חברים, נראה שזו הולכת להיות סדרה. זוכרים את ביגמן? עקיבא ביגמן, העיתונאי החוקר של "ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל (לפי סקר חשיפה). בשבוע שעבר שלח לי ביגמן סדרת שאלות, "בקשת תגובה" הוא קרא לזה, והבטיח שכעבור יומיים יפרסם על "העין השביעית" כתבה בעיתון. את התשובות חלקנו גם כאן איתכם, קוראינו היקרים, אך ביגמן הכזיב ולא פירסם דבר.

הרגשנו מרומים – עד אתמול, אז הגיעה לתיבת הווטסאפ שלי הודעה נוספת מביגמן. הכתבה כנראה לא בוטלה, אלא רק נדחתה (היו מי ששאלו אם ההתעניינות הנוכחית של "ישראל היום" ב"עין השביעית" היא חלק מתוחכם מקמפיין ההתרמה שלנו – ובכן, היא לא, אבל היא בהחלט עוזרת). ביגמן סיפק שורה חדשה של שאלות. גם הפעם הן היו כאלה שהשואל היה יכול לענות עליהן בעצמו באמצעות שימוש בגוגל ובהגינות בסיסית, אולם בשביל מה קיימת "העין השביעית" אם לא כדי לספק ידע וכלים עבור המתעניינים באתיקה עיתונאית?

בשאלות שלו אלינו (ניתן לקרוא אותן במלואן בתמונה המצורפת כאן), מלין ביגמן על כך שפרסמנו בפומבי את בקשת התגובה ששלח אלינו, ואת התשובות שלנו. "מכה מקדימה" הוא קורא לזה (ובכך מסגיר באופן לא מודע כי מצדו מדובר אכן בהתכתשות). "האם אלו הנורמות העיתונאית ש'העין' מקדמת?", הוא מצליף. אאוץ'!

"בקשת התגובה" כפי שנשלחה על-ידי כתב "ישראל היום" עקיבא ביגמן (בתמונה)

ביגמן כמובן מיתמם כשהוא שואל אותנו על המדיניות שלנו בנוגע לתגובות ובקשות תגובה, אבל זו סוגיה שיש בה עניין. על מוסד התגובה, ניוונו, הטעויות הנפוצות הקשורות בו והשימוש בו לרעה ביגמן מוזמן לקרוא במאמר שאלעד מן ואנוכי פירסמנו כאן בעבר.

התייחסנו בעבר ב"עין השביעית" גם לאפשרות של ניצול בעייתי של בקשת תגובה על-ידי מסוקרים. למשל: עיתונאי פונה לדובר משרד ממשלתי כדי שיגיב על מידע חדש שחושף התנהלות בעייתית של המשרד; הדובר פונה לעיתונאי מתחרה ומציע לו לפרסם את המידע החדש בתמורה לכך שהפרסום יהיה מרוכך, או כדי שהחבלה ב"בלעדיות" תוביל לכך שגם הפרסום של העיתונאי הראשון יקבל פחות מקום.

יש מי שיטען שלשימוש כזה בבקשת תגובה יכול להיות אפקט מצנן שעלול להוביל לפיחות במעמדה של בקשת התגובה. אולי, אבל כל זה כלל לא קשור למקרה של ביגמן ו"ישראל היום".

משום שביגמן לא שלח "בקשת תגובה". בקשת תגובה אינה רישיון להכפיש, לא תחליף לעבודה עיתונאית ולא כיסוי תחת רזרבי. אוסף המלים שביגמן ממשיך לשלוח ל"עין השביעית" הוא בליל של הבעת דעה (שהוא כלל אינו נדרש לבקש עליה תגובה), מסע דיג (כלומר, שאלה שלא מבוססת על מידע אלא ניחוש חסר בסיס) ודיבה עם סימן שאלה (שאלות בסגנון "האם נכון שאתה גנב?"). העיתונאי החוקר של "ישראל היום" גם לא חשף שום מידע חדש שאפשר לחבל ב"בלעדיות" שלו (אני מתנצל בפני המלים "חשף" ו"מידע" על כך שאני משתמש בהן שוב ושוב בהקשר של ביגמן).

ובכלל, ממה יש לביגמן לפחד? מדוע פרסום הפנייה שלו אל "העין השביעית" הוא בגדר "מכה" עבורו? ביגמן מוזמן בזאת לפרסם את כל בקשות התגובה שלנו מ"ישראל היום" מיד כשהן מגיעות לדובר (כן, "ישראל היום" הוא עיתון שאנשיו מעסיקים יחצנים במקום לענות על שאלות בעצמם). ב"ישראל היום" ממילא נוהגים לא פעם להתעלם מהן כליל. אלו הנורמות ש"ישראל היום" מקדם.

אגב, אלו אותן נורמות של "ידיעות אחרונות" – לכאורה מתחרה מר מהצד השני של המפה הפוליטית, אבל למעשה תאומו המבוגר של החינמון. שניהם חולקים את אותה גישה מלאת היבריס שלפיה הם אינם חייבים דין וחשבון לאף אחד. אנחנו, לעומת זאת, בחרנו להתייחס ל"בקשת התגובה" של ביגמן ברצינות והקדשנו לה מאמר.

* * *

אז אילו נורמות מקדמת "העין השביעית"? ובכן ביגמן – נורמות של עיתונות עצמאית, חוקרת וחופשית, כפי שניתן ללמוד משמה המלא של העמותה המפעילה את האתר. "העין השביעית" לא מקדמת: עיתונות נקמנית, המונעת מאינטרסים זרים.

כי זו בדיוק העיתונות של ביגמן ושל מפעיליו. אם מנפים מסדרת השאלות ששלח לנו את השקרים וההטעיות, נותרים רק עם שוני בהשקפת העולם. לכתב החוקר אין דבר שהוא יכול להשתמש בו נגדנו לבד מאחד: אנחנו לא חושבים כמוהו. בעולם של ביגמן זו עבירה אתית, אם לא פלילית.

אבל האמת היא שב"ישראל היום" דווקא כן חושבים כמונו. עובדה: ל"ישראל היום" לא היתה בעיה להתהדר בנו כשהתנגדנו לחוק שביקש לאלצו לגבות כסף עבור גליונותיו; להסתמך עלינו כשנחום ברנע הודה בפנינו כי ל"ידיעות אחרונות" היה קו בנוגע לאולמרט; או לצטט את הדיווחים שלנו על העברות כספים משרי יש-עתיד לקבוצת "ידיעות אחרונות". מקורות המימון שלנו, הקשר למכון הישראלי לדמוקרטיה (אמא'לה!) או לקרן החדשה לישראל (האימה!) לא הפריעו אז לאנשים המתוקים ב"ישראל היום".

אתר "העין השביעית" סיפק "הצצה מאלפת לחיים המתוקים שהם נחלתם של שיתופי פעולה שיווקיים-מסחריים", כתבה הכתבת מירי עדן על הסיקור שלנו את התפשטות הפרסום הסמוי בקבוצת "ידיעות אחרונות", בעידן של"ישראל היום" עוד היה תזרים מזומנים אדיר כזה שהעיתון לא נדרש בעצמו להשתתף במשחק המזוהם של מכירת תוכן למסוקרים.

רגע, תזרים מזומנים אדיר? כנראה שלא מספיק. בראיון שהעניק אדלסון בזמנו למלחכי הפנכה בעיתונו נטען כי הוא מרוויח 1.3 מיליון דולר בשעה, כל שעה (בערך תקציבה של "העין השביעית" לשש שנים). למרות זאת, ב"ישראל היום" בחרו להעתיק כלשונן פסקאות שלמות מדיווחים שלנו על "ידיעות אחרונות", ובלי לזכות אותנו בשכר סופרים.

* * *

ביגמן אמנם מתייחס בבקשת התגובה שלו למאמר שלנו על הבקשה הקודמת שהעביר, אבל נראה שהוא לא באמת קרא אותו. אחרת לא היה טורח לשלוח שוב שאלה בסגנון "למה לא כתבתם על X?". הנה שוב ההסבר: העובדה שאירוע מסוים שקשור לתקשורת אינו מסוקר ב"עין השביעית" אינה מעידה על הטיה. אי-אפשר לדווח על הכל, ויש גם מספיק דוגמאות לאירועים שוליים מהצד הימני של המפה הפוליטית שלא זכו לתשומת לב מספקת מ"העין השביעית".

אך חוסר ההבנה של ביגמן מזהיר כמגדלור לעומת יכולותיו בתחום העיתונות החוקרת כפי שאלו עולות מבקשת התגובה העדכנית. ביגמן תוהה בה מדוע "העין השביעית" "שתקה" לנוכח עתירת מרצ להסרת תוכניות הרדיו של יורם שפטל מהאוויר. אלא ש"העין השביעית" כלל לא שתקה. למעשה, פרסמנו דיווח ארוך ומפורט (1,200 מלה) על העתירה. דיווח שהתרכז, אוי למבוכה, דווקא בטענות של הרשות השנייה ושל שפטל עצמו נגד העתירה של מרצ. כבר בפסקה הפותחת של הדיווח הוזכר כי הרשות השנייה ותחנת 103FM יוצאות "נגד הקריאה להפסקת שידורי התוכנית של שפטל בטענה לפגיעה בחופש הביטוי". הדיווח הזה זמין ברשת האינטרנט, טכנולוגיה שבוודאי זמינה במשרדי "ישראל היום".

כותרת ב"עין השביעית" על עתירת מרצ נגד יורם שפטל

ביגמן מצא עוד מציאה: על התומכים ב"עין השביעית" נמנית גם עמותת "חותמים מחדש", "כפי שכתוב באתר האינטרנט שלה". ובכן ביגמן, כך כתוב גם באתר האינטרנט שלנו. כך דווח גם ב"דה-מרקר" (כאן המקום להודות שוב ל"חותמים מחדש" ול"נירית זרעים" על התמיכה הנדיבה. תודה!). המידע המרעיש הזה נכלל גם בתגובה שנשלחה לביגמן בשבוע שעבר (ובמאמר שפורסם כאן). כאמור, נראה שביגמן לא טרח לקרוא אותה, הדגמה נוספת לאופי האמיתי של "בקשת התגובה" שלו. אגב, את הפרטים הללו, ואחרים, עיתונאי "ישראל היום" היה יכול למצוא גם באמצעות שימוש במנוע חיפוש אינטרנטי (הפופולרי שבהם נקרא "גוגל").

ביגמן כותב לנו כי "טענו בפנינו", כלומר בפניו, שב"העין השביעית" התפרסמו דברים מתוך שיחות רקע כשהם מוצאים מהקשרם ומסולפים. ביגמן שכח דבר קטן: לספק דוגמה. זה משחק קטן וזדוני שהומצא כשביגמן עצמו עוד היה בבטן, ונועד להציק ולהתיש, המקבילה התקשורתית לשליחת מעטפה עם כדור אקדח בתוכה: "בקשות תגובה" ובהן שלל טענות מכפישות המנוסחות באופן כללי, שלא ניתן להתייחס אליהן או להתגונן בפניהן.

* * *

מאז היווסדו (אחרי תקופת חסד), "ישראל היום" זוכה מ"העין השביעית" לסיקור הוגן: לצד הניתוחים וחשיפות על האופן הבוטה שבו שירת החינמון את נתניהו, "העין השביעית" גם יצאה נגד היוזמה האנטי-דמוקרטית להגביל בחקיקה את תפוצתו, שזכתה לכינוי "חוק 'ישראל היום'". הסיקור של "ישראל היום" באתר הוא סיקור ביקורתי, לעתים קרובות חריף, והוא לעתים כולל עובדות שוודאי מציקות לאדלסונים, לעורך בועז ביסמוט, לעורך עמוס רגב לפניו ולשאר בכירי העיתון.

הסיקור הזה ביקורתי וחריף משום ש"ישראל היום" הוא תופעה שראויה לסיקור ביקורתי וחריף. ב-11 שנותיו נשפך אל תוך החינמון סכום מוערך של למעלה ממיליארד שקל שלא יחזור אל כיסי בעליו – סכום עצום שלא עמד לרשותו של אף כלי תקשורת ישראלי אחר בעשור האחרון, ושנועד לספק לפוליטיקאי ספציפי נמל בית תקשורתי שבו יוכל לשתול מסרים מטעם, תגובות וספינים תפורים היטב.

לאחרונה, משום מה, נראה שהגדשנו את הסאה. זה קרה מיד אחרי דיווח על תביעה שהוגשה נגד שלדון אדלסון בארצות-הברית – אחת מכמה תביעות שהוגשו נגדו. התביעות הללו בדרך כלל לא זוכות לסיקור בתקשורת המרכזית כאן בישראל. לנוכח מעמדו של אדלסון כטייקון תקשורת מהגדולים בישראל וממליך מלכים פוליטי, העובדה שההליכים שהוא מעורב בהם נענים בהתעלמות כאן בארץ היא כשל שוק של ענף העיתונות. אחד מכשלי השוק שמתפקיד "העין השביעית" לתקן. אנחנו עושים את זאת באמצעים צנועים בהרבה מאלה שעומדים לרשות אדלסון ועוזריו, אבל שמחים להיווכח שיש מי שמוצא בדיווחים שלנו עניין.

* * *

מעבר לכל, חשוב להזכיר שוב ושוב את השיטה שבבסיס הפעולה של ביגמן ושות'. שיטת "ישראל היום". שיטת נתניהו. ביגמן לא טורח למצוא מידע חדש או אפילו לחפש בגוגל – משום שהוא אינו בעסקי העיתונות אלא בעסקי התעמולה. השיטה היא תיוג והכתמה. בעולם של "ישראל היום" ואנשיו אין צורך למצוא מידע שלילי או בעייתי על יריבים ומתחרים (פרקטיקה פסולה ואסורה בפני עצמה, אתם עיתון לא משרד יח"צ), מספיק לקשר אותם לאייקונים שנצבעו בצבעים דמוניים (הקרן! לישראל!! חדשה!!!), בזמן שכל חטאם הוא שהם אוחזים בהשקפת עולם שונה.

הביגמנים משגשגים בעולם שבו הקריאה "שמאלני" היא מלת גנאי. לימין אין כמובן זכויות יוצרים על שיטת הפרופגנדה הזו, ולפריחתה אחראים באותה מידה מי שבמהלך השנים הפכו את התיוג "ימני" להכפשה.

שלדון ומרים אדלסון עם בנימין נתניהו, שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון של "ישראל היום". ירושלים, 12.8.07 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

לפני שנשכר על-ידי "ישראל היום" היה ביגמן עורך אתר "מידה". את "מידה" מימנה קרן תקווה, גוף אמריקאי בעל אג'נדה אידיאולוגית ופוליטית ברורה. גם "ישראל היום", מקום עבודתו הנוכחי של ביגמן, הוא פרויקט הממומן בכסף אמריקאי. כספה של משפחת אדלסון, המעורבת באופן עמוק בפוליטיקה האמריקאית, בעלת אג'נדות אידיאולוגיות ואינטרסים עסקיים חובקי עולם.

אם עקיבא ביגמן היה מנסח בביגמנית "בקשת תגובה" לעקיבא ביגמן, היא היתה נראית בערך כך: "אני מכין כתבה העוסקת בנורמות המקצועיות שלך. נטען בפנינו כי בשש השנים האחרונות, שבהן אתה מציג את עצמך כעיתונאי, אתה משמש למעשה סוכן זר הממומן על-ידי כסף שמקורו במדינה זרה, אצל גורמים המקורבים לממשל. בכתבותיך אתה מקדם באופן תדיר את האג'נדות והאינטרסים של אנשי העסקים המממנים את משכורתך ושל הפוליטיקאים הקשורים אליהם. נשמח לקבל את התייחסותך עד לשעה 10:00. לצערי בשל מגבלות שונות התגובה תוגבל לח"י תווים. יום נעים :)".

אגב, כמו בפעם הקודמת, מחוץ לתשובה הפומבית שלפניכם נשלחה לביגמן גם תגובה תמציתית שיוכל לכלול בעיתון. מאחר שהיא מן הסתם לא תתפרסם, אחלוק אותה כאן איתכם: "'בקשת התגובה' שנשלחה אלינו אינה ניתנת להתייחסות רצינית. היא רצופה שקרים והטעיות ואין בכך פלא: הכתב עקיבא ביגמן (שבעבר קיבל כסף מקרנות זרות) נשלח להכפיש את אתר 'העין השביעית' אחרי שורת פרסומים שלנו שלא החמיאו ל'ישראל היום' ובכיריו, כולל העורך הראשי בועז ביסמוט והבעלים מרים ושלדון אדלסון. זו אינה עיתונות אלא התנהלות של כנופייה".