הכרעת שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, רחמים כהן, נגד העיתונאי אורי בלאו ועיתון "הארץ" בתביעה שהגישה נגדם ענת קם בגין הנזקים שנגרמו לה בשל ההתרשלות שהיא מייחסת להם בחשיפתה כמקור לפרסום מידע ומסמכים סודיים ביותר, מזכירה לי את הכרעת הדין של השופט נעם סולברג בתביעת הדיבה שהגיש סרן ר' נגד אילנה דיין.

דיין, כזכור, שידרה בתוכנית "עובדה" תחקיר על נסיבות הריגתה של הנערה הפלסטינית אימאן אל-האמס במוצב גירית באוקטובר 2004. סרן ר' תבע את דיין על הוצאת דיבה בגין האופן שבו הוצגה התנהלותו בתחקיר: הוא פיקד על המוצב שאליו התקרבה הנערה הפלסטינית בת ה-14. תצפיות המוצב זיהו אותה כדמות חשודה הנושאת תיק על גבה, ובהתאם לפקודות פתחו עליה באש.

הימים היו ימי מתח בטחוני באזור ששגרת חייהם של החיילים המוצבים בו התנהלה בצל החשש מתקיפות פתע ומנסיונות חטיפה מצד מחבלים מרצועת עזה. כתוצאה מהירי שכוון לעברה של אל-האמס היא נפלה, וסרן ר' רץ לעברה, ירה לכיוון ראשה שני כדורים ולאחר מכן ירה צרור מסביבה, וחזר למוצב. בדיעבד התברר כי הדמות החשודה היתה נערה שהיתה בדרכה לבית-הספר.

בעוד סרן ר' פעל מתוך הנחה שמדובר במחבל המנסה לפרוץ למוצב, תגובתו בשטח גרמה למותה של נערה פלסטינית חפה מפשע. חלק מחיילי המוצב סברו שהתנהלותו לא היתה תקינה, וכתוצאה מהשגותיהם הוא הועמד לדין צבאי. מאוחר יותר נוקה מכל אשמה. אילנה דיין שידרה כתבה שהטילה צל על שיקוליו ועל התנהלותו. התחקיר שודר לפני שסרן ר' הועמד לדין ויצא זכאי, והיה מבוסס, בין השאר, על תיעוד וידיאו והקלטות של ההתרחשות בזמן אמת. הסרן טען שדיין גרמה לו עוול משווע.

השופט רחמים כהן (צילום: דוברות בתי המשפט)

השופט נעם סולברג, במעמדו אז כשופט בית-המשפט המחוזי בירושלים, קיבל במלואה את טענתו של סרן ר'. הוא פסק לו פיצויים בסך 300 אלף שקל וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי-דין בכ-80 אלף שקלים נוספים. פסק דינו של סולברג היה מעין קורס בהתנהלות עיתונאית ראויה (לפי תפיסתו), בניגוד לפגמים החמורים שמצא בתפקודה המקצועי של דיין במקרה זה. סולברג פירק את התחקיר לגורמיו, ניתח את הנשמע והנראה בו כשהוא מצביע על הטיות ורשלנויות שמצא בכל אחד מפרקיו, התעכב על היחס בין התמונה לקול, בין מראות רקע לתיעוד קונקרטי, והציע רצף התרחשויות חלופי נאמן לאין ערוך למציאות, לשיטתו. למעשה, סולברג ייעץ לדיין להגיש לצופים כתבה חלופית בהתאם להמלצות התסריט והבימוי שלו, ובכך לסיים את הסכסוך.

דיין סירבה, ועמדה על דעתה שהתיאור שהגישה לצופים שיקף את המציאות כפי שהיתה ידועה ברגע השידור. היא טענה שמרוב העצים שמציג השופט הוא אינו רואה את היער: נערה פלסטינית חפה מפשע נהרגה על-ידי חיילי מוצב ישראלי כשמפקדו מבצע בה וידוא הריגה. לתפיסתה, בעת הכנת הכתבה ושידורה היא נהגה בהתאם לכללים המקצועיים המקובלים, ולא נפלו פגמים מהותיים בהתנהלותה. דיין ערערה על פסק הדין, בית-המשפט העליון קיבל את טענותיה, וגם דיון נוסף, בהרכב של תשעה שופטים, קיבל את עמדתה (בנימוק משפטי שונה במקצת מזה שהנחה את ערכאת הערעור הראשונה).

משהו בגישתו של השופט רחמים כהן בתיק ענת קם נגד אורי בלאו ו"הארץ" דומה, לטעמי, לגישה שהנחתה את השופט סולברג לפני תשע שנים. כמו סולברג, כך גם כהן רואה בעיקר את העצים ומתעלם מהיער. הוא מנתח לפרטי פרטים את התנהלותו של אורי בלאו בעת הכנת הכתבות ופרסומן – ובעיקר לאחר מכן, כאשר נפתחה החקירה לגילוי המקור לתחקיריו המרעישים של בלאו (הכתבות חשפו בין השאר התנהלות בעייתית, אם לא בלתי חוקית לכאורה, של פיקוד מרכז בהפעלת סיכולים ממוקדים). השופט מציג תסריט חלופי שעל-פיו היה, לדעתו, על בלאו להתנהל כדי לחסוך מענת קם, המדליפה, את תלאות החקירה ועונש המאסר הכבד (שלוש שנים וחצי) שהוטל עליה.

בלאו נקט בצעדים המקובלים בעולם העיתונות כדי לשמור על חסיון מקורותיו, התנהלותו לא היתה נקייה משגיאות אבל היתה סבירה. השופט שמצא אותו חייב בדין לא התחשב מספיק בנסיבות יוצאות הדופן שאליהן נקלע

כמו במקרה של דיין, זו חוכמה שבדיעבד. בלאו נקט בצעדים המקובלים בעולם העיתונות כדי להביא לידיעת הציבור מידע חשוב ובד בבד לשמור על חסיון מקורותיו. יותר מכך, הוא יצא מגדרו כדי להתחמק מחקירת השב"כ – בין השאר כדי שלא ילחצו עליו לחשוף את ענת קם כמי שהדליפה לו את המסמכים הסודיים. התנהלותו לא היתה נקייה משגיאות (פרסום תצלום המסמכים, הסתרת היקף המסמכים שהיו ברשותו – מהלך שסיבך את מצבו מול הרשויות), אבל בעיקרו של דבר היא היתה סבירה. השופט שמצא אותו חייב בדין לא התחשב מספיק בנסיבות יוצאות הדופן שאליהן נקלע.

בלאו לא העלה על דעתו שפרסום המידע הסודי שמסרה לו קם, שעבר את עיני הצנזורה, יעורר את השב"כ, המשטרה וצה"ל לפתוח נגדו במבצע בילוש תוקפני ואף אלים (מעצר, הכרזתו כמי שצפוי לעמוד לדין על עבירת ריגול חמורה רק בגין העובדה שברשותו מסמכים מסווגים, מרדף של חוקרים בכל רחבי העולם). לדעתי, הוא עשה ככל יכולתו (לפי שיקול הדעת המצופה מעיתונאי אחראי וסביר) כדי לגונן על הסתרת שמה של ענת קם. השופט כהן סבר אחרת: הוא הציב לבלאו רף גבוה במיוחד, ועל-פיו שפט את התנהלותו.

השופט לא הסתפק בכך שבלאו נצר את שמה של קם בזכרונו בלבד (ואף נמנע מלשתף את עורכיו במידע זה, כך שאיש מלבדו לא ידע עליה) ואף תיאם איתה את אופן הפרסום של הכתבה הראשונה (כולל השימוש במסמכים), אלא אף פסק שעל בלאו היה להזהיר אותה שוב ושוב מפני ההשלכות שעלולות להיות לחשיפת המידע מעל דפי "הארץ".

כמו סולברג מול אילנה דיין, כך השופט כהן מול בלאו מציג לעיתונאים מתווה התנהלות חלופי, טהרני, שנקודת המוצא שלו היא הגנה על המקור – ולאו דווקא טובת הציבור. בשני המקרים, טובת הציבור היתה להיחשף למידע שהציגו העיתונאים. בשני המקרים, מושאי התביעה היו עיתונאים מנוסים ובעלי מעמד מקצועי נכבד שהגיע לידיהם מידע רגיש מנקודת מבטה של מערכת הביטחון. בשני המקרים בחרו השופטים לבחון את התנהלותם דרך קוף מחט פורמליסטית, דווקנית. בשני המקרים מצאו השופטים לנכון לחנך את העיתונות ולהציע לה קורס מזורז בהתנהלות נכונה (לשיטתם), כשהם מתיימרים לבוא במקומה ולהדריך את צעדיה. בשני המקרים, גישתם של השופטים נראית לי מנותקת מההוויה שבה פועלת העיתונות, ולכן מחטיאה את המטרה.