ה"מול", השדרה הירוקה ורחבת הידיים בלבה של וושינגטון, המשתרעת מאנדרטת לינקולן ועד לגבעת הקפיטול, ידעה כבר אלפי הפגנות ועצרות. בחצי המאה האחרונה נרמסה שוב ושוב המדשאה המטופחת ברגלי מי שהאזינו לנאומו של מרטין לותר קינג "יש לי חלום", מתנגדי המלחמה בווייטנאם, חקלאים זועמים וחיילים משוחררים מתוסכלים, תומכי ההפלות המלאכותיות ומתנגדיהן, אנשי ימין ושמאל, שמרנים וליברלים וכל מי שהיה לו משהו לומר בעד מדיניות הממשלה ובעיקר נגדה.
ההצגה הפוליטית הגדולה הבאה אמורה להיערך שם בעוד כשבוע, 30.10.10, תחת סיסמה כפולה. הסטיריקן הפוליטי ג'ון סטיוארט הכתיר אותה במלים "להחזיר את השפיות", ואילו עמיתו סטיבן קולבר, ברוח ההומור הפוליטי שלו, בחר בסיסמה "לשמר את הפחד". קולבר מתמחה בפרודיות משובחות על אנשי הימין. גם הפעם נטל משהו מן הרוח שהוא מייחס לשמרנים, שכמה מהם מניפים כרזות שבהן מעטר שפם היטלראי את דיוקנו של הנשיא ברק אובמה.
קולבר כבר חצה את הקו משידורי סאטירה לפעילות חברתית כשהעיד בחודש שעבר בפני ועדה של בית-הנבחרים העוסקת במהגרים וגבולות. הוא נשא שם נאום, אמנם קומי, על הצורך להגן על זכויותיהם של האנשים החלשים ביותר בארצות-הברית – מהגרי העבודה, "אלה שאנו מזמינים אותם הנה ובאותה עת מבקשים שיסתלקו מכאן". הופעתו בוועדה אולי לא תשפיע על תהליכי החקיקה, אבל היא העניקה חשיפה תקשורתית רחבה למצבם האומלל של העובדים הזרים נטולי הזכויות.
סטיוארט וקולבר טוענים בצדק, כמאמר הילדים, "לא אנחנו התחלנו". האירועים הפומביים שלהם נולדו כתגובה להתגייסותו של איש תקשורת אחר למערכה הפוליטית. באוגוסט ערך מגיש הטלוויזיה השמרן מרשת פוקס-ניוז, גלן בק, כנס במול הוושינגטוני תחת הססמה "להחזיר את הכבוד", קרא להשיב את אמריקה לשורשיה הנוצריים והעניק חיבוק חם לשרה פיילין ולפוליטיקאים אחרים מן האגף השמרני של המפלגה הרפובליקאית.
המטרה ב-30 באוקטובר היא להוציא לרחובות הבירה בעיקר את מי שסטיוארט מגדיר "הרוב העסוק", הטרוד בעבודה או בחיפוש עבודה, אשר בימים כתיקונם מדיר רגליו מהדיון הציבורי. הוא משוכנע שיש בתווך הפוליטי רבים מאוד שנחרדים מן הנוכחות המתעצמת של קבוצות הימין השמרני, ובראשן אנשי "מסיבת התה", המשקפים גל ימני קיצוני התובע לצמצם למינימום את כוחה של הממשלה ולהוריד את המסים, ויש ביניהם הרואים באובמה את אחיו האובד של אוסמה בן-לאדן.
פוקס-ניוז השמרני, וכמוהו קומדי-סנטרל, ערוץ הקומדיה שבו משודרות התוכניות של סטיוארט וקולברט, אינם מסתירים את הנטיות הפוליטיות שלהם. רשת החדשות הדעתנית של רופרט מרדוק, שעלתה לאוויר ב-1996, שינתה באופן מהותי את אופיו של הדיון הציבורי הטלוויזיוני. מ-1949 ועד 1987 שלטה במרקעים "דוקטרינת ההגינות" של נציבות התקשורת הפדרלית. הדוקטרינה חייבה את תחנות השידור לנקוט גישה הוגנת ומאוזנת בכל הקשור לנושאים שנויים במחלוקת, בעיקר פוליטיקה. הדוקטרינה קרסה תחילה ברדיו, שם צצו בזה אחר זה מטיפי ימין כדוגמת ראש לימבו, ואחר-כך גם בטלוויזיה.
התהליך התגבר כשלצד ערוצי הטלוויזיה הארציים הפתוחים לכל, כדוגמת רשתות השידור הוותיקות CBS, NBC ו-ABC, החלו לפעול רשתות בכבלים ובלוויין. לא עוד משאב ציבורי וגם לא חדירה לכל בית, הפעם מדובר בהתקשרות עסקית ובבחירה של כל צופה מה הוא רוצה להכניס לסלון ביתו או לצג הטלפון שלו.
בעידן הנוכחי, פעילותם הציבורית של שדרים מעוררת לכל היותר הרמת גבה, שהרי את עמדותיהם הם מציגים בגלוי על המרקע. נקיטת העמדה העקרונית הפכה כבר מזמן גם למטבע פוליטי: פיילין באה להתחמם באור הזרקורים של גלן בק, ועכשיו הנשיא אובמה תומך בעצרות של סטיוארט וקולבר. הכל הולך.
לא לגמרי. יש ארגוני תקשורת לא מעטים שבהם נקיטת עמדה גלויה היא עדיין חטא בל יכופר. לא רק לעיתונאים בשידור או מעל דפי העיתון, אלא אפילו כאשר הם פושטים את בגדי העבודה וחוזרים להיות אזרחים מן השורה. הסוגיה הזו משקפת דילמה אתית וארגונית. מי שמתמודדים איתה בימים אלה הם עיתונאי הרדיו הציבורי בארצות-הברית, ה-NPR, שקיבלו באחרונה תזכורת לאיסור המוטל עליהם להשתתף באירועים כאלה.
המסר נועד, לטענת מנהלי הרדיו, להזכיר לעיתונאים את כללי ההתנהגות הנאותים ערב הבחירות לבית-הנבחרים ולשליש מהמושבים בסנאט, שיתקיימו ב-2 בנובמבר, אבל בהודעה צוינו במפורש העצרות של סטיוארט וקולבר. ההודעה, ששיגרה לעיתונאים אלן וייס, סגנית הנשיא של NPR, כללה אזכור של ארבעה סעיפים:
1. על עיתונאי NPR נאסר לרוץ לבחירות, לתמוך בפומבי במועמדים או להיות מעורבים בכל דרך אחרת בפוליטיקה. כיוון שתרומות למועמדים חשופות לציבור, נאסר על עיתונאי NPR לתרום לקמפיינים פוליטיים, שכן מעשה כזה עלול להעמיד בספק את עמדתו נטולת ההטיות של העיתונאי.
2. על עיתונאי NPR נאסר להשתתף במצעדים ובעצרות המוקדשים לנושאים או עניינים המסוקרים על-ידי NPR, לחתום על עצומות, להעניק את שמותיהם לעניינים מסוג זה או לתרום להם כסף. מגבלה זו תקפה לגבי העצרות הקרובות של ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר.
3. על העובדים נאסר לתמוך באינטרנט בנושאים פוליטיים או אחרים השנויים במחלוקת. איסור זה חל גם על הצטרפות לקבוצות או שימוש אחר ברשת – כולל דף הפייסבוק או בלוג אישי – כדי להביע דעות בנושאים פוליטיים או עניינים אחרים שנויים במחלוקת, באופן שלא ניתן היה לשדר או לכתוב באתר NPR.
4. על עיתונאי NPR נאסר לשרת בוועדות או במועצות של הממשלה.
הסערה פרצה לאחר פרסום ראשון על כך ב"רולינג סטון". התזכורת של הנהלת NPR ועיתויה עוררו מיד דיון נרחב בעיקר בבלוגוספירה, אך גם בעיתונות המודפסת. רבים חלקו על הגיונה של התקנה, השוללת מהעיתונאי את זכותו כאזרח להשתתף בדיון הציבורי והפוליטי. היה מי שהציע כי אנשי NPR שיבקשו להשתתף יעשו זאת עם מסכות על פניהם, כדי שלא יזוהו ולא יכפישו חלילה את שמו הטוב של הארגון שבו הם מועסקים. אחרים התריסו: מדוע לא הופץ מזכר דומה לפני העצרת של גלן בק?
ממוצרי הלוואי המוצעים למכירה באתר המצעד (צילום: מאתר המצעד)
לאחר ימים אחדים הגיבה על כך בכירה אחרת ב-NRP, דנה דייוויס ראם, באתר הרדיו הציבורי. סוגיית השתתפות העיתונאים בעצרות, כתבה ראם, עוררה יותר תגובות בתקשורת מאשר הסיקור של המלחמה באפגניסטן או התחקיר ששודר על דרך הטיפול של הצבא בלוחמים שסבלו מהלם קרב. לדבריה, בניגוד לעצרות אנשי הימין שהיו בעלות אופי פוליטי מובהק, העצרות של סטיוארט וקולבר אינן מוצגות כך באופן ברור. למרות זאת, הכינוסים יתפרשו כבעלי אופי פוליטי, ומשום כך חשוב היה להבהיר לאנשי הרדיו שנאסר עליהם להשתתף.
כותב הבלוג "upshot", המתפרסם באתר יאהו-ניוז, פנה בימים האחרונים לכמה ארגוני תקשורת אחרים, כדי ללמוד כיצד הם מנחים את עובדיהם לקראת העצרות. הוא מצא, למשל, כי רשת הטלוויזיה ABC העבירה הוראות דומות לאלה של NPR. מרשת NBC נמסר לו כי נאסר על עובדי הרשת הממלאים תפקידים מערכתיים להשתתף באירועים מפלגתיים. זאת אף שלעתים, לאחר "בחינה נקודתית", ניתן היתר למגישי התוכניות בטלוויזיה ובאתר החדשות MSNBC להשתתף באירועים כאלה.
במערכת ה"וושינגטון פוסט" הופץ בעניין זה מזכר לעורכים האחראים על המדורים השונים, ועל-פיו אירועים מסוג זה של סטיוארט וקולבר, כמו גם זה שערך גלן בק, הם אירועים פוליטיים, ולכן נאסר על כתבים ועורכים להשתתף בהם, אלא אם כן נשלחו לסקר את ההתרחשות.
אבל ב"פוסט" עשו אבחנה בין השתתפות באירוע ובין נוכחות בו. השתתפות, האסורה על העיתונאים, פירושה הימצאות פעילה באירוע, באופן שייחזה כאילו הם תומכים בנושא העצרת או מתנגדים לו. הכוונה היא, כך הוסבר, ללבישת טי-שירטס עם סיסמאות, ענידת כפתורים פוליטיים, צעידה או השמעת קריאות בעד ונגד. מצד שני, לעיתונאים מותר "לצפות מן השוליים". משמע, גם אם כתב או עורך מה"פוסט" אינו נשלח לסקר את העצרת, מותר לו להימצא במקום, ובלבד שיקפיד על כללי ההתנהגות שהיה מקבל על עצמו לו היה בתפקיד.
ומה עמדת ה"ניו-יורק טיימס", מאבות תפיסת "העיתונות האובייקטיבית"? דובר מטעם העיתון מסר כי העצרות המתוכננות הן, לפחות בחלקן, אירועים פוליטיים. לכן על עיתונאי ה"טיימס" להימנע מנוכחות בהן "אם עלולה להתעורר איזושהי שאלה לגבי מידת העדר הנטייה הפוליטית שלהן".
הקוד האתי של ה"טיימס" קובע מפורשות: "על אנשי המערכת נאסר לצעוד או להשתתף בעצרות למען עניינים ציבוריים או תנועות, לחתום על מודעות שבהן ננקטת עמדה לגבי נושאים ציבוריים, להשתמש בשמותיהם למען קמפיינים, סעודות תמיכה והתרמה ואירועים דומים, אם מעשים אלה מעוררים חשד סביר לגבי יכולתם או יכולת ה'טיימס' לתפקד כמשקיפים ניטרליים בסיקור החדשות".
ב"טיימס" מקפידים להשתמש במלים כמו "ניטרליות" ו"חסר הטיה", לא במונח "אובייקטיביות". אבל כפי שקרה במהלך כל המאה ה-20, גם הפעם גישה זו נתקלת בביקורתיות רבה, בעיקר מצד חוקרי תקשורת. אלה טוענים כי התביעה מהעיתונאי להתנתק מתפיסת עולמו ברגע שהוא מדווח, אין לה בסיס והיא גם בלתי אפשרית. בעשורים האחרונים התנהלה מערכה של ממש נגד גישת ה"טיימס". בין החוקרים הבולטים שמציגים תפיסה הפוכה נמצא פרופ' ג'יי רוזן, שטוען כי הקוד הנוקשה של ה"טיימס", ואמצעי תקשורת אחרים, מנתק את איש התקשורת מן החברה שבה הוא חי וממעורבות בחיים הציבוריים.
מעמדה הציבורי המיוחד של העיתונות הוקנה לה, על-פי רוזן, לא כדי שתתרחק בשם האובייקטיביות אל שולי המגרש ותניח לנערים לשחק לפניה או להתגושש עד מוות, אלא להפך: להתחבר לקהילה, לגלות מעורבות פעילה ולסייע באופן פעיל בתיקון חוליי החברה.
סטיוארט וקולבר נענו לאתגר. "אני משוגע מכעס ולא אסבול עוד יותר", מצטט סטיוארט באתר העצרת את דבריו של מגיש הטלוויזיה הוותיק הווארד בייל, בדמותו של פיטר פינץ', בסרט "רשת שידור" (1976), המטיח את זעמו מבעד לחלון, ומצליח להוציא אל החלונות עוד מיליוני צופים מלאי חימה.
זה בדיוק מה שהוא מבקש להשיג בעצרת – ואגב כך, מן הסתם, גם להגביר את החשיפה לו ולתוכניתו. אבל בשעה ששני שדרני הקומדיה הפוליטית קופצים בחדווה מהאולפן למים הציבוריים, הם מותירים לעמיתיהם באמצעי התקשורת האחרים דילמה אזרחית ומקצועית, שאין לה פתרון פשוט.