יאיר לפיד בכנס בירושלים, 5.1.12 (צילום: אורן בן-חקון)

ארץ אחרת

"ואחרי הכל, פרישת לפיד היא התפתחות פוליטית משמעותית ביותר ערב מה שנראה כתחילתה של שנת בחירות", כותב יוסי ורטר באמצע הטור שלו, המופיע כידיעה המרכזית ב"הארץ" ועניינו הכרזתו של יאיר לפיד – מגיש חדשות ובעל טור וכותב ספרי מתח ופזמונאי ותסריטאי ובעיקר דמות פופולרית במיוחד בציבוריות הישראלית – כי יעזוב את עיסוקו המקצועי בתקשורת לטובת עיסוק בפוליטיקה.

לפני שהוא מגיע ל"ואחרי הכל" (כלומר ל"חשוב") עוסק ורטר באריכות בדמותו התקשורתית של לפיד ובאופן שבו ניסה להסתיר את הכנותיו לכניסה לפוליטיקה בעודו עובד כעיתונאי פופולרי (כלומר, ב"מעניין"). זו בחירה הגיונית; אחרי הכל, ה"חשוב", כלומר המשקל המשמעותי שלפיד עשוי לתפוס בחיים הציבוריים הפוליטיים, הוא בגדר ביצה שרק נולדה, ואילו ה"מעניין" נמצא כעת בשיא התרחשותו. הבלטת התזכורת כי בסיפור של לפיד יש גם משהו חשוב ולא רק משהו מעניין היא לטובת העיתונים, שבחרו כולם לעסוק בכותרת הראשית בהכרזת לפיד ("חשוב" בפוטנציה), ולא בעובדה שהממשלה אתמול אישרה חוק (שנחקק אמנם כבר ב-1984 והושם במקרר) בעל השלכות תקציביות דרמטיות (לכאורה לפחות).

כולם, למעט "הארץ". "הממשלה אישרה תוכנית לחינוך חינם מגיל שלוש", נכתב בכותרתו הראשית, מתחת לכותרת הגג "על חשבון קיצוץ של 5.4 מיליארד שקלים". "הממשלה אישרה אתמול קיצוץ רוחבי של ארבעה אחוזים בתקציבי מרבית משרדי הממשלה, לטובת הרחבת חוק חינוך חובה מגיל שלוש ותוספת תקציב לתקציב הביטחון", כותבים מוטי בסוק ואופיר בר-זוהר בידיעה הראשית. מתוך הסכום הזה, 2.5 מיליארד שקל יועברו למשרד החינוך, ומהצהרונים בחינם ייהנו הורים העובדים יחדיו "לפחות במשרה ורבע".

"2012 היא שנת החינוך והביטחון", מצטטים בסוק ובר-זוהר את נתניהו, ומוסיפים כי בכנסת היה מי שאמר כי ההחלטה מעידה על כך שהשנה היא דווקא שנת בחירות, וכי גם ההתנגדות למהלך, בעיקר של ישראל-ביתנו, מעידה על כך. זהו גם המסר המרכזי העולה מטור הפרשנות של בר-זוהר. הדיווח עצמו תחום בגבולותיה של ידיעה חדשותית, וממילא אינו מצליח להביא את המידע החשוב באמת: מה תהיה בדיוק משמעות הקיצוץ האדיר עבור האזרח (מה מהשירותים שמציעה המדינה ייסגר, מה יבוטל, מה ייפסק), ומהי מידת ההיתכנות להתקיימותו בפועל של חוק חינוך חינם (ואמנם, בכך עסקו בעיתון בימים שעברו).

גם לא כל המספרים מסתדרים: לפי האינפוגרפיקה, תוספת התקציב למשרד הביטחון עומדת על 2.2 מיליארד שקל, לפי הידיעה עצמה היא עומדת על 1.5 מיליארד שקל (לפי נתניהו ושטייניץ), ולפי שר הביטחון מדובר דווקא בקיצוץ של שלושה מיליארד. מדובר בפערים משמעותיים, בלשון המעטה.

ב"ידיעות אחרונות" מספקים הפניה צנועה יחסית מהשער ("חינוך מחדש") ושלושה עמודי סיקור, מפורט ומקיף יחסית לנהוג בטבלואיד, החושפים את ההתנהלות הפוליטית שהובילה להחלטת הממשלה (על אילו קיצוצים ויתרו ראש הממשלה ושר האוצר) ואת המשמעות של החוק עצמו ("ההורים ישלמו מקסימום 250 שקלים לשנה. לא יהיה הבדל במחיר בין גן פרטי לציבורי. רק בעוד שלוש שנים יהיה מקום לכולם. עד אז – תינתן עדיפות לילדים יותר גדולים", לשון כותרת המשנה לידיעה בסגנון "שאלות ותשובות", המשתרעת על פני עמוד). גם כאן חסר מידע על משמעות מה שכן יקוצץ, וממילא עולה התהייה, אם העיתונאים אינם יודעים, האם הפוליטיקאים יודעים?

הסיקור של "מעריב" מצומצם יותר (שני עמודים) ועוסק בטפל. הכותרות על השער מתמקדות בתקרית פרסונלית חסרת חשיבות אמיתית ("אושר חינוך חינם מגיל שלוש. גנץ: 'מוכרים את צה"ל בזול'"; "שטייניץ לרמטכ"ל בדיון: זכור שאתה קצין במדים. גנץ: אני זוכר את זה יותר טוב ממך"), וכך גם הידיעה עצמה, שהיא יותר ניסיון לקיצור סנסציוני של סטנוגרמת הדיון מאשר דיווח ענייני על דיון ממשלתי.

טור הפרשנות של יהודה שרוני מזכיר כי המהלך הנוכחי הוא למעשה יישום עקלקל של דו"ח טרכטנברג, ומסכם היטב את האבסורד המרחף מעל כל העניין: "הבקשה העיקרית של טרכטנברג (יישום הדו"ח כמקשה אחת) עוקרה מכל תוכן. הוא המליץ לקצץ בתקציב הביטחון כדי לממן את החינוך לגיל הרך? אז מה. נתניהו בחר רק בצד הנוח של הדו"ח (חינוך חינם לגילאי 4-3), שבעקבותיו יקטוף ערב הבחירות הבאות דיבידנדים. בדרך עשה בדיוק את ההפך ממה שטרכטנברג ייחל: כדי להשיג את המימון הוא קיצץ בתקציבים החברתיים ולא במשרד הביטחון".

ובקיצור, מדיניותו הכלכלית של ראש הממשלה נתניהו אחרי שבר בקפיטליזם העולמי ומחאה חברתית בארץ ובעולם היא אותה מדיניות שהנהיג כשר אוצר לפני שמונה שנים, בתקופת השגשוג האחרונה של השיטה הכלכלית הנוכחית.

ואם כבר אבסורד, ישנו גם הדיווח ב"ישראל היום", שם הכל, כמובן, נופת צופים. "הממשלה אישרה: חינוך חינם מגיל 3", נכתב בכותרת על השער, ובכותרת המשנה: "לאחר מגעים קדחתניים עם ש"ס: אושר קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה. נתניהו: 'החלטה היסטורית'. תוספת לתקציב הביטחון, אבל שר האוצר שטייניץ מרוצה: 'השגנו שקיפות'". מעניין יהיה לספור פעם את אחוזי ההופעה של ההטיות השונות של המלה "מרוצה" המופיעות על שער "ישראל היום" בהקשר להחלטות הממשלה.

כותרת הדיווח עצמו, המתפרש על פני כפולת העמודים 7-6, היא "בשורה להורים". כותרת טור הפרשנות (חזי שטרנליכט) היא "טוב שלא פרצו את התקציב", ותוכנו כאילו נשאב במנהרת זמן מהעשור הקודם. כותרת הטור "תגובות" היא "טרכטנברג: הקלה כלכלית משמעותית". טור אחר, של הפרשן לענייני כל דבר דרור אידר, מוכתר בכותרת מתבכיינת אופיינית: "גם חינוך חינם – זה רע?".  במקום לעסוק בניתוח כלכלי, פוליטי, פואטי או אחר, אידר פונה לתחום המומחיות שלו – התנצחות עם פובליציסטים (והפעם: סימה קדמון) שהוא מזהה כמי שאינם חולקים את השקפת העולם שלו. אם תרצו, הרי סיכום דמותו של "ישראל היום" כולו.

לפיד, יאיר לפיד

ובכל זאת, אי-אפשר בלי עוד קצת לפיד. אחרי הכל, כבר שנים שאיש התקשורת הזה משחק משחק כפול – מכין ומתכונן לקראת מעבר לזירה הפוליטית כשהוא עוטף עצמו בהכחשות נמרצות או רפות. ממילא המתח שנאצר בקרב מי שהיו מודעים להתנהלות הזו נאגר ונאגר, והוא כעת מתפרץ בשטף של מלים וכותרות. עוסקים במניעים, בעיתוי, בהשלכות, אבל הרוב עטיפה ומעט מידע. חלק ניכר מתשומת הלב מוקדש למי שיהיו, אולי, האנשים שאיתו: קרנית גולדווסר, יעל גרמן, מיקי לוי, אולי גם איציק שמולי ושלמה ינאי.

"הארץ" ו"מעריב" מעניקים להתרחשות סיקור ענייני, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" גוררים את הקוראים שלהם לבצת האינטרסים הסמויים של העיתונים ובעליהם.

כרגיל, העלוב מכולם הוא "ישראל היום", מי שלפיד הוא האיום הפוליטי החדש הגדול ביותר עבור פטרונו, ראש הממשלה בנימין נתניהו. מן הסתם, העיתון עושה כל שביכולתו כדי לגמד את לפיד. "לפיד קפץ מוקדם מדי" היא הכותרת הראשית עטוית המרכאות, כאילו נדרש דובר ספציפי לבת הקול הזו, הנובעת מתוככי מעיו של העיתון. "החל בדרכו לפוליטיקה. ההערכה: עד שייקבעו בחירות הוא יישחק", לשון כותרת המשנה, המעריכה-מאחלת. "רה"מ בירך בעוקצנות: 'ברוך הבא לפוליטיקה, עכשיו באופן רשמי'. לפני שהחליט – התייעץ עם אולמרט", מסיימים עם קישור בינאישי.

הפרשנים דן מרגלית ומתי טוכפלד תמימים בדעתם כי לפיד, אם יהיה לו משקל פוליטי, לא יזכה לבוחרים מגוש הימין, אלא ישאב מכוחותיהם ובוחריהם של מפלגות השמאל, קדימה והעבודה. "במערכת הפוליטית השתדלו אתמול שלא לתקוף את לפיד, אלא לקבל בברכה את כניסתו למעגל החיים הפוליטיים", כותבים אריק בנדר ואלי ברדנשטיין ב"מעריב". למרות כל זאת, ב"ישראל היום" לא טורחים לשמור לפחות על ארשת של הוגנות ומטווחים ללא בושה את הפוליטיקאי הרך. למה? כי הם יכולים. כי אין להם סטייל. כי הם רדופי פרנויה.

ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, התמונה הכי סימפטית של לפיד, הכותרת הכי סימפטית ("מירוץ הלפיד", כותרת ראשית), טור הפרשנות הכי אוהד ("הפוליטיקה הישראלית תיראה אחרת מהבוקר. גורם חשוב נכנס לזירה, גורם שלא ניתן להתעלם ממנו ושעשויה להיות לו השפעה דרמטית על פני המדינה", ו"כל אדם שטובת המדינה לנגד עיניו צריך לשמוח שאדם כמו לפיד מוכן להיכנס לזירה שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה בלי להיות חבול, שותת דם, מוכפש ומושמץ", הם הציטוטים שבוחרים עורכי העיתון להבליט מתוך הטור של סימה קדמון).

רק דבר אחד חסר בסיקור: גילוי נאות ומפורט של מערכת האינטרסים שיש ל"ידיעות אחרונות" הנוגעת למהלך הנוכחי של בעל הטור הפופולרי ביותר שלהם. למעשה, אפילו העובדה שלפיד הוא איש "ידיעות אחרונות" נעדרת מהסיקור בכפולה הפותחת של העיתון.

מתחרפנים

"נאמן מקפיד לא להתראיין, טוען שאינו קורא עיתונים, ובאוזני שרים כינה את עיתון 'הארץ' 'דר שטירמר'", נכתב ביום חמישי האחרון באותיות בולטות ונעלבות על שער "הארץ", מתחת לכותרת הראשית ולצד תצלום גדול של יעקב נאמן, שר המשפטים של מדינת ישראל. הידיעה עצמה היתה תקציר של כתבת דיוקן גדולה של נאמן, פרי עטם של גידי וייץ ותומר זרחין, שהתפרסמה למחרת במוסף "הארץ". גם שם הובלט הכינוי שמעניק נאמן לעיתון.

זה באמת לא יפה לקרוא למישהו נאצי, ואם הצעת החוק של ח"כ אורי אריאל תתקבל, הרי שזה יהפוך גם עילה לעונש של עד חצי שנת מאסר וקנס של עד 100 אלף שקל. אבל אם נאמן אכן יעמוד למשפט בגין ההעלבה הזו, ייתכן שינסה לטעון אמת דיברתי. הכיצד? הנה באותו יום שישי, הקריקטורה הפותחת את מוסף "השבוע" (עמוס בידרמן) הראתה נתניהו בעל אף מחודד מתבונן באנשי הקואליציה שלו, כשלפחות אחד מהם (זאב אלקין) מצויר (פעמיים) כסוג של חולדה.

נאמן עצמו נעדר מהקריקטורה, אך מככב במאמר של יוסי ורטר, שאותו היא מלווה. ורטר מתאר את נאמן כך: "פרקליט ממולח וגלותי למראה". בחלק ב' של העיתון באותו יום נכתב במאמר המערכת פשוט כך: "שר המשפטים של ישראל הוא נוכל". ובמאמר אחר באותו דף, של יוסי שריד, נכתב על נאמן כי הוא "אסון טבע המשאיר אחריו אדמה חרוכה וסחופה", "צלופח", "דג דמוי נחש" ו"קונסיליירי". נכון, דימויים מהסוג הזה אינם אופייניים דווקא לעיתונאים אנטישמים גרמנים, אבל זה תירוץ עלוב למדי.

אמנם, הסחף הדמגוגי של "הארץ" נעצר בינתיים במדורים הדעתניים שלו. כך, לעומת הטיפול הדעתני המתלהם, המחרף והמגדף (יותר מה"דר שטירמר" מזכיר הסגנון הזה פובליציסטיקה בעיתונות החרדית) בשר יעקב נאמן, בלטה כתבת הדיוקן המרשימה, המקיפה והמפורטת של וייץ וזרחין. נכון, גם הכתבה היתה מגמתית ודעתם של הכותבים על מושא כתיבתם היתה ברורה מאליה, אולם המילוי לא היה של קללות ודימויים אנטי-יהודיים, אלא של עובדות.

הרקע למגמת ההתחרפנות ב"הארץ" היא "המתקפה על הדמוקרטיה" – הכינוי שניתן בעיתון לאוסף חוקים לאו דווקא קשורים, בעלי אוריינטציה ימנית, ובייחוד לאוסף הצעות חוק הקשורות לניסיון להשפיע על מינוי שופטים, ובמיוחד מינוי שופטים לבית-המשפט העליון. האמת היא שאופן מינוי השופטים היה מאז ומתמיד חלק מהמשחק הדמוקרטי, דהיינו אוסף לחצים, עסקאות וכיפופי ידיים פוליטיים (ובעגה המקצועית, "דילים"), אולם ב"הארץ" הציגו מצג מיתמם כאילו רק צד אחד במשוואה הזו (הממשלה) עוסק בכך (אף אם, גם לדעת פרשנים בלתי תלויים, הצעת החוק – שנמשכה – לשינוי בדיעבד של תוצאות הבחירות בלשכת עורכי-הדין היתה חריגה מהמקובל במשחק), ואילו מאווייו של הצד האחר (זה של מחנה נשיאת העליון ביניש) מתגשמים במעין לידת בתולין טהורה מעסקנות.

גם האופן שבו הפכו ב"הארץ" את סיפור המינויים לדרמה של מלחמת בני אור בבני חושך (ביטוי שטבע פובליציסט טבלואידים שמכורתו ב"הארץ") חטא לשופטים, למערכת המשפט ולקוראים, מאחר שכל הדמויות המדוברות, כולל השופטים ש"הארץ" ניסה לערוך בהם סיכול עיתונאי ממוקד, הם בשר מבשרה של אותה מערכת משפט ש"הארץ" נלחם, כביכול, על עצמאותה.

כעת, על כל פנים, הגיע הפרק הנוכחי בדרמת המינויים לסיומו, עם הסכמתה של ביניש לדיל ומינוים של ארבעה שופטים חדשים לעליון. "המינויים של ארבעת השופטים החדשים לבית-המשפט העליון, ביום שישי האחרון, אינם רק הישגה של נשיאת העליון הפורשת דורית ביניש. זהו הישג למערכת המשפט, ולציבור הישראלי כולו", כותב יובל יועז ב"גלובס". "מזמן כבר לא התקבלה החלטה כל-כך טובה בגוף ציבורי ממלכתי, בעקבות תהליך כל-כך עקום שקדם לה. ההחלטה על מינוי הארבעה – אורי שהם, צבי זילברטל, נעם סולברג ודפנה ברק-ארז – היתה הרגע שאליו התנקזו כל הדילים, הלחצים, המניפולציות החקיקתיות והקומבינות הפסולות שסבבו סביב הוועדה לבחירת שופטים בחודשים האחרונים. העובדה שזוהי התוצאה המצרפית של כל אלה היא סוג של נס קטן.

"זה היופי בתמהיל השופטים שמונו כעת", מוסיף יועז, "כל הצדדים יכולים לראות את חצי הכוס המלאה. המינויים הללו מגוונים מספיק גם בהיבט המקצועי-משפטי, וגם בהיבט הציבורי-פוליטי". אחרי שהוא מפרט את מידותיהם המקצועיות של השופטים הנבחרים הוא מסכם: "והכי חשוב, כעת כבר לא יוכל הימין לזמזם את המנטרה הידועה על החבורה מרחביה. ההשתק הזה כשלעצמו, גם הוא מהווה בשורה טובה לערכאת השיפוט הבכירה". ואפשר להוסיף: וחשוב לא פחות, כעת יוכל "הארץ" להפסיק לזמזם את המנון השנאה הכוללני שלו לכל מי שמנסה להשפיע על דמותה של מערכת המשפט.

פינת הכותרת האופטימית המטעה

"עליות רצופות בכל ימי המסחר מתחילת השנה" (כותרת מוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר". התאריך, כזכור: 9 בינואר 2012).

מפלטו של הנבל

"ציונות במקום ציוצים" היא כותרת "המגזין", מוסף "מעריב". "מאות צעירים ישימו בצד את הציניות וינהרו היום לקונגרס הציוני לנוער בערד. מפגש עם הישראלים החדשים", נכתב בכותרת המשנה (אורי בינדר). שתי כותרות נוספות על השער: הראשונה מפנה לידיעת רכילות של מיקי לוין (בעצמה "פליטת ריאליטי") שעניינה משתתפת באחת מתוכניות הריאליטי-כשרונות בטלוויזיה, והשנייה לכתבת השער של מה שהיה מוסף התרבות של "מעריב", העוסקת, שוב, באופנה.

נקודת החוזק העיקרית של כתבות כאלו עבור עורכים מסוג מסוים היא האפשרות לקשט את השער בתצלום של ריבה נאה (מה שבמוסף העסקים של "מעריב" כינו "פינת הכוסית"). ובאופן מופשט יותר (כן, אני יודע, משחקי מלים הם הזן הנחות ביותר של הומור), אפשרות ללכוד יותר קוראים פוטנציאליים על-ידי פנייה לחלקים הנמוכים והפגיעים של אזורי הקשב שלהם. באופן מופשט זה, זוהי בדיוק גם נקודת החוזק (ובעצם, הסיבה היחידה לקיומם) של טקסטים כמו זה של לוין.

עד כאן לא טוב ולא יפה, אולם מקובל ושגרתי. המעניין הוא הניגוד בין היומרות, דהיינו, מצד אחד התנהלות עיתונאית צינית ונצלנית שגרתית, ומצד שני הדגשה והבלטה של ערכים התנדבותיים, התעמקות בתכנים וקריאה "די לציניות". הניגוד הוא, כמובן, על פני השטח. מאחוריו ניתן למצוא את "האח הגדול". הציונות כציוץ.

ובמדור הקולנוע של "ז'ורנל" כותב מאיר שניצר, עיתונאי ה"תרבות" היחיד ששרד ב"מעריב" את גלי הקיצוצים של העשורים האחרונים, על הסרט "חייבים לדבר על קווין", העוסק באם לילד המתגלה כרוצח המונים. "על הבסיס הזה קל היה לפתח מלודרמה מורכבת מהבחינה הפסיכולוגית", טוען שניצר, "אלא ש[הבמאית] רמזי מוותרת על האופציה הזו ומעדיפה לעשות סרט שמחויבותו העליונה היא לאסתטיקה העיצובית ולמעצבי שיער".

מאמץ

ואם כבר ביקורת קולנוע כמשל אקראי לעריכה עיתונאית, הנה מה שכותב מבקר קולנוע אחר על סרט אחר, ויכול לשמש, ממילא, משל לנמשל אחר. "כמעט בכל סרטיו, תחילה כשחקן, אחר-כך כשחקן וכבמאי ועכשיו כבמאי בלבד, חקר קלינט איסטווד את פניה המיתולוגיות ולעתים גם ההיסטוריות של הגבריות האמריקאית", כותב אורי קליין בביקורת במוסף "גלריה" של "הארץ" על סרטו החדש של איסטווד, "ג'יי אדגר", העוסק בביוגרפיה של ג'יי אדגר הובר, הראש המיתולוגי של ה-FBI האמריקאי.

חלק גדול מהביקורת מוקדש לא לסרט, אלא ליוצרו. "כוחו של 'ג'יי אדגר' נובע בראש וראשונה מהדיוקן הפרטי שמצליח איסטווד לשרטט, בעזרת התסריט המתוחכם של בלאק. זהו למעשה דיוקנה של אמריקה, שהובר, באופן ביזארי ביותר, ייצג את הווייתה הציבורית ואת נשמתה הסודית. הסרט משוטט במיומנות מסחררת אחורה וקדימה בתוך חייו של ג'יי אדגר הובר; לא תמיד קל לעקוב אחר האירועים, אבל המאמץ בסופו של דבר משתלם.

"על בסיס דמותו וחייו של הובר יצר איסטווד סרט בעל כובד כמו זה של גופו של האיש הניצב במרכזו. איסטווד, שהשנה ימלאו לו 82, נמצא בעמדה שבה הוא עושה אך ורק את מה שנראה לו נכון. אין לו שום כוונה למצוא חן, ו'ג'יי אדגר' הוא סרט תובעני מאוד, אינטליגנטי למופת, שקרוב לוודאי יזכה להצלחה מזערית בלבד, אך מקומו במכלול היצירה של איסטווד ובקולנוע האמריקאי העכשווי הוא רב חשיבות.

"[...] אינני יכול שלא להמשיך ולהתפעל מהמסלול שבו ממשיכה לפעול הקריירה האמיצה של איסטווד, שמייצגת את אחד הסיפורים המרתקים והמרשימים ביותר בתולדות הקולנוע. זהו מסע והרפתקה שנמשכים ומתפתחים בדרכים מפתיעות יותר ויותר. יותר מכל הן מייצגות חופש יצירה, שאין ערך נעלה ממנו. מתוך חופש היצירה הזה ביקש איסטווד הפעם לשרטט את דיוקנו של אדם שביקש להצר את דרכיה של אמריקה. זהו קולנוע שמורכב כל כולו מפרדוקסים שמצטברים ליצירה בעלת נפח תקיף ויציב".

מה עשה הכסף שלנו

"סקר 'כלכליסט' ומכון המחקר מדגם חושף: רוב הציבור חוסך לפנסיה, אבל כמעט לא מבין דבר באופי החיסכון, בסכום שיקבל בגיל הפרישה ובמידה שבה דמי הניהול נוגסים בפנסיה שלו", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "כלכליסט". "מה הפלא שבתי-ההשקעות גוזרים קופון על חשבון החוסכים", היא מסתיימת. הכותרת הראשית היא "נלחמים על דמי הניהול" וכותרת טור הפרשנות, של שאול אמסטרדמסקי, היא "אין לכם מושג".

"זינוק של 400% במספר הלוביסטים בכנסת מאז 2006", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "ב-2006 פעלו בכנסת כ-40 לוביסטים – כיום כ-200", מפרשת כותרת המשנה. "רם בלינקוב, הממונה על התקציבים באוצר לשעבר: 'זה סירחון גדול. בתחום הלובינג פשתה שחיתות'". "מי שמעסיק לוביסטים טובים מקבל תוצאות בלי קשר לכדאיות ההצעה שלו למדינה", הוא מוסיף בכתבה עצמה, של איתי טרילניק וצבי זרחיה.

"שני הכובעים של אהרון פוגל" היא הכותרת הראשית של "גלובס". "אהרון פוגל, יו"ר מגדל, צפוי להתמנות ליו"ר חברת פרטנר במקום אילן בן-דב. עם זאת, לא ברור אם האוצר יאשר לו לכהן בראש אחד הגופים המלווים הגדולים במשק, לצד היותו יו"ר של אחד מנותני האשראי הגדולים בשוק", כותבים גד פרץ ורון שטיין בידיעה המרכזית. "הולך הזרזיר אצל העורב. הולך יו"ר מגדל, חברת הביטוח הגדולה במדינה והגוף המוסדי השני בגודלו, המנהל כ-110 מיליארד שקל של הציבור, להיות גם יו"ר פרטנר, חברת תקשורת הגדולה, שהצרות מידפקות על דלתותיה מבפנים ומבחוץ, ושבעל הבית שלה עדיין חייב כ-3 מיליארד שקל על קנייתה, והוא אף אינו עומד בהתחייבויותיו הכספיות (בטאו – חברה המחזיקה בשרשור גם במניות פרטנר) ומפנטז על חיתוך מסיבי של חובותיו לציבור", כותבת סטלה קורין-ליבר בטור הפרשנות.

ועוד ב"גלובס", דיווח כי יוסי מימן, הבעלים של אמפל (זכיינית הגז המצרי) ובעל מניות מרכזי בערוץ 10 – שתי חברות הסובלות מקשיים כספיים עצומים – מוסיף לווילת הענק שלו בהרצליה-פיתוח וילה נוספת במגרש שקנה לידה, בשיפוץ שעלותו מוערכת ב-14 מיליון שקל. "הכל שאלה של עיתוי", נפתח הדיווח עצמו, ואכן פעם (לפני שנה-שנתיים בסך-הכל) דיווח כזה היה מופיע בעיתונות הכלכלית בחינת "כזה ראה וקדש", היום הוא מופיע כהתרסה. גם אז וגם היום הכסף היה זרזיר ומי שהיה לו כסף היה העורב.