"בסוף השבוע התקשר אלי עורך, דווקא אינטליגנטי ומצוין, ואמר לי: 'תגיד, הרצח בטירה...'. הוא שמע 'רצח בטירה' וחשב אוטומטית שזה בצפון", כך סיפר השבוע חן ביאר, כתב תאגיד כאן באזור חיפה. "הסברתי לו שטירה לא בצפון, אבל זה הסיפור. יש הרבה פעמים בורות גדולה ואנשים לא מכירים את החברה הערבית. ברגע שיש בורות לגבי הדברים האלה, נורא קשה לשכנע להיכנס לעומק ולרדת לסיפורים יותר מורכבים. אני למשל משתדל לעקוב אחרי הבחירות בירכא. ללכת לשכנע עורכים במרכז הארץ למה זה מעניין וחשוב, למרות שיש בזה כביכול את כל המרכיבים של סיפור טוב וחשוב, זו חוויה מתסכלת".

ביאר דיבר בדיון שהתקיים באוניברסיטת חיפה, במסגרת כנס שנערך לרגל תחילת השנה הרביעית של "מדד הייצוג", מיזם מתמשך של "העין השביעית" בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי, ויחד עם חברת יפעת מחקרי מדיה.

"אני גדלתי בשמשית בעמק יזרעאל, והיו לי שכנים מעילוט ובית-זרזיר", הוסיף ביאר. "מה שקורה בעילוט או בית-זרזיר לא רלבנטי אלי כתושב שמשית? זה מעניין אותי, זה חשוב לי, זה קורה פה בחצר שלי, ובאותה מידה גם הפוך. כשעבדתי ברדיו האזורי היה קל, כי ברור לך שאתה משדר לאזור הצפון, שבו יש יהודים ויש ערבים ואתה רוצה שלכולם יהיה מעניין. כשאתה עובר לרמה הארצית יותר קשה לעשות את זה, גם בגלל שאתה עובד מול עורכים ועיתונאים אחרים, שלא כולם באים עם אותה תפיסת עולם".

"האם יותר קשה היום, ככתב, להכניס סיפורים שנוגעים למגזר הערבי? כן. זה יותר קשה", מוסיף ביאר, "אנחנו עובדים מול עורכים שברובם יושבים במרכז הארץ ויש להם זווית ראייה מסוימת. לכולם יותר נוח שרוב הסיפורים הם פשוטים ונהירים ולא מורכבים יותר מדי בשביל הקהל. הרבה פעמים הרקע לסיפורים שמגיעים מהמגזר הערבי לא מוכר לכולם, וזה הופך אותם אוטומטית ליותר מורכבים, ולכן גם יותר קשה 'למכור אותם'".

אימאן קאסם-סלימאן, עורכת ומגישה ברשת מכאן של תאגיד השידור, סיפרה כי גם היא נתקלת בבורות בסיסית אצל עיתונאים בכירים לגבי הנעשה בחברה הערבית. "לפעמים אני מרגישה שהסיקור של מה שקורה בבחירות אצלנו נעשה לא מספיק לעומק. לא מבינים מה קורה", אמרה קאסם-סלימאן, "ישבתי עם עיתונאית, מהבכירות ביותר בתקשורת הישראלית, והיא אומרת לי: 'מה ההבדל בין המרכיבים של המשותפת?'. אני אמרתי, רגע, זו עיתונאית כל-כך גדולה, אם היא לא מבינה מה ההבדלים... יש חוסר ידע אצל עיתונאים, גם כביכול הכי בכירים בתקשורת העברית".

מימין למעלה ובכיוון השעון: נעה שפיגל, חן ביאר, יאסר עוקבי ואמג'ד שביטה, כנס מדד הייצוג, 25.2.2019 (צילומים: יאיר גיל)

מערכת הבחירות הנוכחית היא דוגמה מובהקת לאופן שבו התקשורת המרכזית בשפה הערבית אינה מסקרת כראוי את הנעשה בחברה הערבית, הסכימו משתתפי הדיון. "אם אתה מסתכל על הבחירות עד לשלב של הגשת הרשימות, האם התעסקו מספיק בחיבורים ובפיצולים של המפלגות הערביות ובמה שקרה שם בפוליטיקה הפנימית? לא", אמר ביאר. "אני מרגיש שלעורכים שיושבים במרכז היו הרבה חיבורים ופיצולים ואינטריגות בין פוליטיקאים במרכז-שמאל ובימין, כך שלהיכנס לכל זה גם במפלגות הערביות היה קצת יותר מדי", הוסיף. "אולי להרבה אנשים היה יותר נוח שהיתה רשימה משותפת, ולא להיכנס ולהבין מה ההבדל בין חד"ש לתע"ל ורע"מ".

"אנחנו אזרחים פה, גם אנחנו משתתפים בבחירות", החרתה החזיקה אחריו קאסם-סלימאן. "היתה תקופה שהיתה לי הרגשה כאילו אנחנו לא נמצאים בנוף. אני יודעת שכולם התעסקו בגנץ ובליכוד, אבל זה נתן לי הרגשה שאנחנו כל-כך נדחקים אחורה, שכאילו אנחנו לא קיימים. ופתאום עכשיו אנחנו קיימים, אבל באיזה קונטקסט? שגנץ יסתמך על הערבים כדי לקבל ראשות ממשלה. כל השיח הזה כואב".

"כשהוא יצא מהאולפן אמרתי למגיש: 'שמע, אתם לא סופרים אותנו. לא ראית לנכון לשאול שר על החלק הזה בנאום ראש הממשלה לגבינו? לא חשבתם מה עובר עלינו בתקופה הזו?'. הוא הודה שהוא פספס, אבל בתקשורת לא חושבים, 'אני, כעיתונאי, חשוב לי גם להגן על הערבים'"

לדברי קאסם-סלימאן, יום למחרת השקת רשימת כחול-לבן ונאום התגובה של בנימין נתניהו, שבמסגרתו תקף את החברה הערבית בישראל, באחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה התראיינו שורה של פוליטיקאים, ובהם שר מהליכוד. מגיש התוכנית הפנה לשר שאלות רבות, אך אף לא שאלה אחת על היחס של נתניהו לחברה הערבית. "כשהוא יצא מהאולפן אמרתי למגיש: 'שמע, אתם לא סופרים אותנו. לא ראית לנכון לשאול שר על החלק הזה בנאום ראש הממשלה לגבינו? לא חשבתם מה עובר עלינו בתקופה הזו?'. הוא הודה שהוא פספס, אבל בתקשורת לא חושבים, 'אני, כעיתונאי, חשוב לי גם להגן על הערבים'".

יאסר עוקבי, כתב "מעריב" לענייני ערבים, סיפר כי בעיתון שלו ביקשו ממנו לדווח על האיחודים במפלגות הערביות ב-150 מלים בלבד. "כתבתי 300 מלה והכל נכנס, ביום שישי, שהוא קשה מאוד ועמוס מאוד בעמודי החדשות", אמר. לדבריו, "לגבי החברה הערבית כל מה שקשור בפוליטיקה הפנים ישראלית אני מצליח להכניס ידיעות. בנושאים אחרים, זה נתון לאיזה עורך יושב מולך בדסק באותו ערב. כשאני יודע שיש עורך מסוים שם בדסק, אני מעדיף לעתים לדחות את הסיפור שלי למחר".

אמג'ד שביטה, מנכ"ל שותף בעמותת סיכוי ומייסד פרויקט הרשת ACT, ביקר גם הוא את הרדידות שמאפיינת את התקשורת בשפה העברית, וטען כי היא מחמיצה פעמים רבות סיפורים בעלי ערך. "אם נסתכל על הפריימריז, חוץ מהסיקור האינפורמטיבי, מי המועמד הערבי שקיבל הכי הרבה חשיפה והתעניינות? קוראים לו עופר כסיף, כי יש לו עמדות מחוץ לקונצנזוס", אמר עוקבי בהומור.

"אבל אם נבדוק מי המועמדים הרציניים במפלגות נראה שבבל"ד למשל יש שני דוקטורים, מטאנס שחאדה והיבא יזבק. היבא יזבק היא בתחילת שנות השלושים שלה, היא כבר דוקטור, הוציאה ספרים, בן דוד שלה הוא מחללי אירועי אוקטובר, אבא שלה מרצה באוניברסיטת חיפה. יש סיפור תקשורתי מאוד חזק. מישהו שמע עליה מלה אחת? אני לא מכיר את כל הפרטים של שחאדה, אבל הוא בתחילת שנות הארבעים לחייו, הספיק להיות חוקר, להוציא כמה ספרים, להיות מזכ"ל מפלגה ולהיבחר לראשותה".

"אבא שלו משורר מאוד מפורסם, אדוארד שחאדה", העירה קאסם-סלימאן. "אז יש כאן סיפורים", הדגיש שביטה. "ואותו דבר בקשר לסונדוס סאלח, למנסור עבאס, יש רשימה של מועמדים מאוד רציניים, אבל אף אחד לא מעלה על הדעת שלו לראיין אותם ולשמוע את הקולות שלהם. מקסימום 150 מלה על מה היה בפריימריז, ומי שכן נבחר ומי שלא. לעומק אף פעם לא יורדים, אלא אם זה יכול להיות סמרטוט אדום כמו במקרה של עופר כסיף, כדי לעורר התנגדות".

יו"ר רע"ם מנסור עבאס (צילום: דוברות רע"מ)

איך בכל זאת מצליחים לסקר עבור הקהל הרחב את הנעשה בחברה הערבית בלי להיקלע לשבלונות?

"הפתרון נמצא דווקא לא בידיעות החדשותיות של 150–300 מלה, אלא בסיפורי הרוחב עם יותר ירידה לעומק, היותר מגוונים, הטיפה יותר מגזיניים", אמרה נעה שפיגל, כתבת "הארץ" בחיפה והצפון. "למשל הנושא של הירי בחברה הערבית. מתי מגיעים אליו? כשהכדורים מגיעים ליישובים יהודיים. אני גרה בעמק יזרעאל. בקצה הדרומי, בפתחת ואדי ערה, יש את קיבוץ גבעת-עוז. כשהם מקבלים כדורים מסאלם, אז אני מקבלת את הטלפון. עיתונאים שבדרך כלל עובדים עם לו"ז מאוד צפוף ומכסים אזורים ענקיים, מבחינתם אם הגיעו כדורים לגבעת-עוז זו הכותרת. וכאן אתה תביא ידיעה של 150–300 מלה על סככה שנפגעה".

"אבל זה לא הסיפור", מוסיפה שפיגל, "הסיפור הוא האנשים בתוך סאלם שסובלים מהירי. זו דוגמה לסיפור שהלכתי ואמרתי 'בוא נביא משהו מגזיני', ומצאתי את התמונה שהביאה הכל – הילדים בסאלם, שההורים שלהם השכיבו אותם לישון במקלחת, כי זה המקום הכי מוגן בבית". לדברי שפיגל, "זה בסופו של דבר גם משרת את מה שהתקשורת נועדה לעשות. כי ביום שבו פרסמנו את הכתבה הזו פתאום באו שוטרים בלילה ועצרו אנשים".

"צריך לדבר על מה שקורה בכל ישראל"

לפני שמונה לתפקיד כתב כאן בחיפה שימש חן ביאר כעורך יומן הבוקר בכאן ב', תוכנית שהגיעה לא פעם למקומות הראשונים בטבלה השבועית של מדד הייצוג. לדבריו, הוא שילב דוברים ערבים רבים בלי לדעת בכלל שיש מי שמדרג אותו.

"יום אחד התקשר אלי עומר בן-רובי, שהיה המנהל שלי ברשת ב', ושלח לי את הקישור למדד הייצוג. אמר לי, 'תראה איזה יופי, אנחנו מקום ראשון'. אני מודה שלא ידעתי על הפרויקט קודם לכן. מה שמנחה אותי, גם בעבר ברדיו האזורי וגם היום, הוא שכשאני הולך לסקר אירוע שקרה בגזרה שלי, זה לא מעניין אותי אם זה יהודים או ערבים".

ובתור עורך?

"אותו הדבר. אני משתדל להביא מרואיינים שהם הכי טובים ומעניינים והישגיים לעניין שבו אנחנו מטפלים. כן יושב לנו בראש שצריך לדבר על מה שקורה בכל ישראל, בכל האזורים של המדינה הלא כל-כך גדולה שלנו, בלי להתמקד במרכז הארץ או באיפה שחושבים שמעניין. אולי דווקא זה שגדלתי בצפון סייע לי, כי זה נותן קצת לראות את הדברים אחרת. הרבה פעמים עורכים יותר מדי מפחדים שהמאזין יעביר תחנה והקהל יברח להם, ומפספסים נושאים שמאוד חשובים ורלבנטיים לקהל שלהם".

אחת המגבלות שמקשות עליו לסקר כראוי את החברה הערבית, הוסיף ביאר, היא העובדה שאינו דובר ערבית. "יצא לי להיות בכנסי בחירות שבחלקם אני בכלל לא מבין מה אומרים", הודה. "יצא לי להיות בכפר-מנדא, יום אחרי אחד מלילות הזיקוקים, יום אחרי הבית שנשרף. אני עוד מבין טיפה ערבית, אבל לא לגמרי את מה שאומרים. אם אתה לא יכול לדבר עם הבן אדם בשפת האם שלו, אתה בסוף סוג של תייר. כשאתה לא רואה את הדברים מבפנים ברור שאתה בנחיתות".

"זה מאוד אינדיבידואלי", אמרה שפיגל כשהתבקשה להתייחס לסוגיה זו. "מבחינתי כל יישוב הוא אותו דבר. יש פעמים שלא רוצים לדבר, אבל יש המון פעמים שלוקחים אותי לצד ומדברים איתי מאחורי הקיר, לפעמים נותנים לי את הטלפון ומבקשים שאתקשר עוד חצי שעה. בסופו של דבר אני חושבת שכשמגיעים לשטח ומסתכלים על האנשים פנים מול פנים, אנשים רוצים לדבר ורוצים לשתף פעולה, גם במקרים קשים ומזעזעים. הרבה פעמים יותר נוח לאנשים לדבר עם תקשורת יהודית שהיא זרה, שמגיעה מבחוץ, כי אנחנו לא שייכים לשום צד".

מימין למעלה ובכיוון השעון: יאסר עוקבי, אימאן קאסם-סלימאן, עידן רינג וחן ביאר, כנס מדד הייצוג, 25.2.2019 (צילומים: יאיר גיל)

קאסם-סלימאן הדגישה בדבריה כי יש חשיבות גדולה בפרסום של הנעשה בחברה הערבית דווקא בתקשורת העברית. "אתמול", סיפרה, "התקיימה ישיבה בין המשטרה וההנהגה של החברה הערבית, לא הפוליטית, כדי לנסות למצוא דרך למגר את האלימות בחברה הערבית. אחד המנהיגים אמר: 'אנחנו רוצים לראות על האלימות בתקשורת העברית, כי רק שם אפשר להשפיע על מקבלי ההחלטות'. זה כלי, אבל צריך גם רצון של העיתונאים להשתמש בכלי הזה כדי לעזור לנו".

עוקבי הוסיף בהקשר זה כי לעתים חברי-כנסת ערבים מעדיפים לפעול רק מול התקשורת בשפה הערבית. "זו טעות", אמר. "אני עובד עם ערבים ויהודים בדרום, ואני מקבל יותר טלפונים מיהודים מאשר מערבים. אני חושב שצריך לשנות את התרבות הזו, כי עם כל הכבוד – פוסט שלך בפייסבוק לכמה מאות עוקבים הוא לא כמו ידיעה בעיתון או באתר בעברית, שמגיע לכולם. המנהיגים בחברה הערבית, מלבד שניים-שלושה, לא מדברים לציבור היהודי ורואים באתרים הפנימיים כתובת. זה רע מאוד. גם אם בעתיד לא אכתוב בעיתון בעברית אתן לחברים שלי בתקשורת העברית את הסיפורים המעניינים, כדי שיקדמו אותם".

"המנהיגים בחברה הערבית, מלבד שניים-שלושה, לא מדברים לציבור היהודי ורואים באתרים הפנימיים כתובת. זה רע מאוד. גם אם בעתיד לא אכתוב בעיתון בעברית אתן לחברים שלי בתקשורת העברית את הסיפורים המעניינים, כדי שיקדמו אותם"

גם מיזם ACT שייסד שביטה פועל מתוך הבנת החשיבות של הסיקור דווקא בתקשורת בשפה העברית. שביטה סיפר לנוכחים בכנס כי המיזם נועד לעודד אקטיביזם בחברה הערבית ולגרום ליותר ויותר אנשים לתבוע סיקור תקשורתי הוגן. "לא מספיק להגיד מה אתה חושב, אלא מאוד חשוב שזה יהיה בשפה העברית, כדי לנסות להשפיע על אמצעי התקשורת", הדגיש. לדבריו, היו מקרים שבהם הלחץ הניב פירות בזריזות, כמו באופן שבו התייחס "הארץ" לחג הקורבן. במקרים אחרים, לעומת זאת, גם אם יש תגובה היא לא תמיד מביאה לשינוי הנחוץ.

"ב'ידיעות אחרונות' סיקרו את ההפגנה נגד חוק הלאום בכותרת 'דגלי פלסטין בלב תל-אביב'", סיפר שביטה. "עשינו קמפיין, ובעקבות זה היו גם תגובות שפורסמו בעיתון, אבל בכל פעם שיש את הדבר הזה עושים את הכותרת המפחידה, ואחרי יומיים או שלושה מפרסמים תגובה. עכשיו אני רואה את זה בקטע של הגוש החוסם. כל כמה זמן אתה רואה שיש תגובות ביקורתיות, אבל התקשורת עצמה לא מאתגרת את זה".

"אנחנו אזרחי מדינת ישראל, אנחנו לא פורעי חוק, אנחנו שותפים בבניית המדינה הזו, היא חשובה לנו ולעתיד של הילדים שלנו", הדגישה קאסם-סלימאן לקראת סיום הדיון. "אין לנו שנאה כלפי יהודים. לי יש קשר אישי עם הנצחת זכר השואה וכואב לי כשאני רואה שבתקשורת העברית לא אכפת מה עובר על האזרחים הערבים במדינת ישראל, שסובלים מאלימות ופשע ונשק בלתי חוקי ובעיות בתוכניות מתאר".

"אני בגישה אחרת לגמרי", העיר עוקבי. "אני חושב שזה האינטרס של הציבור היהודי לקדם את השותפות גם בתקשורת המיינסטרימית. אתם לא עושים לנו טובה, אתם עושים לעצמכם טובה כשאתם מקדמים שילוב של כמה שיותר כתבים ערבים במיינסטרים של התקשורת העברית".

* * *

פרויקט "מדד הייצוג" של "העין השביעית" מתפרסם בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי ויפעת מחקרי מדיה