כתב החשדות בתיקי נתניהו חושף את הקשרים המשחיתים בין השלטון לבין העיתונות. קדמה לו נפילת הטייקונים שחשפה כיצד כלי התקשורת שבבעלותם שירתו אותם. יחד מצטרפים הדברים לתמונה של רשת הון-שלטון-עיתון שנפרשה על הציבוריות הישראלית. בעלי שררה ובעלי הון המשפיעים על העיתונות כדי שזו תעצב את דעת הקהל לפי האינטרסים שלהם.

תשומת הלב מתרכזת מן הסתם בעומדים בראש גופי התקשורת – מוזס, אלוביץ', פישמן, דנקנר ודומיהם. אולם זהו רק פרט אחד בתמונה. כדי להוציא לפועל את ההשחתה השיטתית והעמוקה הזאת נדרשו המו"לים למשתפי פעולה מקרב העיתונאים עצמם.

שכבה משמעותית של מי שנחשבו וחלקם עדיין נחשבים "עיתונאי צמרת" – כתבים, פובליציסטים ועורכים שפעלו, במעש או בחוסר מעש, כדי לקיים או לאפשר את חלקו של העיתון בקשר המושחת של הון-שלטון-עיתון. עת עובדות הקשר הולכות ונחשפות בשנים האחרונות, ובמיוחד עם חשיפת הפרטים בתיקי נתניהו, בשלה השעה להוקיע שכבת עיתונאים זאת ולרענן את השורות באנשים בעלי יושרה ראויה.

לפי עדותו של העיתונאי החוקר שאול פרץ, מדיניות האינטרסים של ארנון (נוני) מוזס, המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", היתה ידועה כבר לפני כעשרים שנה. "אובדן הראשוניות והבלעדיות של פרסום תחקיר חשוב על היועץ המשפטי לממשלה כלל לא הטריד אותו. חשיפת הצנזורה ב'ידיעות אחרונות' הוציאה אותו משלוותו" – מעיד פרץ על משה ורדי, עורך "ידיעות אחרונות" דאז, בעקבות הדלפה ל"העיר" שתחקיר של פרץ נגנז.

בית "ידיעות אחרונות", ראשון-לציון (צילום: אורן פרסיקו)

העדות של פרץ היא רק דוגמה, ומצטרפת לשלל עדויות ממקורות רבים על קיומה של "שיטה". האם עיתונאים בכירים כמו נחום ברנע, שמעון שיפר וסימה קדמון לא ידעו את הסוד הגלוי הזה? קשה להאמין. מי שחשפו פרשיות רבות והיו מצויים בסודות הכמוסים ביותר – חזקה עליהם שידעו דבר או שניים על מעסיקם, שעתה הוא חשוד בפלילים, ועל עמיתים כגון ניר חפץ, ששימשו את בעלי השליטה. חיפשתי בגליון יום שישי, לא מצאתי הודעת התפטרות של אף אחד מהם.

בן-דרור ימיני, שהמוסר והערכים ברום גרונו, היה אקטיביסט חברתי ושומה עליו שיש לו חושים מחודדים לשחיתות. הוא גם כתב ספר בשם "תעשיית השקרים", שכולל התייחסות לתפקודה של התקשורת. האם הוא לא ידע עבור מי הוא עובד ב"מעריב" של נוחי דנקנר, והאם לא ידע למי הוא מצטרף כאשר עבר לעבוד ב"ידיעות אחרונות"? בגליון "ידיעות" מיום שישי לא מצאתי בטורו ביקורת על המו"ל החשוד שלו.

סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הנחשב "בכיר", חוסה בצלו של מוזס עשרות שנים. הוא הטיף לנו שאין ריכוזיות, שהבנקים בסדר גמור, שהטייקונים הם ברכה, ובכלל, שלא ממש צריך לשנות את מה שעובד (לטובת בעלי הכוח). עם חשיפת כל הפרשות הללו, ראוי לשאול את השאלה – בשביל מי עבד פלוצקר כל השנים?

השאלה הזאת נכונה גם לבכירי "כלכליסט", העיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות", אשר בין השאר היטיבו במשך שנים עם בנק הפועלים, חלק חשוב מ"הרשימה הלבנה" של מוזס. זכורה לרע ההגנה הכוללת וההדוקה שהעניקו אנשי "כלכליסט" בהנהגת יואל אסתרון וגלית חמי לדני דנקנר, יו"ר בנק הפועלים אשר הודח על-ידי הנגיד פישר ובהמשך הורשע ונכלא.

אל שכבת השמנת ששירתה ונהנתה בהחלט ראוי לבוא בטענות, לדרוש דין וחשבון, וירידה מהבמה של חיינו הציבוריים. אין להם עוד תוקף מקצועי ומוסרי לתווך לנו את המציאות

בעיתון "גלובס" שירתו את האינטרסים של המו"ל לשעבר, הטייקון אליעזר פישמן, תחת העורך הראשי חגי גולן וסגן העורך אלי ציפורי – שהיה גם פרשן כלכלי בולט שטוריו התלכדו באופן תדיר עם האינטרס של המו"ל. מה היו צריכים לחשוב קוראיו הנאמנים של "גלובס" כשנודע להם מי המושכים בחוטים של מי שסיקרו עבורם את המציאות הכלכלית? פישמן כבר לא בתמונה, חגי גולן כבר לא פעיל, הנהגת העיתון עברה שידוד מערכות – אולם ציפורי ממשיך להתל בקוראיו, תוך מה שנראה כאימוץ של פטרון חדש בדמות ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

על "וואלה" אין טעם להכביר מלים. המועסקים במקום זה, ובראשם המנכ"ל אילן ישועה, הביאו גאולה לעולם באמצעות חשיפה עצמית של קלונם – בכתבות ובווידויים מעוררי גועל וצמרמורת. גם בכתב החשדות נגד נתניהו מוקדש להם מקום נכבד של קלון.

מן הסתם לא כל העיתונאים שותפים למעשי השחיתות האלה. יש כאלה שלא ידעו, יש כאלה שידעו והתעלמו, יש כאלה שהדברים לא נגעו לתחום שהם מסקרים, ויש הרבה שצריכים להתפרנס ולנשוך שפתיים. אל אלה קשה יותר לבוא בטענות, אולם אל שכבת השמנת ששירתה ונהנתה – בהחלט ראוי לבוא בטענות, לדרוש דין וחשבון, וירידה מהבמה של חיינו הציבוריים. אין להם עוד תוקף מקצועי ומוסרי לתווך לנו את המציאות.

ראוי לציין את אלה שנמצאים בקצה השני של הסקאלה. עיתונאים בלי מורא ובלי משוא פנים כמו רביב דרוקר וגידי וייץ. עיתונאי "דה-מרקר", שקיבלו בעל כורחם מחמאה בכתב החשדות נגד נתניהו: "דה-מרקר זה לא שאול [אלוביץ'], הם לא מפחדים ממך. הם לא סופרים אף אחד, לא ראש ממשלה ולא בן של ראש ממשלה".

ראוי גם לציין שהשחיתות לא הגיעה לשידור הציבורי לסוגיו. לא מצאנו בכל הפרשיות הללו עיתונאים מהשידור הממלכתי, כולל גלי-צה"ל. אמירתה של השרה מירי רגב, "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו", מחדדת עד לכאב את מצב העניינים.

זאת השעה לנקות את השורות, לפלוט את המוציאים לפועל, את משתפי הפעולה והמאפשרים, ולקדם דור חדש של עיתונאים ערכיים.