אחד הדברים המקוממים במערכת הבחירות של 2019 הוא היעדר דיון ציבורי ראוי בנושאים כמו חזון מדיני, חברתי וכלכלי, והיעדר שיח תקשורתי המאפשר לבחון את עקרונות הדרך שמציעות המפלגות השונות והעומדות והעומדים בראשן. בתקופה של ריבוי ערוצי תקשורת מסורתית, בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, התחושה במקרים רבים היא שהשאלות הקשות והחשובות אינן נשאלות ואינן הופכות לחלק מהשיח הציבורי.

הפגיעה בעיקרון הדמוקרטי מתרחשת לא רק על רקע תקשורת רדומה, ואולי גם מרדימה, אלא מתוך סירובם של הנוגעים בדבר לקיים עימות בחירות – דבר שיכול היה להעניק לערוצי התקשורת תפקיד מרכזי בסיוע לציבור לגבש דעה עצמאית מתוך הקשבה לדיון בין מי שמבקשים להוביל את המדינה כאשר הם נמצאים יחדיו באותו אולפן ועונים על אותן השאלות בנושאים הנוגעים לטובת הכלל.

בתוך אווירה מנומנמת זאת, הפוסט של רותם סלע היווה סם ממריץ לדיון ציבורי חשוב ונחוץ בכל הקשור לפניה של מדינת ישראל והיחס למיעוטים החיים בה. אולם בשעה שבתוכן דבריה של סלע ניתן למצוא טעם רב, הסערה התקשורתית סביב הדברים מלמדת על אחת הבעיות המרכזיות בעידן הנוכחי. החיים בעידן האינפוטיינמנט – שבו אינפורמציה ובידור מולחמים יחדיו – מובילים לרידוד היכולת להתייחס לדברים ברצינות ולחשוב אותם לעומקם.

בשעה שבתוכן דבריה של סלע ניתן למצוא טעם רב, הסערה התקשורתית סביב הדברים מלמדת על אחת הבעיות המרכזיות בעידן הנוכחי

ההד העצום לו זכו דבריה של סלע – כולל תגובתו של ראש הממשלה, שהתפנה להתייחס לדברים (בתגובה מקוממת כשלעצמה) – יכול ללמד על האופן שבו גם בנושאים רציניים וגם בניו-מדיה, מה שמקדם שיח ודיון ציבורי הוא דמות הסלבריטאית ההוגה את הדברים.

החיבור התקשורתי בין הבידורי לרעיוני מתחזק באופן שבו התקשורת פועלת לערב בין התחומים משל היו אחד. כך למשל, במאמר דעה מאת עפיף אבו-מוך שפורסם ב"גלובס", לצד הכותרת "רותם סלע סייעה למלחמה בגזענות יותר מהמתמודדים מול נתניהו או העיתונות" – מופיעה תמונתה של סלע על רקע רול-אפ פרסומי של קאסטרו שבו הלוגו של המותג משובץ עשרות פעמים.

לוגו חברת בגדים בכותרת מאמר דעה (צילום מסך)

מתוך כך, מאמר הדעה של אבו-מוך פועל בשני מישורים מנוגדים בו זמנית: במישור הטקסטואלי הוא מעביר מסר רציני וחשוב נגד גזענות, ואילו במישור החזותי הוא מחזק מסרים בעייתיים, בלשון המעטה, תוך קידום חברת בגדים, שיחסה לנשים – הן מבחינת המידות שהיא מציעה והן מבחינת הפרסומות שהיא מייצרת – בעייתי ביותר.

כזכור, לפני כחצי שנה השתתפה סלע בפרסומת של קסטרו שבה היא מוצגת כשהיא חוטפת אשה, מפשיטה אותה מבגדיה, קושרת את ידיה, סותמת את פיה וכולאת אותה בתא המטען של מכוניתה. הפרסומת, המסתיימת ברמז לרצח של מי שחטאה בחוסר המוכנות לגלות מאין השמלה שלבשה, היא מהרוויות בשנאת נשים ובעידוד לאלימות כלפיהן.

ההתייחסות החדשה לסלע כמובילת דעה מייצרת מצב שלפיו מי שמצד אחד מקדמת בעקיפין אלימות כלפי נשים באמצעות השתתפותה בפרסומת החטיפה של קסטרו, ויש לה חלק נכבד במכבש הבידורי הרדוד, מוצגת כפורצת דרך נועזת בשל אמירת מה שהינו בחזקת המובן מאליו; מה שאמרו ואומרות רבים אחרים הנותרים מודרים מהשיח הציבורי שמתקיים בתקשורת המסורתית.

מבין השורות עולה מסר הפוך: כדי שהדעה שלך תיחשב ותזכה להכרה את צריכה קודם כל להיות דוגמנית העונה למאפייני מיתוס היופי ואידיאל הרזון

היה ניתן לחשוב שבדברים שלה ובהד אותו עוררה, סלע מעודדת נשים ונערות להשמיע את קולותיהן. אולם כאשר מיוחסת לסלע "נועזות" בשל דבריה, המסר המועבר לנערות צעירות בעייתי ביותר. זאת מאחר והוא אינו כולל רק את עצם אמירת הדברים עצמם. במקום זאת, מבין השורות עולה מסר הפוך להשמעת דעה ונועזות שמשמעו: כדי שתשמיעי דעה ושהדעה שלך תיחשב ותזכה להכרה את צריכה קודם כל להיות דוגמנית העונה למאפייני מיתוס היופי ואידיאל הרזון.

המקרה של סלע הוא חלק מתופעה שמייצרת השתקה של שיח רציני תוך דחיקת מקומן של נערות ונשים ממגוון מיקומים מלקיחת חלק בשיח הציבורי. היה טוב לו התקשורת היתה לוקחת על עצמה לייצר שיח ציבורי המאפשר להציג ולשקף מגוון דעות, תוך הקדשת מקום לטיפוח הגות ושיח שאינם נשענים על דמויות ידוענים, מראה חיצוני או בידור.

שלומית ליר היא חוקרת מגדר וטכנולוגיה, בתר-דוקטורנטית במרכז ללימודי ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומקימת מיזם החממה פועלות ברשת – לקידום קולותיהן של נשים במרחב הציבורי