אילנה דיין
החלטת חברת "קשת", לדחות את שידור התחקיר שהכין צוות התוכנית "עובדה" על מעורבותו של מטוס חברת "ישראייר" בכמעט תאונה בנמל התעופה קנדי בניו־יורק, העלתה לדיון את מעורבותם של אנשי הון בגופי תקשורת והשפעתם על תכני השידור. אחת הטענות שהועלו היא, שייתכן שדווקא הוצאתם של הגורמים העיתונאיים מערוץ 2, משיקולים של בעלות צולבת, והשארת הזירה לגורמים שאינם מתחום העיתונות, הזיקה לעיתונות יותר מהענקת כוח רב מדי למשפחה תקשורתית אחת. שכן אם בעלי עיתון, שמבינים דבר או שניים בעיתונות, היו ממשיכים להחזיק גם בזכיון לשידורי טלוויזיה מסחרית, שידור התחקיר לא היה נמנע.
ב־2002 התקבל תיקון לחוק הרשות השנייה, שהגביל את יכולתם של בעלי עיתונים יומיים להמשיך ולהחזיק גם באחוזים ניכרים בערוץ השני ובנתח מחברות הכבלים. הנימוק היה למנוע אחזקות צולבות בין אמצעי תקשורת שונים העוסקים בשידורי אקטואליה וחדשות. שני העיתונים הגדולים היומיים בחרו לוותר על אחזקותיהם בערוץ 2. "ידיעות אחרונות" נפרד מ"רשת", ו"מעריב" מ"טלעד". לחלל שנוצר בעקבות הרחקת העיתונים נכנסו שחקנים חדשים.
עו"ד אלעד מן, מומחה למשפט צרכני ומסחרי, מתאר את השינוי שחל במפת התקשורת. "בעקבות המכירה נכנסו משקיעים חדשים. ייתכן שההגבלות במסגרת התיקון לחוק פתרו עניין מקומי של מעורבות העיתונים הגדולים בגופי תקשורת אחרים, אבל בעיית ההשפעה על תכנים לא הצטמצמה, אלא להפך. אפשר לראות אותה בתופעות כמו פרשת "ישראייר"־"עובדה", שאינה קשורה כלל לבעלות צולבת אלא לאחזקות מקבילות. יש להבחין בין מצב של אחזקה מקבילה – שבו למישהו יש שליטה בגוף תקשורת והוא מחזיק במקביל בגוף כלכלי אחר, מה שיוצר ניגוד עניינים בין התפקיד של הגוף התקשורתי לבין העסקים שהוא מחזיק – לבין מצב של בעלות צולבת, החזקת בעלות משמעותית בכמה גופים הפועלים באותו ענף או בענפים קרובים (למשל, טלוויזיה ורדיו)".
צדיק בינו
במציאות התקשורתית הנוכחית ב"רשת" ו"קשת" יש רסיסים של החזקות של גורמים שונים, ולכל בעלים יש השפעה פוטנציאלית על השידורים. השאלה הגדולה היא אם הביזוריות הזו מוכיחה את עצמה או שמא דחיקת העיתונים מהזירה הסתברה כטעות. טענות על מידת מעורבותו של הרגולטור בסוגיית הבעלויות הצולבות נעות על הסקאלה שבין מעורבות יתר לבין אימפוטנטיות של הרגולטור. עו"ד מן מאשים את הרגולטורים האמונים על טובת הציבור באזלת־יד: "הרגולטורים והמחוקק הם אימפוטנטים, והאמצעים שעומדים לרשותם מוגבלים יותר מאלה שמעמידים העומדים מולם. העיתונות עצמה היא חלק מהעניין, ולכן הסיקור שלה בעניין זה מוטה. זו חקיקה פרטנית נקודתית שמתעסקת רק בשוליים של התופעה. ולראיה מקרה 'ישראייר'. הגישה של מוזי ורטהיים [יו"ר דירקטוריון 'קשת'] היא שהזכייניות לא צריכות להתעסק בתוכן חדשותי. יש לו עוד עסקים מלבד 'קשת', והוא לא אהב את הרעיון שהוא יספוג נזקים בעסקים האחרים שלו. הבעלות הצולבת היא לא גולת הכותרת של התופעה הזו. יש שורה של תופעות מטרידות לא פחות, כמו ניהול צולב, מימון צולב, שיתופי פעולה חוזיים. בעלות צולבת היא קצה קצהו של הקרחון. קל להיתפס לזה. אבל לאו דווקא המשפחות [משפחות התקשורת הגדולות] הן שמהוות את הסכנה הגדולה ביותר. צריך גם לחשוב על הספקטרום שאנו מתמקדים בו: עיתונות כתובה, עיתונות משודרת, אינטרנט וטלפוניה קווית. או למשל, חברות הפקה, חברות פרסום, סוכני שחקנים. יש פה שאלות הרבה יותר מסובכות. האם אנו רוצים להגביל רק את מי שהוא הבעלים של הערוץ עצמו, או גם את מי שמוכר לו את התכנים? דידי לחמן־מסר מדברת על תוכן חדשותי ורק על טלוויזיה, רדיו ועיתון. אבל גופים כמו איי.די.בי, "בזק", חיים סבן, יורם גלובוס, לב לבייב, אביב גלעדי, צדיק בינו ובנקים הם גופים שאף אחד לא מדבר עליהם בשיח הזה".
דוידה לחמן־מסר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, נחשבת לכוח הדוחף מאחורי היוזמה, ועתה, כאמור, יש המפקפקים במידת ההצלחה של הגבלת הבעלויות הצולבות. ואולי יש מקום דווקא לרפורמה מחמירה יותר.
ד"ר יוסי דהאן, מנהל חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים ברמת־גן, סבור כי "ביטול הבעלויות הצולבות הסתבר כתנאי הכרחי אבל לא מספיק. פרשת "ישראייר" רק הוכיחה שגם כשלבעלי ההון אין בעלויות צולבות, הם עדיין שולטים במידה רבה על מה שיש בתקשורת. היה כאן מקרה נדיר של חשיפת הקשר הזה. מהעמדה של ורטהיים אפשר ללמוד, שהאינטרסים הכלכליים שלו גוברים על האינטרסים המו"ליים הדמוקרטיים שאמורים להיות לו".
עם זה, דהאן מסכים ש"שינוי בכללי בעלויות צולבות לא השפיע על הריכוזיות בשוק התקשורת הישראלית. נראה שחלק מהאנשים שנפרדו מהבעלות שלהם, כמו למשל ערוץ 2, משתפים פעולה עם אנשי קש. טענה אחרת היא, שכללי הבעלויות הצולבות התמתנו והרפורמה לא היתה רדיקלית מספיק. המפה כיום ריכוזית מאוד. באופן פרדוקסלי אפשר לומר, שהתיקון לחוק הזיק: כאילו אין בעלויות צולבות, אבל בפועל יש מי שמושך בחוטים. אנחנו חיים תחת הרושם שיש כללים ראויים, אבל בפועל יש מציאות אחרת. אין כאן שינוי ממשי של השחקנים ויחסי הכוחות בתקשורת הישראלית". לדעת דהאן, יש להחמיר וליצור כללים נוקשים יותר של בעלות צולבת, בעיקר על החדשות.
עמדתו של עוזי פלד, מייסד "טלעד", נחרצת: "'עובדה' היתה אצלנו קרוב ל־11 שנים. במהלך התקופה הזו נתקלתי לא אחת בלחצים מהסוג הזה, אבל מעולם לא עלה על דעתי לגנוז את תוכנית התחקיר. העובדה שהיתה אצלנו בעלות צולבת של 'מעריב' לא רק שלא הזיקה, אלא להפך. כל נושא הבעלות הצולבת היה גחמה של כמה אנשים, שראו צל הרים כהרים. אני משוכנע שזו היתה טעות להרחיק את העיתונים. אני רואה יותר סכנה מצד בעלי הון שיכולים להשתלט על העבודה העיתונאית, מאשר מצד עיתון שזה לחם חוקו. העיתונים בעידן התקשורת האלקטרונית סובלים מזה שהם לא המקור המרכזי לכספי פרסומות. ולכן בעלות שלהם על הערוצים האלקטרוניים מאפשרת להם תוחלת חיים ארוכה יותר. הרגולטורים במדינת ישראל רואים רק את קצה אפם. אין להם הבנה איך מתנהל שוק תקשורת חופשית. אני לא מבין מה דידי [לחמן־מסר] הועילה בזה שהיא סילקה מהערוצים המסחריים את בעלי העיתונים. היא רק הרעה את המצב".
ארנון מוזס
גם אלי ציפורי, עורך שוק ההון ב"גלובס", מכוון את חצי הביקורת ישירות כלפי דוידה לחמן־מסר ("גלובס", שוק ההון, 28.12.05): "...הפרנויה של לחמן־מסר הפכה לכוח. בשבילה ובשביל חסידיה, צרכן המדיה הוא קורבן. גופים תקשורתיים מסוימים שבידיהם כל־כך הרבה כוח, לפי התזה של לחמן־מסר, מסוגלים לשלוט על חייכם הדיגיטליים (לחמן־מסר כיוונה במיוחד לנוני מוזס, המו"ל של 'ידיעות אחרונות')... התיאוריה של לחמן־מסר מביכה. זה מביך משום שמעולם לא היה טוב יותר להיות צרכן מדיה מאשר היום... למרבה המבוכה, דווקא 'ידיעות אחרונות', הגוליית התקשורתי בעל השליטה כביכול על מוחו של הצרכן, בעל הדעה ובעל המאה של לחמן־מסר, הוא שפרסם את התחקיר על 'ישראייר'. הוא לא פחד מדנקנר ומכוחו הכלכלי. ממילא, רק כלי תקשורת עשירים, חזקים ובעלי אמצעים יכולים בכלל להרשות לעצמם לערוך תחקירים מסובכים ויקרים, ולעמוד בלחצים הכרוכים בכך. למרבה המבוכה, דווקא 'קשת', חלק מהמרקם התקשורתי החדש שייחלה לו לחמן־מסר, סירבה לשדר את התחקיר. אפשר להניח שאם 'ידיעות אחרונות', למשל, היה שותף ב'קשת', 'ישראייר' היתה עולה לאוויר של 'עובדה', ומוזי ורטהיים מעולם לא היה מפרסם מאמר שמתנער מתחקירים... הציבור חייב לדעת איך פרנויה של רגולטור דווקא פגעה בזכות הציבור לדעת".
דוידה לחמן־מסר הגיבה על ההאשמות נגדה במאמר שבו הגנה על עמדותיה (1.1.06, "גלובס"): "...בעולם שבו היתה נותרת בעלות צולבת, ספק רב אם העיתון שבעליו היה מחזיק במניות של 'רשת' או 'קשת' היה סוקר באופן המקיף שבו סיקרה וביקרה העיתונות הכתובה את חברת 'קשת', והתנהלותה בסוגיה... טענתי העיקרית, במאבקי למניעת הבעלות הצולבת בתקשורת בישראל, היא גם החשש המרכזי מפני ריכוזיות של כוח בתקשורת בידי מעטים, שנותנת לאותם בעלים כוח משמעותי בחברה... ואולם מעולם לא טענתי כי עם הגבלתה של הבעלות הצולבת נפתרו הבעיות של התקשורת בישראל, או שלא יהיה עוד בכוחם של אינטרסים כלכליים להשפיע על תכנים. המקרה של מניעת שידור הכתבה הוא עוד דוגמה ספציפית למתח השורר בתחום התקשורת, בין זכות הציבור לדעת לבין אינטרסים כלכליים ואחרים... מי שרוצה להאמין שלתקשורת יש תפקיד במדינה דמוקרטית... חובה עליו להבטיח שהעיתונות לא תשלוט בכלי התקשורת האלקטרוניים, אלא תוכל לבקר אותם באורח חופשי ונטול אינטרסים של בעלות צולבת...".
דוידה לחמן-מסר
המכון הישראלי לדמוקרטיה נטל חלק פעיל מאוד בקידום יוזמות להטלת ההגבלות על הבעלויות צולבות. התיקון לחוק שהתקבל שונה מהגרסה המקורית שהציגו אנשי המכון. למרות זאת, רוב האנשים שהיו מעורבים בתהליך הזה מטעם המכון מצדיקים גם היום את הרעיון של הגבלת הבעלויות הצולבות.
ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר סבורה כי תופעת הבעלות הצולבת מורכבת יותר מהאופן שבו דידי לחמן־מסר מציגה אותה. "הגבלת הבעלויות הצולבות באה למנוע ריכוז של כוח כלכלי שמתורגם לכוח פוליטי. הבעיה המרכזית היא שאין שום איזון בין מספר או אחוז כלי התקשורת שקיימים למטרות רווח, לבין אלה שקיימים למטרות אחרות. השאלה איך המדינה יכולה להתמודד עם דבר כזה? הדרך היחידה שמדינה יכולה להתערב היא דרך חוקי הבעלות הצולבת. לפעמים דווקא המקרים שהחוק לא מטפל בהם הם ההיבטים החשובים. כמו למשל, דירקטורה צולבת או רחיצת ידיים מאחורי הקלעים שעלולים להיות לא פחות בעייתיים. החשיבות של כללי הבעלות הצולבת היתה כדי לפורר את גושי ההשפעה הפוליטיים. ידענו מה הבעייה האמיתית, אבל ידענו שאין הרבה מה לעשות כדי לטפל בזה, למעט חוקי הבעלות".
פרופ' ירון אזרחי, עמית בכיר לשעבר במכון הישראלי לדמוקרטיה שמזוהה עם המאבק בבעלויות הצולבות, טוען כי "מוזי ורטהיים עשה לנו טובה בזה שהביע את דעתו באופן ישיר. ואני מעדיף את זה על פני התחכום של נציגי בעלי העיתונים, שיודעים לשחק את המשחק בצורה יותר מתוחכמת. אני יכול לומר לך שהופעלו על המכון הישראלי לדמוקרטיה לחצים כבדים מצד בעלי הון שיש להם אחזקה בתקשורת כדי לסתום את הפה למכון. אני חושב שהגבלת הבעלויות הצולבות נכשלה במידה מספקת כדי להשאיר את הדאגה על כנה".
באשר לתפקודה של הרשות השנייה, האמונה על הנעשה בערוצים המסחריים, טוען אזרחי כי זה גוף אפור שההנהגה שלו דהויה, ולכן הוא אינו מצליח להגן על האינטרס הציבורי מול ההון של בעלי התקשורת. נורית דאבוש, יו"ר מועצת הרשות השנייה, מדגישה כי "ההחלטה לגבי מניעת בעלויות צולבות היא החלטה חוקתית ומשפטית נכונה. דווקא פרשת 'ישראייר'־'עובדה' הוכיחה שבשגרה אין התערבות ומדובר במעשה חריג. אנחנו כרגולטור נדרשנו לעניין ואף ניהלנו חלק מהדיון הציבורי. אני סבורה שהמצב הנוכחי מאוזן, והמלחמה למניעת הבעלויות הצולבות היתה מוצדקת".
לעומתה תוהה יורם מוקדי, יו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין: "השאלה היא אם באמת ריבוי של שחקנים גורם להחלשת כולם, או שהוא גורם ליותר שחקנים להיות בעלי כוח והשפעה בתקשורת. ואם בסך־הכל אתה לא סומך יותר על מי שהעיתונות זורמת בדמו כבעל מניות, או שאתה חושב שהעיתונים עדיין בעלי השפעה רבה וצריך להדיר אותם מהטלוויזיה כדי שלא ישפיעו יותר. בוויכוח הזה, שהוא לגיטימי, כבר הכריע המחוקק והוציא את העיתונים היומיים מערוץ 2. למעשה, זה התיקון לחוק שהתקבל. התיקון הזה טרי ולכן לא הייתי ממהר לשפוט את תוצאותיו על סמך מקרה כזה או אחר. השאלה המעניינת היא כמה מקרים היו בעבר וכמה מתרחשים כיום, שאנו לא יודעים עליהם, ולכן קשה לנו לשפוט".
גיליון 61, מרץ 2006