מבחינה פיזית ואידיאולוגית – נוער האשפתות בלויי הסחבות נהפך למצוחצח, מסודר, וגרמניה זכתה למשטר מופת, משפט תקין וסדר ציבורי. היטלר התרפק על מוזיקה טובה, צייר. לא מדובר בחבורת בריונים, הם רק השתמשו בבריונים ובהומוסקסואלים. מוטב שלא תכתבי זאת, אני חושש שלא יבינו אותי נכון. שיהיה ברור, האידיאולוגיה הנאצית היתה ללא ספק שטנית, אבל אידיאולוגיה, ואני גאה שאני כיהודי הייתי האויב הגדול ביותר של היטלר, שייצגתי את כל מה שהוא שנא'".

אלא שלא צריך להרחיק לשנת 1995. אפשר לקרוא את המצע ולשפשף עיניים בתימהון: לצד הלגליזציה, שנועדה לשבות את לב ההמונים, מפלגת זהות מעוניינת, בין השאר, לספח את השטחים מתוך הכרזה שהסכסוך פשוט ייעלם, להעביר את משרדי הממשלה בסמוך להר הבית ולתת רשות נשיאת נשק לכל אזרח.

מה שמצליח לתעתע במיוחד במצע המפלגה הוא רעיון החופש המדומה. זאת בהבטחה למס אחיד בין אם מדובר בעשירים או בעניים וצמצום התערבות הממשלה בנעשה בחיי הפרט למינימליזם. כלומר לקיחת רעיון החירות לקצה – שמשמעותו המעשית היא שיעבוד ההמונים לבעלי הכוח והשררה, בחסות עקרון אי-ההתערבות.

לפמיניזם נדרשו שנים כדי להעביר את המסר שהאישי הוא הפוליטי, ומה שקורה בחיק המשפחה דורש לעתים התערבות – כמו במקרי אלימות ופגיעה מינית. הכלה של המצע ההזוי של זהות תשיב בשם עיקרון "חירות" בדיונית את התפיסה שכל אחד יעשה מה שבראש שלו ושעל קהלים מוחלשים לדאוג לעצמם. לא סתם המפלגה קוראת לשים ז' בקלפי.

נראה כי רבים מאמצעי התקשורת שאמורים היו לקלוף מפייגלין את מסכת החנון המסטול ולחשוף את גודל הזוועה שבמצע של זהות נרדמו בשמירה. מסכת התעתועים עובדת. בפיד שלי בפייסבוק פגשתי מספר חברים "מורעלים" שבוחרים בזהות. הם לא רואים את הסכנה מעבר למסך העשן. גם לא לאחר אמירתו של פייגלין לאושפיז ש"כשהלבבות יוכשרו, הוא מקווה, תיווצר הסכמה לאומית רחבה לוותר על חירויות". אני מקווה שהם בכל זאת יניחו לרגע את הג'וינט ויתעוררו.

ד"ר שלומית ליר היא משתלמת בתר-דוקטורט במרכז ללימודי ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, יזמית חברתית מקימת מיזם החממה פועלות ברשת