העיתונאית נעמי לויצקי עבדה ב"ידיעות אחרונות" במהלך שנות ה-90. בספרה "ילדה רעה", שראה אור לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, היא מגוללת כיצד הוגבל החופש העיתונאי שלה על-ידי מו"ל העיתון והעורך האחראי, ארנון (נוני) מוזס. לדבריה, בתחילת דרכה ב"ידיעות אחרונות" מוזס דווקא נטה לה חסד והפגין כלפיה חיבה במסדרונות העיתון. אולם בהמשך, כשהביעה התנגדות לצנזורה על פרסומיה, הורחקה.

לויצקי כותבת בספרה כי דווקא חיבבה את מוזס בתחילת הדרך. "אולי משום שלא פחדתי ממנו, ואולי משום שהצחקתי אותו, הסתדרתי איתו", היא נזכרת. לדבריה, ביום הראשון שלה בעיתון הוא זימן אותה למשרדו כדי לברך אותה על הצטרפותה ולחץ לה את ידה. "נוני, איי, איזו לחיצת יד! זה מרוב ספירת כסף?", אמרה לו, והוא, לפי הכתוב בספר, פרץ בצחוק.

מאותו רגע, כותבת לויצקי, סימן אותה מוזס לחיוב: "בכל פעם שהיה הולך לצדי במסדרון, היה מניח את ידו על כתפי במעין חיבוק אבהי וכולם ראו. כן, זהו הסוד. כולם יודעים מה הבוס רוצה, יש לו דרכים, לא תמיד שגרתיות, להביא לכך שיידעו. די שיעווה את פניו למשמע שמו של אדם, והוא מחוסל בעיתון".

"כן, זהו הסוד. כולם יודעים מה הבוס רוצה, יש לו דרכים, לא תמיד שגרתיות, להביא לכך שיידעו. די שיעווה את פניו למשמע שמו של אדם, והוא מחוסל בעיתון"

בהמשך הפכה למעין שלוחה של מוזס בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "פופוליטיקה". "הוא היה מזמין אותי לחדרו ומנסה לתדרך אותי בעדינות מה היה רוצה שאגיד מול טומי לפיד, שייצג את 'מעריב' ואת נמרודי בלהט רב, במיוחד בתקופת החקירה בעניין האזנות הסתר", כותבת לויצקי בספרה. "הילכתי בזהירות רבה בין הטיפות, ידעתי שחקירת משטרה מתנהלת גם נגד העורך והמו"ל שלי. נוני התאמץ לשכנע אותי שהוא עצמו כלל לא היה מעורב ושהחקירה נגדו תסתיים בלא כלום, 'לא משום שאני כזה זך וטהור אלא בגלל שאני פשוט פחדן', הוא אמר".

לפי ספרה של לויצקי, למרות היחסים הטובים עם מוזס, "מדי חודשים אחדים, על אף מחאותי הקולניות, וזה תמיד לוּוה בסקנדל, היתה התערבות בוטה בדברים שכתבתי או ביקשתי לכתוב". לויצקי מקפידה להבהיר בשלב זה כי "לא נוני התערב, תמיד העורך, אולי בהוראתו של המו"ל".

לויצקי מתארת בספרה כיצד בהזדמנות אחת, כשנוני מילא את מקומו של עורך שיצא לחופשה, הוא ביקש ממנה שתוותר על שני קטעים בטור הפוליטי שכתבה. בסופו של דבר הגיעו לפשרה: היא ויתרה על קטע אחד, והשני פורסם. "סברתי שזו דרך הוגנת להתנהל", היא כותבת. אלא שבהמשך שינה מוזס את הטקטיקה.

"יום אחד, כתבה שלי כבר ערוכה ובדרכה לדפוס, העורך מתקשר אלי", כותבת לויצקי בספרה. "'תשמעי, יש פִסקה בכתבה שאת חייבת לרכך'. אני מרימה את הכתבה על הצג לפִסקה האמורה וקוראת. 'מה יש לרכך כאן, זה כבר הכי רך שאפשר, סיפור עובדתי, לא יותר, וכל מלה אמת', אני אומרת. 'את חייבת', הוא אומר, וטון דיבורו כבר מזדעף. אני שואלת למה, והוא אומר בתקיפות: 'כי נוני רוצה'. אני מתעקשת, והשיחה מסתיימת בתחושת חמיצות. ביום שישי אני פותחת את המוסף הפוליטי והפִסקה כולה נעלמה מהכתבה כלא היתה".

כעבור כמה ימים, כשקיבלה הזדמנות לראות כיצד ירדה כתבתה לדפוס, גילתה כי "איקס גדול סומן בטוש שחור על הפִסקה האבודה".

לויצקי לא ויתרה, ובהזדמנות אחרת השחילה את אותה פִסקה שנמחקה לטקסט אחר שפרסמה בעיתון. "'כך מתנהגים?', יגיד לי נוני בשיחת מסדרון, 'לא השארת לי שום ברירה. מחקת לי בברוטליות קטע חשוב מאוד במאמר וללא כל הצדקה, תוך רמיסת המקצוע וכבודי העיתונאי. זו לא עריכה לגיטימית, זו צנזורה, ועשית את זה אך ורק בגלל שהאיש חבר שלך', אני עונה לו, ומרגע זה כבר לא יתבדח איתי, לא יזמין אותי לקפה בחדרו ולא יניח יד מחבקת על כתפי במסדרון. וגם את זה כולם יראו וכולם יפנימו. סר חני".

לפי העדות של לויצקי, בתקופת משה ורדי כעורך, פסילות שכאלה התרחשו רק שלוש או ארבע פעמים בשנה. כאשר אילון שלו הפך לעורך, "המצב החריף והפסילות גברו, והיו אף פסילות של מאמרי דעה".

* * *

המשא-ומתן בין בנימין נתניהו לארנון (נוני) מוזס חשף לעין הציבורית את "שיטת 'ידיעות אחרונות'" – השימוש בכלי התקשורת של הקבוצה לשם קידום האינטרסים העסקיים של מוזס, בעל השליטה. במדור זה נביא עדויות חדשות וישנות מתוך המערכות השונות של כלי התקשורת בקבוצת "ידיעות אחרונות", על האופן שבו יושמה השיטה המושחתת.

עובדים ועובדים לשעבר המעוניינים לחלוק את סיפוריהם מוזמנים לפנות אלינו באימייל contact@the7eye.org.il