"נתניהו מזהם את חיינו. הוא נתלה בכל קרש, בכל קש", "הוא יטבע, אבל בדרך הוא מאיים להטביע את כולנו", "הוא משקר ברמות", "האופן שבו הוא מטנף את שלושת הרמטכ"לים עלול לגרום לחיילים המשרתים עתה לשאול את עצמם אולי גם ההנהגה הצבאית הנוכחית היא כמו שהוא מתאר את השלושה", "האופן שבו נתניהו מתנהג הוא סוג של שריפת המועדון".
את הדברים המדאיגים הללו לא אמר אחד מהנשיאים או הנשיאות לשעבר של בית-המשפט העליון, ולא איש או אשת רוח החרדים לדמותה המוסרית של המדינה. ההתרעה מפני השפעתו ההרסנית של נתניהו על צביונה של ישראל באה מפיו של אהוד אולמרט, הוא ולא אחר, בראיון שקיים עמו כתב כאן 11 אורן אהרוני לפני שבועיים.
יש משהו קומי, שלא לומר מקומם, בחיזוריהם של עיתונאים אחר מוצא פיו של ראש הממשלה לשעבר, שהורשע בעבירות שוחד ושיבוש מהלכי משפט ונידון בגין זאת ל-26 חודשי מאסר. לטעמי, ההתנהלות הזו פסולה בעיקרון משום שהיא נותנת לגיטימציה למי שמעל באמון שהעניק לו הציבור, שהפקיד בידיו את האחריות העליונה לניהול ענייני המדינה, ובכלל זה שמירה על תפקוד נאות והגון של מוסדותיה. שבעתיים נלעגת הפנייה לשמוע את חוות דעתו של אולמרט בענייני שחיתות שלטונית. הוא אולי בר-סמכא בסוגיה, אבל בהחלט לא מצד המתבונן.
במרחב הישראלי, לפושעים, ובוודאי לעברייני הצווארון הלבן, יש עדנה לאחר שחרורם מהכלא, והם חוזרים במהירות מחפירה למעגלים חברתיים ועסקיים, בהם יוקרתיים – וגם לכנסת ולממשלה
ביקום אחר, אולמרט ודומיו (כלומר, אנשי ציבור שהורשעו בעבירות פליליות) אמורים היו להיתפס כמצורעים שאינם ראויים להשמיע את קולם בזירה הציבורית. היחס אליהם היה צריך לבטא הסתייגות וריחוק, בבחינת "פנו לעיסוקיכם, נהלו את חייכם כאוות נפשכם אבל הרפו מאתנו, הציבור הרחב". אבל במרחב הישראלי, לפושעים, ובוודאי לעברייני הצווארון הלבן, יש עדנה לאחר שחרורם מהכלא, והם חוזרים במהירות מחפירה למעגלים חברתיים ועסקיים, בהם יוקרתיים – וגם לכנסת ולממשלה (ע"ע אריה דרעי). זה לא אומר שעל התקשורת להיכנע ללא קרב למגמה הסוחפת הזו.
אפשר להשלים עם החלטות של כלי תקשורת לשמוע את דעתו של אולמרט בענייני מדינה כאשר הוא המרואיין היחיד הנוגע לנושא הסיקור, או כשיש לתובנותיו ערך מיוחד. כזה (בדוחק) היה הראיון שקיים ניב רסקין עם אולמרט ב"חדשות הבוקר" של ערוץ 12 בחודש דצמבר האחרון, שבו סיפק המרואיין מידע על קשרי ישראל וגרמניה בתחום רכש הצוללות.
אין גם הצדקה למנוע מאולמרט להגיב על האשמות שמטיחה בו (ובמשפחתו) משפחת נתניהו, ולכן נהגה נכון סיון רהב-מאיר בעימות טלוויזיוני איתו, שבו אִפשרה לו לשטוח את גרסתו, ועם זאת להציק לו בשאלות. פחות מובנת מאליה ההחלטה לשדר את קביעתו של אולמרט שנתניהו הוא שעומד מאחורי הדלפת הסיפור על הפריצה האיראנית לטלפון הנייד של בני גנץ. טענות זהות הובאו לידיעת הציבור מפי אנשי ציבור נוספים, והבחירה באולמרט לשם כך לא העשירה את תובנת הציבור – אבל לעומת זאת העניקה לראש הממשלה המורשע לגיטימציה מופרזת.
אהוד אולמרט מתראיין אצל אורן אהרוני, כאן 11, מרץ 2019 (צילום מסך)
כצפוי, הקצב התכוף שבו עולה אולמרט לשידור בשבועות האחרונים יוצר תחרות בין כלי התקשורת. התחרות הזאת הופכת אותו מחדש לידוען מבוקש. אילו היו העיתונאים מפנים אליו שאלות הנסבות על חוויותיו בתנועתו על התפר שבין הון לשלטון, על תובנותיו מנסיונו לגשר על המתח שבין משילות ליזמות שלטונית, על לקחיו מהתקופה שבה ניהל את ענייני המדינה בצל חקירות המשטרה – ניחא. אבל לא אלו הסוגיות שבהן מבקשת התקשורת תשובות מאולמרט.
במרדף אחר קולו של ראש הממשלה המורשע מאבדים המראיינים את הצפון ומאפשרים לו לנצל את המסך והמיקרופון כדי להציף את גרסאותיו המוטות על תקופת כהונתו ועל ההליכים הפליליים שנקטה נגדו המדינה. כך, למשל, אִפשר לו יעקב אילון להציג את עצמו כצדיק מול העבירות המיוחסות עתה לנתניהו, ולהטיח במנהיג הליכוד גידופים בוטים. כך פתח לו אודי סגל דלת (אם כי התכתש איתו) לתייג את נתניהו כאיש מבוהל ולטעון שמנהיג הליכוד וחבורת אנשים שאסף סביבו עמדה מאחורי המסע שהציג את תפקודו במלחמת לבנון השנייה ככישלון מהדהד. באופן דומה סיפקה לוסי אהריש לאולמרט בימה להפצת האבחנה שלפיה נתניהו הוא ראש ממשלה רופס, לחוות את דעתו המלומדת על המצב המדיני ולהוקיע את יחסו של נתניהו לאבו-מאזן.
אך בחזרה לראיון של אורן אהרוני עם אולמרט. בין השאר אמר שם המרואיין על בני משפחת נתניהו, בתגובה להאשמות שחיתות שהטיחו אלה במשפחתו: "אין להם גבולות. זו עיסה שכולם דבקים בכולם וכולם מזהמים את הסביבה. אדם ובני משפחתו שללא בושה וביודעין גנבו כספים. גנב גדול נמדד בדברים קטנים: כשאתה גונב כסף של בקבוקי פלסטיק, זו הרמה הנמוכה ביותר של גניבה". אולמרט מחשיב עצמו כנראה לאצולה של עולם העבריינים השלטוני. התקשורת, מצדה, נותנת לו גיבוי במסעו חזרה לצמרת הממסד הישראלי.