שר התעשייה והמסחר פיטר מנדלסון (צילום: הפורום הכלכלי העולמי, רשיון cc)
זה התחיל במשפט אחד, כמעט הערת אגב, בשידור חי בתוכנית טלוויזיה ב-2BBC. "אני סבור", אמר העיתונאי וחבר הפרלמנט לשעבר מאתיו פאריס, "שפיטר מנדלסון הוא בהחלט הומוסקסואל". מנחה התוכנית נראה נבוך לרגע. "אני חושב שנעבור הלאה", אמר לפאריס. הדיון זרם לנושאים אחרים, אבל מאותו רגע, בשעת לילה בסוף חודש אוקטובר, דשים פוליטיקאים ועיתונאים בבריטניה ללא הרף בשאלת נטיותיו המיניות של מנדלסון, ובשורה של עניינים אחרים שצצו ועלו בהקשר הזה. רבבות מלים כבר נכתבו על הפרשה הזו, דיונים נערכו בפרלמנט, ועולם הפוליטיקה והמדיה בלונדון ממשיך לגעוש.
פיטר מנדלסון, צריך להסביר, מכהן כשר התעשייה והמסחר בממשלת הלייבור של טוני בלייר. הוא נחשב לאחד האנשים המרכזיים בפוליטיקה הבריטית. אחד העיתונים העניק לו לאחרונה את המקום הרביעי בדירוג "האנשים החזקים בבריטניה", אחרי ראש הממשלה בלייר, איל התקשורת רופרט מרדוק ואמריקאי אחד, ביל גייטס. בדרך-כלל עוסקת התקשורת הבריטית בהרחבה בהחלטות הכלכליות של מנדלסון, בתפיסותיו החברתיות והפוליטיות (שמו של מנדלסון, כך דווח לאחרונה, מופיע באמצעי התקשורת יותר מכל יתר שרי הממשלה גם יחד). לאלה מצטרף עכשיו העיסוק האובססיבי בהרגלי המיטה שלו.
יש בסיפור הזה הכל: פוליטיקה וערכים חברתיים, אתיקה עיתונאית ומוסר. ובצד אלה גם ויכוח חריף על צנזורה מסוג מסוים ב-BBC וטענות בדבר הקשרים הסמויים והגלויים בין שיקולים עיתונאיים לאינטרסים כלכליים חובקי עולם.
האיש שפתח בדיון הציבורי, מאתיו פאריס, היה בעבר חבר פרלמנט מטעם השמרנים. כאשר פרש ב-1986, שאל אותו אחד ממראייניו אם נכון שהוא הומוסקסואל. "אל תתחוב את חוטמך לענייניי", השיב פאריס. זמן קצר אחר-כך הודה ברבים שהוא אכן הומוסקסואל. בשנים האחרונות פירסם בקביעות טור פוליטי ב"טיימס" המכובד, ובמקביל בטבלואיד "סאן". הוא הוזמן לדיון בטלוויזיה כדי לדון בנסיבות התפטרותו של השר לענייני ויילס, רון דייוויס. השר עזב את הממשלה לאחר שנשדד בפארק שבו נערכים מפגשים הומוסקסואליים. דייוויס, כך דיווחו העיתונים, אסף למכוניתו שני גברים, ונפל קורבן לשוד. הוא הכחיש שהגיע לפארק כדי לרכוש סמים או לחפש פרטנר למין, אבל הודה ב"שיקול דעת שגוי" ונאלץ להתפטר. בדיון ב-BBC על הפרשה אמר פאריס כי בממשלת בלייר יש לדעתו לפחות שני שרים הומואים. האחד הוא הומוסקסואל מוצהר, שר התרבות כריס סמית. השני, לדבריו, הוא מנדלסון.
האאוטינג של מנדלסון עורר סערה תקשורתית. פוליטיקאים ועיתונאים מרכלים על כך כבר שנים, אבל העיסוק הפומבי בנטיותיו המיניות עורר גל של תגובות. הטבלואיד "סאן" ציטט את דברי פאריס בטלוויזיה והקדיש לנושא מאמר מערכת. "העובדה היא שמנדלסון הוא הומוסקסואל. הוא גם בעל מוח מזהיר ופוליטיקאי מוכשר", כתב העורך, דייוויד יילנד, והוסיף: "הזמנים השתנו. העם הבריטי לא יפנה עורף למנדלסון משום שהוא הומוסקסואל".
לכאורה היה המאמר מופת נדיר של סובלנות, מעיתון שקנה לו שם צהוב להפליא לא רק הודות לגילויים סנסציוניים על משפחת המלוכה ולתמונה היומית של נערת-עמוד-שלוש חשופת חזה עתיר ממדים, אלא גם הודות לחשיפה תוקפנית של הומוסקסואלים. אלא שציניקנים הטילו ספק בכך שעורכי ה"סאן" עברו מהפך ערכי אמיתי. היחס הסלחני למנדלסון, הסבירו, קשור לעסקיו של המו"ל מרדוק: אחדים מן האינטרסים הכלכליים של מרדוק עלולים להיות מושפעים ישירות מהחלטות של מנדלסון. השר הוא, למשל, האיש שאמור לאשר או לפסול את רכישת קבוצת הכדורגל מנצ'סטר יונייטד על-ידי איל התקשורת. בסופו של דבר העדיף מנדלסון להעביר את ההכרעה למפקח על מונופולים ומיזוגים, ובכך נדחתה הרכישה לחודשים אחדים.
כצפוי, לא כל העיתונים הגיבו באותה דרך. ה"גרדיאן" תקף את העיסוק בחייו הפרטיים של מנדלסון. ה"איבנינג סטנדרד" דחה את הטענה כאילו יש קשר בין זהותו המינית של השר לתפקודו הציבורי. "ומה עם אימפוטנציה?", נשאל במאמר שפורסם בעיתון, "מישהו עוד יכול לטעון שלציבור יש זכות לדעת מה מצב כוח הגברא של ראש הממשלה, שכן כישלון בתחום הזה עלול להשפיע על תפקודו בתחומים אחרים, חשובים יותר. האם יוכל לעמוד זקוף מול האיגודים המקצועיים או אויבים מבחוץ?". ה"טיימס", גם הוא בבעלותו של מרדוק, בחר להתעלם, ועורכו הסביר אחר-כך שבידיעות על נטיותיו של השר לא היה כל חדש, ולונדון כולה עוסקת בנושא כבר שנים.
מנדלסון, מצדו, סירב להגיב על הידיעות שעסקו בו. התנהלו אמנם כמה שיחות טלפון נזעמות בין לשכתו ובין אחדים מהעורכים, אבל הוא לא הרים את הכפפה ונזהר מהכרזה פומבית על נטיותיו. אבל המסר הסובלני החדש של ה"סאן" לא השפיע על עיתונים אחרים מסוגו. השבועון "ניוז אוף דה-וורלד" (עוד אחד מעסקיו של מרדוק) עמד לפרסם את סיפורו של גבר שטען כי היה מאהבו של שר נוסף: ניק בראון, שר החקלאות בממשלת בלייר. בראון הודה בכך בפומבי, ורק זעם על העובדה שהפרסום עלול לפגוע באמו החולה.
עד כאן, אמרו ב"סאן". התברר שיש גבול אפילו לסובלנות הטרייה של הטבלואיד רב-התפוצה (יותר מארבעה מיליון עותקים ביום) כלפי פוליטיקאים המעדיפים גברים על פני נשים. "האם מאפיה של הומואים מנהלת את בריטניה?", זעקה הכותרת הראשית של ה"סאן". בכתבה נרמז כי בצמרת הפוליטית יש קשר הדוק של סיוע, תמיכה וקידום של הומוסקסואלים. הניסוח ההומופובי הבוטה עורר שוב ויכוח סוער בין עיתונאים לפוליטיקאים. "אנחנו רק משקפים את השאלות והדאגות שהתעוררו בקרב כמה מקוראינו", הצטדק ה"סאן".
בעקבות הביקורת התעורר שוב מצפונו של עורך ה"סאן" יילנד (או שמא קיבל שוב איתות מן הבעלים מרדוק, שחשש מפגיעה ביחסיו עם הממשלה?), והוא פירסם מאמר שהוגדר בפי פרשני תקשורת כ"שינוי מלא של 180 מעלות במדיניות העיתון". במאמר הבטיח יילנד, חד וחלק, כי ה"סאן" נוטש את הביזנס של "הריסת חייהם" של הומוסקסואלים שמעדיפים להישאר בארון, ויחדל מעתה לחשוף מידע כזה בניגוד לרצונם. "אלא אם כן", הוסיף ליתר ביטחון, "יהיה בכך אינטרס לציבור". וכדי לחזק את המסר, טילפן העורך לבעל הטור פאריס ובישר לו שמאמריו לא יתפרסמו עוד בין דפי ה"סאן".
▪ ▪ ▪
עד כאן באשר לזיגזגים של ה"סאן". מכאן עוברת הפרשה מעסקיו הפרטיים של מרדוק למגזר אחר: הטלוויזיה הציבורית. ה-BBC, שבו נחשפה הפרשה לראשונה, מיהר להתנצל פעם ופעמיים בפני מנדלסון. אחר-כך שוגר מזכר בהול לעורכי כל התוכניות בערוצי הרדיו והטלוויזיה של שירות השידור הבריטי: "בשום פנים ואופן אין להתייחס בשום שידור לחייו הפרטיים של פיטר מנדלסון, ואף אין לאזכר פרסומים בנושא זה המופיעים באמצעי תקשורת אחרים". על הצו המוחלט הזה היתה חתומה היועצת הפוליטית הבכירה של ה-BBC, אן סלמון. כשדלף דבר המזכר לעיתונות, מיהרו ב-BBC להסביר כי מאז ומעולם קובע תקנון השידור שאסור לחדור ללא הסכמה לחייהם הפרטיים של בני-אדם, אלא אם כן מדובר בנושא בעל חשיבות ציבורית רחבה.
כמו במקומות אחרים ברחבי העולם, מפיקים ועורכים בטלוויזיה וברדיו לא הסתירו את תסכולם מהוראות ההנהלה. בהתאם להוראה, נאלצו תוכניות אקטואליה וראיונות להתעלם מאחד הנושאים המרכזיים שעמדו על סדר היום הפוליטי והתקשורתי בבריטניה במרוצת חודש נובמבר. אפילו תוכניות העוסקות בסקירת העיתונות, כדוגמת "מה אומרים העיתונים", גזרו על עצמן שתיקה מביכה בוויכוח על מנדלסון והעיתונות.
"זה מגוחך שתוכניות כאלה אינן יכולות לגעת בשאלות האתיות העולות בעניין הזה", התלונן מגיש באחת התוכניות. תוכנית חידונים מוקלטת נערכה מחדש בבהילות לפני השידור כדי להשמיט ממנה בדיחה על השר מנדלסון. וכשהגיעה השרה לענייני צפון אירלנד, מו מוולאם, לאולפן הרדיו של ה-BBC כדי להשתתף בתוכנית דיון אקטואלית, התרו בה המפיקים לפני השידור החי שלא תתייחס חלילה לפרשת מנדלסון. "איני מתכוונת לפגוע בעמיתי לשולחן הממשלה", אמרה השרה בכעס, "אבל ההנחיות האלה פשוט מעליבות".
האופוזיציה השמרנית העלתה את הנושא בפרלמנט והאשימה כי ראשי ה-BBC מפעילים צנזורה משיקולים פוליטיים, פשוט כדי להגן על שר התעשייה והמסחר רב-ההשפעה. העיתונות המודפסת המשיכה לחגוג: היא עסקה מעתה לא רק בענייניו האישיים של השר, אלא גם בשיקול הדעת של מנהלי ה-BBC.
כתב על כך הפרשן הפוליטי של ה"אובזרבר": "האירוניה היא שהאיסור של ה-BBC רק מעניק תירוץ נוסף לעיתונות לעסוק בחייו הפרטיים של מנדלסון". מנדלסון מצדו המשיך בעיסוקיו המיניסטריאליים, אבל גם בחלוף חודש מהערתו הראשונה של פאריס, המשיכה העיתונות לחפש אחריו. הפעם היה זה השבועון הסאטירי "פאנץ'", שדיווח כי בעת ביקורו של שר התעשייה והמסחר בברזיל בקיץ האחרון, הוא נראה פוקד כמה מועדונים מפוקפקים שבהם מבלים בעיקר הומוסקסואלים. ה"פאנץ'", לשם שינוי, אינו נמנה עם אימפריית התקשורת של מרדוק. בעליו הוא איש העסקים מוחמד אלפאיד, שבנו, דודי, נספה בשנה שעברה בחברתה של הנסיכה דיאנה. בלונדון הסבירו כי היתה זו נקמתו של אלפאיד על יחסה הצונן של ממשלת הלייבור כלפיו.
מקורביו של מנדלסון הכחישו בתוקף את הפרסום, אבל בינתיים ביטל השר ביקור עבודה נוסף בברזיל. "ביטול הביקור הוא הוכחה לכך שהרגלי המין של השר, או ליתר דיוק הפרסומים עליהם, כבר החלו להשפיע על תפקודו הציבורי של מנדלסון", כתבו פרשנים בלונדון. הדרך היחידה שבה יוכל השר להתנער מן העיסוק הטורדני בחייו הפרטיים פרסום הודעה רשמית בנושא, כתבו פרשנים אחדים. וסיכם ה"דיילי טלגרף": "מיניותו של השר הפכה להיות נושא, שישוב ויעלה שוב ושוב".
כל זה אינו צריך להפתיע את מי שמכיר את עולמם של הטבלואידים הבריטיים, המתפרנסים כבר עשרות שנים ממציצנות פעילה לתוככי חדרי המיטות של בני משפחת המלוכה, שרים, חברי פרלמנט, אנשי עסקים, כמרים וידוענים אחרים. רק השר בראון, הקורבן האחר של האאוטינג התקשורתי והעליהום על ההומוסקסואלים, נשמע כמי שצנח מעולם אחר, כאשר סיכם את הפרשה באכזבה גלויה ובנאיביות: "ואני קיוויתי שחיי הפרטיים אכן יישארו פרטיים".
גיליון 18, ינואר 1999