איור: מירה פרידמן
ספק רב אם אפילו חדי העין שבין קוראי היומון "אריזונה רפבליק" הבחינו בשנים האחרונות בהופעתה החוזרת ונשנית של אשה אחת, ג'ניפר מורגן, בין דפי העיתון. מורגן צוטטה על עניינים שברומו של עולם, אלא שבכל פעם היו לה דמות ועיסוק שונים. פעם אחת הופיע שמה כנציגה של משרד פרסום, ופעם אחרת צוטטה כבעלת סוכנות לקבלת הודעות טלפוניות. בקיץ האחרון שוב צצה ג'ניפר מורגן, תחילה כאשה הזועמת על מתקפת הפרסומות המסחריות המצפה לה כל אימת שהיא מגיעה לטיפול שיניים, ופעם אחרת כעורכת-דין.
ג'ניפר מורגן היתה עשויה לשוב עוד ועוד בזהויות שונות, אלמלא החל מישהו לחשוד שמשהו אינו כשורה בידיעות ובמדורים שכתבה ג'ולי אמפרנו, הכתבת שהיתה חתומה על כל הקטעים שבהן צוטטה האשה רבת-הדמויות. עורכי היומון, המופיע בפניקס בירת אריזונה, פתחו בחקירה. לא נדרשו להם ימים רבים עד שנאלצו לפרסם, בסוף אוגוסט השנה, הודעה מביכה בעמודו הראשון של העיתון על פיטוריה המיידיים של הכתבת.
"גילינו שכמה מן האנשים שג'ולי אמפרנו ציטטה במדוריה אינם ניתנים לאיתור. איננו יכולים למצוא אותם, או להוכיח שהם קיימים. גם אמפרנו לא היתה מסוגלת לעשות זאת", גילה העיתון לקוראיו. "מדובר במשהו חמור בהרבה מטעות עובדתית הנופלת תחת הלחץ היומי של דד-ליין", נכתב עוד בהודעה. "אנחנו מודאגים מכך שדבר כזה היה יכול לקרות ושנוהלי העריכה שלנו לא חשפו אותו קודם לכן. פיטרנו את אמפרנו. אנו גם בוחנים את נוהלי העריכה שלנו. אמינותנו היא קריטית עבורנו. אנו מצפים מן הכתבים ומן העורכים שלנו לדבוק בערכים העיתונאיים הגבוהים ביותר. כאשר הציפיות הללו אינן מתמלאות – אנחנו נפגעים, וכך גם הקוראים שלנו", כתבו עורכי העיתון, וסיימו בפנייה לקוראים: "אנחנו מתנצלים בפני כולכם".
פרשת ג'ולי אמפרנו ניחתה כמכה נוספת על עיתוני ארצות-הברית. אחרי קיץ 1998, שבו נחשפו כמה וכמה מקרים של ציטוטים פיקטיביים, דיווחים חסרי בסיס והעתקת טורים אישיים – שהסתיימו בפיטוריהם של כמה עיתונאים (ראו "עין בינלאומית", "העין השביעית", גיליון 16) – שוב עוסקת העיתונות האמריקאית בחודשים האחרונים בנזק שגורמות הפרשות הללו לאמינותם הנשחקת של אמצעי התקשורת.
אמפרנו, עיתונאית מנוסה, הספיקה לעבוד בסוכנות הידיעות איי.פי ובעיתון "וול סטריט ג'ורנל" לפני שחזרה לעיר הולדתה פניקס והצטרפה לצוות כתבי "אריזונה רפבליק". "היא היתה אחד הכוכבים שלנו", הודה העיתון בכתבה נרחבת על הפרשה, "עורכים התמוגגו מן הכתיבה שלה, מיכולתה לספר סיפורים אנושיים מבעד לעיניהם של אנשים פשוטים. העובדה שהיא ממוצא היספני הפכה את הצלחתה למתוקה עוד יותר מנקודת הראות של העיתון, המנסה לפנות אל יותר ויותר מבני הקהילה ההיספנית המתרחבת באזור".
"היא הביאה חומרים מצוינים", סיפרה בהתלהבות עורכת העיתון ג'וליה ואלאס, "היא ידעה להתחבר לאנשים, במיוחד בקרב המיעוטים". בחודש יולי החלה לפרסם שלוש פעמים בשבוע בעמודי ה"סגנון" מדור בשם "שיחות": הצצה לעולמם של אנשים פשוטים. כאשר התפוצצה הפרשה, ואמפרנו הכחישה בתוקף את כל הטענות נגדה, היא הסבירה את המשימה שהטילו עליה עורכיה: "אמרו לי להיות כמו זבוב על הקיר, להאזין לשיחות, להביא אותן לעיתון. יצאתי לשטח, הסתובבתי בכל מיני מקומות בעיר", סיפרה הכתבת בראיון רדיו, "חיפשתי אנשים מכל שכבות הציבור. והם היו אנשים אמיתיים". לרוע מזלה של אמפרנו, כללי הכתיבה במרבית עיתוני ארצות-הברית אינם מאפשרים, גם בסוג כזה של כתבות, להסתפק בזיהוי כללי ומעורפל של אנשים המצוטטים בכתבות; כל ציטוט – פרט למקרים נדירים ביותר – חייב להיות מלווה בשם המלא של הדובר או הדוברת. ייחוס מעורפל, כמו "גבר צעיר באחד מבתי-הקפה בעיר טוען כי...", אינם עוברים את שולחנו של העורך.
אמפרנו סיפקה סיפורים עשירים בציטוטים ("הציטוטים היו מצוינים, לפעמים טובים מדי", הודה לאחר מעשה אחד העורכים בעיתון), וכמובן עם שמות מלאים. כאשר התחילו להתעורר החשדות, לא היה על עורכי העיתון לגשש באפלה: היה עליהם רק לאתר את האנשים שצוטטו בטורים בשמם המלא, כדי לוודא אם הם אכן קיימים וכי אמרו את הדברים המיוחסים להם. לצורך זה נעזרו אנשי "אריזונה רפבליק" בספרי טלפון ומאגרי מידע אחרים, וכאשר התברר שחלק מן האנשים אינם ניתנים לאיתור, גייסו למשימה גם משרד חקירות פרטי.
כך נבדקו 67 שמות של מרואיינים, שדבריהם צוטטו ב-11 מדורים שכתבה אמפרנו. העורכים לא ביקשו למצוא אנשים בעלי שמות מקובלים ונפוצים כמו ג'ון סמית ורוברט בראון, אלא רק שמות ייחודיים יותר, שיש סיכוי לאתר אותם. מתוך 24 שמות כאלה, הצליחו למצוא רק ארבעה אנשים. עשרים אנשים שצוטטו כביכול לא היו ניתנים לאיתור, אפילו לא בבדיקה ברשימות במשרדי ממשלה שונים.
ג'ניפר מורגן, למשל, האשה רבת-הזהויות שצוטטה ארבע פעמים, לא נמצאה בשום מקום. בדיקה בלשכת עורכי-הדין העלתה שאין שום פרקליטה בשם זה, וכך גם במקומות אחרים שבהם צצה במדוריה של אמפרנו. אחד האנשים שתחקירני העיתון ביקשו במיוחד למצוא היה לואיס אדלר ואלרה, שסיפורו האישי עורר תגובות רבות לאחר הפרסום: לואיס, כך סופר במדור "שיחות", היה צעיר בן 25, גזען לבן שמעולם לא הסתיר את דעותיו העוינות כלפי בני מיעוטים, עד שגילה יום אחד להפתעתו שאחד מהוריו הוא היספני. כאשר התעוררו החשדות, ביקשו עורכי העיתון לקבל מאמפרנו את כתובתו של לואיס ואת מספר הטלפון שלו, כדי לוודא שאכן איש כזה קיים ושסיפורו האישי אינו פרי דמיונה. אמפרנו חיפשה ומצאה את המספר. אחרי כמה נסיונות ענה מישהו מעברו השני של הקו. לא, לואיס לא היה שם, אלא אשה שלא ידעה בכלל על מה מדובר. אחר-כך סיפרה שהיא בעצם אחייניתה של הכתבת.
העורכים הנבוכים ביקשו את תגובת אמפרנו, וזו הגיבה בהיסוס. לבסוף אמרה שאיננה מכירה כלל את האשה הזו. זה היה הרגע שבו החליטה עורכת העיתון לפטר אותה מיד. "אם היא אומרת לנו שאיננה יודעת מי היא אחייניתה, מה הטעם בכל העניין? אי-אפשר היה יותר להאמין לכל מה שהיא סיפרה לנו", הסבירה העורכת.
אמפרנו מצדה דבקה בטענה כי כל מה שנכתב היה אמת לאמיתה. "אם הם במערכת חשבו שאני צריכה לבקש מכל מרואיין את רשיון הנהיגה שלו כדי לוודא שהוא מוסר לי את שמו האמיתי, ולקחת ממנו גם את מספר הטלפון, היו צריכים להגיד לי קודם... הם לא יכולים לשנות עכשיו את הכללים", טענה בתוקף. ופרקליטה, סטפן מוטויה, אמר לכתבת איי.פי: "במקרים רבים האנשים האלה אינם מעוניינים שימצאו אותם. אם אתה יהודי החושש מהתקפות גזעניות או הומוסקסואל שמפחד מהתנכלויות, בהחלט ייתכן שתמסור שם בדוי לעיתונאית". אלא שלטענת העיתון, היו גם מקומות בעיר שהכתבת דיווחה עליהם במדור שלה, אבל אחר-כך התקשתה לשחזר היכן הם נמצאים.
הפרשה כצפוי, עוררה מבוכה וזעזוע בקרב עורכים בדרגות שונות ב"רפבליק". אחת מעורכות המדור הודתה: "קראנו דברים שהיו טובים מכדי להיות אמיתיים. במבט לאחור, העובדה שקיבלנו ממנה חומר כל-כך שונה וחדש, שהתאים כל-כך למטרות שלנו, טישטשה את שיקול דעתנו".
צמרת העיתון היתה מודעת לסכנות מסוג זה. כחלק ממאמץ שעושים עיתונים רבים בארצות-הברית לשקם את אמינותם הוקמה בעיתון, עוד לפני הפרשה, "ועדת אמינות", שבה משתתפים כתבים ועורכים. אחד הרעיונות שגיבשה הוועדה היה לפנות מדי פעם בכתב לאנשים שצוטטו בעיתון, ולבקש מהם לדווח אם צוטטו במדויק ואם העובדות שפורסמו עליהם היו אמינות. מנגנון הבקרה הזה טרם החל לפעול לפני שהתפוצצה פרשת אמפרנו. עורכת העיתון הודיעה שהיא מתכננת לערוך "שיחות רענון" ארוכות עם הכתבים והעורכים על אתיקה ועל אמינות.
כחלק מן המאמץ לצמצום הנזק לא הסתפק העיתון בפיטורי הכתבת ובהודעה לקונית על הפרשה, אלא פירסם כתבה נרחבת על הפברוק ועל הכשל המערכתי, כתבה שהחלה בעמוד הראשון של העיתון ונמשכה על פני כמה מעמודיו.
"רפבליק" גם ציטט את פרופ' דני אליוט, העומדת בראש המרכז לאתיקה מעשית באוניברסיטת מונטנה, המטילה את האשם בפרשות מסוג זה על האווירה השוררת במערכות העיתונים ברחבי ארצות-הברית. "יש לחץ בכל מערכת על הכתבים להביא את הציטוטים הקליטים, ליצור סיפורים וטורים שיתאימו לציפיות", היא מאשימה. אליוט מותחת ביקורת חריפה על תעשיית העיתונות האמריקאית, שמטפחת דור של כתבים ועורכים שאינם עומדים בסטנדרטים הנדרשים. "כתבים רבים הם פשוט טיפשים. הם עצלנים, לא מאוד יצירתיים ובפירוש לא אמיצים", אמרה פרופ' אליוט בנאום שנשאה בכנס של אנשי יחסי-ציבור לאחרונה. האשמה בכך מוטלת, לדבריה, בין היתר על בעלי העיתונים ועל "אווירה של חברות עסקיות" המשתלטת על מערכות עיתונים רבות, שבהן המבחן האמיתי הוא המאזן השנתי ועליית מניות העיתון בבורסה. בחיפוש אחר רווחיות, מעודדים העיתונים בינוניות, עבודה קלה, ואינם משקיעים משאבים בדיווח מעמיק ורציני. הקיצוץ המתמיד בהוצאות מצמצם באופן ניכר את התחקירים (תחום שמצריך כוח-אדם מיומן, כסף וזמן) ומפחית את יכולתם של העיתונים לספק לציבור את המידע הדרוש לו.
את ג'ולי אמפרנו איש לא האשים בחוסר יצירתיות: כמו עיתונאים קודמים שנתפסו בפברוק, גם היא היתה בהחלט יצירתית, אבל היא גרמה נזק עצום לא רק לעצמה ולעיתון שבו עבדה, אלא לאמינות העיתונות כולה. "בכל פעם שדבר כזה קורה", סיכמה עורכת העיתון ואלאס, "זה נוגס ופוגע בכל מה שכולנו עושים".
גיליון 23, נובמבר 1999