בגליון הבוקר של "ידיעות אחרונות" מסתתרות שתי קריאות למו"ל העיתון, ארנון (נוני) מוזס, להשעות את עצמו. במדור הדעות של העיתון, בפסקה העשירית של טור מאת סבר פלוצקר, אחרי שהגן על התנהלות מוזס מול בנימין נתניהו, כותב הפרשן הכלכלי כך: "נכון יעשה מוזס אם ישעה את עצמו מתפקיד העורך האחראי של העיתון עד סיום ההליכים המשפטיים".

בכפולה השנייה של העיתון, בפסקה הרביעית של טור מאת בן-דרור ימיני, מתגאה הכותב בסיקור "תיק 2000" ב"ידיעות אחרונות" בדיוק בשל קריאות שכאלה. "גם קריאות למוזס להשעות את עצמו עד להסרת החשדות פורסמו ומתפרסמות בעיתון הזה", הוא כותב. "החופש הזה הוא גאוותנו. נשמת קיומנו".

לכאורה זהו מפגן אומץ עיתונאי ראוי לשבח. בפועל, המשפטים הללו מוצנעים עד כדי כך שרוב הקוראים לא ייתקלו בהם. אין להם זכר בכותרת הטורים, בלידים או בהפניות מעמוד השער. זו בוודאי לא עמדה מערכתית של העיתון. למעשה, עורכי העיתון, ובראשם העורך נטע ליבנה, עושים ככל שהם יכולים כדי להסתיר את הקריאות להשעיית מוזס.

גם ביום שישי האחרון, אחרי פרסום החלטת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד את מוזס לדין (בכפוף לשימוע) באשמת הצעת שוחד, הופיעה בלב טורה של הפרשנית הפוליטית סימה קדמון קריאה למוזס להשעות את עצמו. כמו במקרים של פלוצקר וימיני, גם קריאה זו לא הובלטה בכל דרך עיתונאית מקובלת.

היוזמה של הפרשנים הבכירים לכלול בטוריהם משפטים ביקורתיים כלפי המו"ל החשוד בשוחד אינה באה בסתירה ליוזמה של העורכים הבכירים להסתיר ככל האפשר את אותה ביקורת בדיוק. למעשה, מדובר ביוזמות המשלימות זו את זו. כך יכול העיתון – בעניין זה ובעניינים רבים אחרים – גם לפעול בשירותם של אינטרסים זרים וגם לרחוץ בנקיון כפיו

באותו יום פרסם כתב "ידיעות אחרונות" לשעבר גיא ליברמן פוסט בעמוד הפייסבוק שלו. "הבוקר חברי ב'ידיעות אחרונות' השאירו לא מעט מלים במגירה", התלונן. "קראתי את העיתון, ובכל הנוגע ל'תיק 2000' הדיווח יבשושי. גם בטור של נחום ברנע הנושא מוזכר בחטף. מקריות, אה?".

"אם אתה כבר כותב, לפחות תדייק", כתבה לו בתגובה סימה קדמון, "בטור שלי יש התייחסות מפורטת. צר לי שבחרת להתעלם מזה, אולי זה יותר נוח". "לא 'בחרתי להתעלם' מכלום", השיב לה ליברמן, "האמת שלא ראיתי. יש לך מושג למה זה קרה אולי? לי יש. כי הביקורת (החשובה) שלך לא מוזכרת בכותרת הטור בעמוד הראשון. גם לא בכותרת הטור ולא במשנה, ואפילו לא בכותרת הביניים. שנינו יודעים שכשרוצים להבליט משהו, ב'ידיעות אחרונות' יודעים איך לעשות את זה".

"מה אתה רוצה להוכיח, שהעורכים לא מבליטים בכותרות ראשיות את הטקסטים נגד נוני?", שאלה קדמון, "יופי. הוכחת".

ואכן, ב"ידיעות אחרונות" יודעים להבליט משהו כשרוצים, כפי שכתב ליברמן, אולם האמנות האמיתית היא הבאופן שבו העורכים מעצבים את תודעת הקוראים בזהירות ובהקפדה שתמיד משאירות דרך מילוט מטענות להטיה והשחתה. היוזמה של הפרשנים הבכירים לכלול בטוריהם משפטים ביקורתיים כלפי המו"ל החשוד בשוחד אינה באה בסתירה ליוזמה של העורכים הבכירים להסתיר ככל האפשר את אותה ביקורת בדיוק. למעשה, מדובר ביוזמות המשלימות זו את זו. כך יכול העיתון – בעניין זה ובעניינים רבים אחרים – גם לפעול בשירותם של אינטרסים זרים וגם לרחוץ בנקיון כפיו.

כך עשו גם בעבר. בעשור הקודם, כשהעיתון גויס למען החשוד בפלילים (כתוארו אז) אהוד אולמרט, הקפידו העורכים לשבץ מדי פעם גם ביקורת כלפיו. כך יכלו בהמשך, כשטען נגדם אביב הורביץ במדור "מי נגד מי" של mako כי פעלו באופן מופגן למען ראש הממשלה המושחת, לשלוף את הדוגמאות ולטעון שההפך הוא הנכון (מה שרק עודד את הורביץ לחזור לארכיון ולשוב עם תשובה מנצחת).

כש"ידיעות אחרונות" החרים את קשת באותן השנים, הוא דאג שהחרם לא יהיה מוחלט. כך יכלו בעיתון, אחרי שטור ב"עין השביעית" התמקד בחרם נגד הזכיינית, להעביר למדור הברנז'ה של "וואלה" את אותן דוגמאות בודדות שלכאורה סותרות את הטענה.

כעת, המסורת האנטי-עיתונאית הזו של "ידיעות אחרונות" מוצאת ביטוי גם כלפי המו"ל מוזס. כשיבואו אליהם בטענות כי לא התנערו פומבית מהמו"ל החשוד בשחיתות, תמיד יוכלו לשלוף את המשפטים מהטורים של קדמון, פלוצקר או ברנע ולטעון שהעיתון פעל ללא רבב.

בכירי "ידיעות אחרונות" מכירים את השיטה הזו מקרוב, ובעלי די ניסיון עיתונאי כדי להבין שמשתיקים אותם. מהתכתובת בין ליברמן לקדמון עולה כי גם הפרשנית הפוליטית של העיתון מכירה בכך. "אחרי שבחרת לשים את עצמך במרכז ולהבליט את האמירה שלך לגבי מוזס", כתב ליברמן לקדמון, "אז שלא יהיו לך טעויות (ואת יודעת את זה בוודאות), ממישהי במעמד שלך זה נחמד, אבל לא מספיק. אם אין אזכור בכותרת – בקושי אפשר להגיד שזה נאמר".

"אתה צודק", השיבה לו קדמון. "אני בהחלט מבינה את האחריות שלי ואת העובדה שאמירות לא מספיקות".