לפרופ' ירון אזרחי, שנפטר היום (30 בינואר 2019), היה חלק מכריע בהקמת כתב העת "העין השביעית" – גלגולו הקודם של אתר זה. כאשר שיתפתי אותו במחשבה שהעסיקה אותי בשנת 1995, ליצור בימת שיח שבה ידונו עיתונאים בפומבי בסוגיות אתיות ובבעיות מקצועיות, הוא התלהב ולא הרפה. הוא המשיל את הרעיון להתנהלות המקובלת בעולם הרפואה, שבמסגרתה דנים הרופאים בדיעבד באופן טיפולם בחולים ובכשלים המקצועיים הבלתי נמנעים הכרוכים בכך.

אלא שבניגוד לדיון הסגור, החשאי כמעט, המקובל בבתי-החולים, הוצע כאן לחשוף לעיני הציבור את ההתלבטויות, השיקולים, המעידות והלכי הרוח הפועלים על עיתונאים בעת עבודתם.

ירון היה אז עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ותחום עיסוקו היה האיומים הפנימיים על הדמוקרטיה הישראלית. במסגרת זו התעניין בהשפעת ההון על ריכוז השליטה בעיתונות הישראלית. יש לזכור: מדובר, מצד אחד, בתקופה שלאחר רצח יצחק רבין, ומצד שני בימים שבהם חדרו לתקשורת הישראלית פרקטיקות פסולות, חלקן פליליות ממש (פרשת האזנות הסתר בין "מעריב" ל"ידיעות אחרונות") שאיימו לדרדר את המקצוע לעולמות תחתונים. לא מפתיע אפוא שהיוזמה לכונן מסגרת של ביקורת עיתונאית עצמית, גלויה ושווה לכל נפש, שבתה את לבו של ירון.

הוא גייס את כל קסמו האישי, התלהבותו וכוח שכנועו כדי לשדך בין המכון הישראלי לדמוקרטיה (בראשותו של אריק כרמון ובסיועו הנמרץ של פרופ' מרדכי קרמניצר) לבין קבוצת העיתונאים שחברה אלי (נחום ברנע, כרמית גיא ורפי מן) כדי להוציא את המיזם אל הפועל. התוצאה היתה דו-ירחון שבו החל דו-שיח בין עיתונאים לבין עצמם ובינם לבין הציבור הרחב, שבמסגרתו נדונו ואווררו תופעות עקרוניות והתרחשויות שוטפות במלאכה העיתונאית. לאחר 12 שנים הפך כתב העת לאתר דינמי שחיוניותו מוכחת מדי יום. אני יודע שגם בשנותיו האחרונות היה ירון גא במפעל הצנוע הזה וייחס לו חשיבות רבה. בלעדיו "העין השביעית" לא היה בא לעולם.

הוא זיהה בישראל של סוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 תסמונות של תקשורת הנוטה לאמץ את גרסת השלטון (בעיקר בתחום הסיקור הבטחוני) ולטשטש את הגבול בין שיקולים ממלכתיים לאינטרסים פוליטיים

ירון הביא למערכת "העין השביעית" את התובנות של האינטלקטואל המתבונן במעמדן של הדמוקרטיות מנקודת המבט של איש מדע המדינה. הוא קשר את הבעיות שצפו בהתנהלות התקשורת הישראלית, ושאותן הצגנו לקוראינו, לתהליכי עומק העוברים על החברה הישראלית וללקחים שהפיקו חברות דמוקרטיות אחרות. הוא זיהה בישראל של סוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 תסמונות של תקשורת הנוטה לאמץ את גרסת השלטון (בעיקר בתחום הסיקור הבטחוני) ולטשטש את הגבול בין שיקולים ממלכתיים לאינטרסים פוליטיים. הוא הזהיר מפני בעלות צולבת בתעשיית התקשורת ומפני הפרטת השידור הציבורי. הוא יצא נגד תיוג התקשורת כ"שמאלנית" והצביע על המסקנה המצטברת מהניסיון ההיסטורי: משטר ליברלי-דמוקרטי הוא תנאי הכרחי לפריחתה של עיתונות חופשית וביקורתית; עיתונות מטעם צומחת, הן בימין והן בשמאל, בעיקר במשטרים בעלי אופי טוטליטרי.

פיו ולבו של ירון היו שווים, וכך גם מוחו ולבו. ניתוחיו ומסקנותיו נשענו תמיד על תפיסה מוסרית ועל עמדת מוצא רחומה. הוא היה בן אדם, אזרח מעורב, לא שכלתן מרוחק. והוא היה גם איש רעים להתרועע, בעל חוש הומור דק ונפש רגישה. את שנות מחלתו הארוכות עבר בגבורה מעוררת הערצה ("אני בית-מרקחת מהלך", היה אומר).

ועוד מלה: כשחזר ירון מאחד מביקוריו האחרונים אצל חברו, פרופ' מנחם ברינקר, ששכב על ערש דווי (נפטר באוגוסט 2016), אמר לי שצר לו על ברינקר שנגזר עליו להסתלק מן העולם בתקופה כה רעה למדינת ישראל. דברים דומים היו אומרים חיים גורי ("זו תקופה רעה") ועמוס עוז בשנותיהם האחרונות. ירון אזרחי משתייך אף הוא לאנשי הרוח הישראלים שחוו את שארית חייהם בצלם של מועקה ודכדוך בגלל הכיוון שאליו פנתה מדינתם.