יושב-ראש סיעת ש”ס בכנסת, ח”כ יאיר פרץ, נחקר במשטרה במשך שבע שעות, בלא שהצליח להפריך את החשד שקנה תואר אקדמי משלוחת אוניברסיטת ברלינגטון. לבית-המשפט הוגש כתב-אישום נגד יהודה אבידן, עוזרו של שר הפנים לשעבר אריה דרעי, שלפיו סיפק אשרות שהייה בארץ ללא זכאים תמורת תשלום. שר הדתות, איש ש”ס אשר אוחנה, הותיר חשבונות של אלפי שקלים על שהות במלון, שחשבת המשרד סירבה לאשרם משום שהם חורגים מהמותר. וגם: לחטיבת הצנחנים ימונה לראשונה מח”ט דתי, אלוף-משנה דרור ויינברג, בוגר ישיבת “מרכז הרב”, הנחשב גם לתלמיד חכם ולעילוי תורני.
כל הידיעות הללו פורסמו בחודשים האחרונים, חלקן בהבלטה רבה, באמצעי התקשורת החילוניים בישראל. אבל המידע הזה נחסך ממאות אלפי קוראי העיתונים החרדיים. להוציא הטענות נגד השר אוחנה, שהוזכרו בעדינות רבה בשני שבועונים קטנים יחסית, מן הקצה המרדני של העיתונות החרדית, לא סיקרו העיתונים החרדיים המרכזיים את הפרשות הללו.
ידיעות מסוג זה - על חרדים החשודים בעבירות, על חריגות בהתנהגות ואפילו על קידומו של קצין עם רקע רבני - אינן עוברות את המחסום המוצב לפתחם של אמצעי התקשורת החרדיים. המחסום הוא בדמות “הוועדות הרוחניות” ו”המבקר” - גופי הפיקוח והצנזורה, המעניקים את “תעודת ההכשר” לידיעות שיפורסמו ופוסלים ידיעות או כתבות, בשלמותן או בחלקן, שאסור שיגיעו לקהל הקוראים.
איור: אפרת בלוססקי
הוועדות הרוחניות הן כורח שנוצר מתוך ההווי החרדי. עיתונות בהגדרתה, כמכשיר להעברת מידע ולהחלפת דעות, נוגדת עקרונית את תפיסת העולם החרדית. הסמכות והכבוד הרב שרוחשים החרדים למלה הכתובה מעצימים עוד יותר את הבעייתיות שבקריאת עיתון הנכתב בידי חרדים או ספק חרדים, בעלי-בתים יותר מאשר בני תורה. אילו היתה הבחירה בידיהם, היו ראשי הציבור החרדי מונעים מצאן מרעיתם גם את המוקפד שבעיתונים. אבל הכורח נוצר: בשנים הראשונות לאחר קום המדינה התברר לגדולי הדור שחרדים רבים מתפתים להציץ בעיתונים חילוניים, כדי להתעדכן בנעשה במדינה החדשה ובגבולותיה. כדי למנוע את פריצת הגדר המסוכנת לעולם החילוני, נאלצו להסכים להקמתם של כמה עיתונים חרדיים, שחלקם נסגרו מאז. בשנת 1949 הקימה “אגודת ישראל” את העיתון “המודיע”. חשוב יותר משיבוץ העורכים והכתבים בעיתון החדש היה מינויו, בהוראת הרבנים, של אלעזר ביין, בנו של אחד העיתונאים הבולטים של פולין החרדית: ביין קיבל את כס “המבקר”, (במלעיל): תלמיד חכם ובעל מוסר, המקובל על גדולי הדור, ונהנה מסמכות בלעדית מלאה להחליט כל החלטה שנוגעת לפרסום בעיתון.
יותר מחמישים שנים חלפו מאז, אבל מעמדו החיוני של “המבקר” לא נפגע. כך למד על בשרו הפרסומאי החרדי דודי זילברשלג, המשמש גם כמו”ל השבועון החרדי “בקהילה”. “הוועדות הרוחניות בשבועונים הן כורח”, הוא מספר, “ואצלי בעיתון הן כורח אלים, משום שעיתונים שלי סולקו מן הדוכנים מפני שלא מיניתי ועדה רוחנית, שמיוצגת על-ידי ’מבקר’. ברגע שהוספתי תקן של ’מבקר’ קבוע, שעובר על כל עיתון לפני שלב העימוד ומאשר כל מלה - הניחו לי והפסיקו להפריע להפצת העיתון”.
הדיברות המרכזיים של הוועדה הרוחנית נוגעים להקפדה במגוון תחומים: איסור על פרסום תמונות נשים מכל סוג ובכל מצב, מניעת כתיבה אוהדת על הצבר החילוני או הדתי הלאומי, כולל קציני צבא, כדי למנוע יצירת מיתוסים החורגים מגדר עולם הישיבות, איסור גורף על פרסום ידיעות בנושאי רצח, התאבדות, עבריינות מין, כמו גם תחקירים על עסקנים ונבחרי ציבור חרדים שסורחים. מתאבדים חרדים מפורסמים יהיו ל”נפטרים בדמי ימיהם”. ובצד אלה גם הימנעות מרכילות ומלשון הרע. לא על-פי הגדרת החוק הישראלי, אלא בהתאם להגדרת ספר שמירת הלשון של החפץ חיים. אומר הרב מנחם כהן, יו”ר ארגון “לב לאחים” להחזרה בתשובה ו”המבקר” של העיתון החרדי הפופולרי “משפחה”: “לא תמיד חייבים לספר את כל האמת. מספיק לא לפרסם שקרים”.
בעיתונים המפלגתיים, “המודיע” של “אגודת ישראל” החסידית, “ית”ד (’יומון דעת תורה’) נאמן” של “דגל התורה” הליטאית, ו”יום ליום” של ש”ס, עיקר עבודת הוועדה הרוחנית הוא בשמירה קפדנית על הקו הפוליטי של העיתון. העיתונים המפלגתיים לא יפרסמו לעולם ידיעות, כתבות או מאמרים שמבצבצת מהם חלילה אהדה וחיוב למפלגות המתחרות. “המבקר” לא יהסס לפסול ידיעות לא נוחות מבחינה פוליטית, לשנות לגמרי את עימוד העיתון, להפוך כותרת ראשית לידיעה קטנה בתחתית עמוד פנימי ולנסח בעצמו כותרת ראשית חדשה. כיוון ש”המבקר” משמש כזרוע של גדול התורה או החצר החסידית השולטת בעיתון, מעמדו העליון בהייררכית מקבלי ההחלטות אינו שנוי במחלוקת.
על רקע עמדתו התקיפה של “המבקר” בעיתון “המודיע”, פרש ממנו הרב אליעזר שך ז”ל כבר בשנת 1985, ארבע שנים לפני שהקים את מפלגת “דגל התורה”. באותה שנה הוחרם בנק לאומי על-ידי העיתונות החרדית, משום שחברה בשליטתו בנתה בטבריה מלון על שטח שהתגלו בו קברים. כשהושגה פשרה עם הבנק והחרם הוסר התנגד הרב שך לפשרה, אבל הוועדה הרוחנית סירבה לפרסם את התנגדותו בעיתון. בתגובה פרשו הליטאים והקימו עיתון שישקף את עמדתם ללא תלות בוועדה רוחנית, שנשלטת על-ידי חצרו של הרבי מגור.
בעשר השנים האחרונות השתנתה לחלוטין מפת העיתונות החרדית, עם הופעת השבועונים החדשים, הבלתי תלויים. הבולטים שבהם הם “משפחה” בהוצאת המו”ל אלי פלאי, ו”בקהילה” בהוצאת המו”ל דודי זילברשלג. הם נחשבים מותרים לציבור החרדי, למרות שלא נוסדו בידי גדולי תורה וגם סגנונם שונה מן העיתונות החרדית הוותיקה. להוציא קבוצות קיצוניות מפלג ’העדה החרדית’, שלא קוראות גם עיתונים חרדיים ממוסדים וותיקים יותר, קוראים בהם החרדים חדשות פנים וחוץ, חשיפות, פרשנויות וראיונות עם אישים פוליטיים. סקר TGI האחרון קבע כי 34.3% מהמצהירים על עצמם כחרדים קוראים בסוף השבוע את “המודיע”, 33.1% קוראים את “משפחה” ו- 30.4% קוראים “יתד נאמן”. מבין אלה המגדירים את עצמם חרדים או דתיים, 118 אלף קוראים את “משפחה”, 93 אלף קוראים “המודיע” ו- 79 אלף קוראים “יתד נאמן”. עולה מכך שבתוך עשר שנים הצליח הבולט שבין השבועונים העצמאיים והבלתי תלויים להשתוות לעיתונות המפלגתית המסורתית ואולי אף החל להביס אותה. בנוסף לעובדה שהשבועונים אינם תלויים באף מפלגה, הם נחשבים לליברליים יותר. יחסית, כמובן. המבקרים שלהם אינם אוסרים פרסום ידיעות, טובות כרעות, הנוגעות לכל הקשת הפוליטית בכלל והחרדית בפרט. בנוסף, מפגינים המבקרים פתיחות רבה יותר בכל הקשור לסיקור נושאים בעייתיים פנים-חרדיים, שהוועדות הרוחניות של היומונים הוותיקים אינן מאפשרות לפרסם. המבקרים בשבועונים החדשים נחשבים למצויים יותר בהוויות העולם. סביר להניח שתקלה מקצועית קשה כפי שקרתה לפני כחודש למבקר של היומון המפלגתי “יתד נאמן” - שלא זיהה מודעת פרסומת לוויאגרה והמודעה התפרסמה - לא תקרה לשום מבקר באחד השבועונים הבלתי תלויים.
כך מתפרסמים בשבועונים החרדיים תחקירים על עוני חרדי, נוער שוליים חרדי, (“השבאבניקים”), גזענות ואפליית מזרחיים בחברה החרדית, יחס מתנשא ולא הוגן כלפי חוזרים בתשובה, מחלות נפש ומחדלים של בתי-דין חרדיים לכשרויות. כדי להעז לעסוק בנושאים אלה בלי להיקלע לעימות עם החברה החרדית מעסיקים השבועונים מבקרים בעלי שם שמוחזקים על-ידי הציבור כתלמידי חכמים, אנשי מוסר שבקיאים גם בנעשה מחוץ לחברה החרדית. ב”משפחה” עושה זאת כאמור הרב מנחם כהן, יו”ר ארגון “לב לאחים”. ב”השבוע” מסור התפקיד בידי הרב יעקב יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף.
“בניגוד ליומונים המפלגתיים, שבהם עבודת המבקרים מתייחסת בעיקר לצרכים המפלגתיים”, אומר יוסי אליטוב, סגן עורך החדשות והכתב הפוליטי של “משפחה”, “בשבועונים מתייחסים המבקרים לסוגיות ערכיות ואתיות, על מה לשים את הדגש ואיזו סוגיה להעלות לסדר-היום. כך נפתחת במה לדיון רחב יותר. למשל, מי שיצר את גיבורי החברה החרדית - אריה דרעי, יהודה משי-זהב מזק”א ואנשי ’הצלה’ - הם השבועונים החרדיים שהמבקרים שלהם הרשו להם להזדהות עם הדמויות האלה, שהוסיפו קידוש השם לחברה החרדית. פעולות המתנדבים קיבלו מקום בולט דווקא בשבועונים המשוחררים משיקולים מפלגתיים”.
המבקר יושב במערכת העיתון היומי מדי ערב, ובשבועונים הוא מגיע ביום סגירת העיתון. אם הוא אינו מצליח להכריע לבדו, הוא מתייעץ עם סמכויות רבניות מעליו, שבשמן הוא פועל. המבקר עובר על כל מודעה, ידיעה, תמונה, מאמר וכתבה, ומוחק את מה שנחשב בעיניו לבעייתי. כל המבקרים, גם ביומונים המפלגתיים וגם בשבועונים, כותבים לעתים מכתבים במדור מכתבים למערכת בשמות בדויים, כדי לקדם אישים, נושאים ואינטרסים שונים.
כל ניסיון להציג שאלות על האתיקה של פעולת המבקר נתקל מיד בהתקפת נגד חזיתית על העיתונות החילונית. “אני לא מאמין באובייקטיביות של עיתונות”, אומר הרב ישראל אייכלר, חסיד בעלז, שכותב גם את מאמרי המערכת והמאמרים המרכזיים של “המחנה החרדי”, שבועון חסידות בעלז. “בארץ אין אף עיתון ואף עיתונאי אובייקטיבי, רק השמות מתחלפים. שם זה עורך וכותב, וכאן כותב ומבקר”. אייכלר נוקט אותה לשון בוטה שהביאה אותו לפאנל של “פופוליטיקה” בטלוויזיה, כאשר הוא מדבר על העיתונות הישראלית: “כל עורך חותך מה שהוא רוצה וכל מבקר חותך מה שהוא רוצה. אנחנו, כמו כל עיתון אחר, סובייקטיבים בהשקפות שלנו. ההבדל בין העיתונות החרדית לעיתונות האחרת הוא שאנחנו מודים שאנחנו לא אובייקטיבים. כל חוקי האתיקה הם שקר וכזב משום שהם מופרים כל הזמן, כשיש להם נגיעה בנושא”, הוא פוסק. “אני מאמין בחוסר אובייקטיביות מוחלט. ולכן אני קורא לשיקולי הוועדות הרוחניות בשם שונה משיקולי עריכה - אבל בעצם מדובר בדיוק באותו דבר”.
מוסיף הרב מנחם כהן: “גם אצלם (החילונים) זכות הציבור לדעת היא בעירבון מוגבל. הנה, תראה מה שקורה כעת בין ’ידיעות’ ל’מעריב’, איך שהם רצים אחד אחרי השני לבתי-משפט כדי לא לספר על עצמם. אבל על האחרים? הכל מותר. זו אתיקה?”.
איך אתה רואה את תפקידך במערכת?
הרב כהן: "אני מגיע בכל יום רביעי למערכת ומוודא שהעיתון יהיה נקי מרכילות, מפגיעות בין אדם לחברו ושהחדשות המעניינות יסופרו בצורה שלא תלכלך אף אחד. עיקר העבודה שלי הוא בחדשות. אני לא עוסק במיון חדשות ומקרים של אונס, רצח או התאבדות, שאנחנו לא מפרסמים אפילו אם הם חשובים, כדי לא לחשוף את הציבור שלנו לדברים האלה. מכיוון שבשונה מ”יתד” ו”המודיע”, העיתון שלנו לא מפלגתי, אני מכניס הכל. אבל ללא רכילות, לשון הרע ופגיעה בזולת:.
מרותם של המבקר והוועדה הרוחנית מקובלת על רוב רובם של העיתונאים החרדים, המקבלים אותה בהבנה מלאה. ובכל זאת, מתברר כי בעולם התוסס יחסית של השבועונים לא הכל כופפים את ראשם בפני המבקר, ויש מי שמתחכם. “לפעמים עבודת המבקר יוצרת מצבים מגוחכים, משום שחלק מהאנרגיה של הכותבים מושקעת בתחבולות נגדו”, אומר העיתונאי החרדי קובי אריאלי, המפרסם טור סאטירי בעיתון “בקהילה”. “אצלנו בעיתון, למשל, יש מבקר שלא רוצה שיכתבו שמות של נשים בעיתון. באחת הפעמים התחכם אחד הכתבים וכתב גדליה איציק במקום דליה איציק, והמבקר לא הבין את הבדיחה ופרסם את הידיעה כמו שהיא”, מספר אריאלי. “אני קלטתי את הראש שלו. הוא מוכן לקבל סיפורי צבע וסיפורים שיש בהם תרבות וזה חשוב לי. יש לו קווים אדומים שאני חי אתם בשלום. הוא לא מוכן לאלימות, גסויות, רכילות ולשון הרע - זה מקובל עלי. הוא לא מוכן לסיקור של מחלוקות פנים חרדיות, גם זה מקובל עלי. הוא לא מוכן לשירי הלל לאנשים לא רוחניים כולל אריק שרון, מקובל במאה אחוז. לפעמים כשהוא מתעקש על עניינים קטנים כמו איסור על שמות של נשים, למשל, אני מערב את המו”ל, ואנחנו נכנסים למו”מ”.
המערכת שבה אתה עובד עומדת בסטנדרט המקצועי והאתי שאתה, מהיכרותך את העיתונות הכללית, חושב לנכון?
"צריך להגיד את האמת. והאמת היא שאין אתיקה עיתונאית בעיתונות החרדית. נקודה. מסמך נקדי אינו רלבנטי לעיתונאי החרדי. ההשקפה החרדית נוגדת את האתיקה העיתונאית בהגדרתה. עיתון, שמטבע הדברים נכתב על-ידי עיתונאים שמבחינה פנימית נחשבים לאנשים שרמתם הרוחנית פחותה, נוגד את החינוך החרדי. החיבור בין עיתונות לחרדים הוא בלתי אפשרי וכדי לפתור את זה ממנים לעיתונאים נציג מטעם הרבנים שמפקח עליהם ומחליט לבד מה ייכנס ומה לא".
כיצד אתה מתייחס לפיקוח הרבני על הטורים והכתבות שלך?
"אני תומך בעניין הוועדה הרוחנית. אני אמנם כותב טור סאטירי שמבקר את החברה החרדית פנימה, אבל אני עושה את זה בעדינות ובאהבה. רואים שאני כותב מאהבה".
לשיטתו של דודי זילברשלג, עצם העמדת העיתונות החרדית בסטנדרטים של אתיקה עיתונאית מקצועית אינה במקומה. “יש פער בסיסי בין זכות הציבור לדעת לבין עיתונות (חרדית) שאומרת שזכות הציבור לדעת כמה שפחות. הפער הזה יוצר מציאות של מטרות שונות בתכלית. התקשורת החרדית, בעיקר היומית, מתיימרת מאוד לחנך, ודווקא השבועונים יותר ליברליים”.
זילברשלג לא הסתפק במבקר, אלא פנה לפני שנים אחדות במכתב לשני גדולי הדור, האדמו”ר מגור החסידי והרב אלישיב הליטאי, בבקשה להקים מסגרת שתהיה מעין מועצת עיתונות חרדית, ו”תקבע את כללי המשחק, על מה כותבים ועל מה לא”. זילברשלג יזם את הרעיון מפני שלטענתו “יש כתיבה אלימה כלפי כל מיני אנשים וגופים, כחלק ממגמה שהכל מותר ומופקר”. את תשובת הרבנים טרם קיבל, אבל בינתיים כפו עליו קבלת מבקר. “אצלי בעיתון, באופן חריג, המלה האחרונה היא שלי”, אומר זילברשלג, “גם אני התפשרתי קצת עם המבקר בתחילת הדרך. בנושאים כמו עוני חרדי, נוער שוליים חרדי וכדומה יש ויכוחים תמידיים עם המבקר. כשניהלתי מאבק נגד ההתנכלות לבנות הספרדיות בסמינרים החרדיים, המבקר לא היה שלם עם הקו התקיף ועידנתי קצת. בהמשך הרשיתי לעצמי להחריף את הטון מחדש. גם אצלי בעיתון היו עיתונאים מתוסכלים, משום שהמבקר לא אהב את ביטויי הסלנג שהם השתמשו בהם. זה קומם אותו. בתוך תקופה קצרה הבינו העיתונאים מה חשוב במיוחד למבקר שלנו והעניינים הסתדרו. הוא מאוד מקפיד, למשל, שלא יהיה שבח רב מידי לחילונים או לקציני צבא”.
לפי מה בחרת דווקא בו?
"היום מחפשים דווקא אנשים עם חבל יותר ארוך ואינטלקט רחב יותר. המבקר שלי הוא סמכות מוסרית, איש רך ובעל שם טוב ובקיא בהוויות העולם הזה".
את עיקר ההבדל בין הוועדות הרוחניות של היומונים המפלגתיים לבין המבקרים בשבועונים רואה אלי פלאי, מו”ל העיתון “משפחה”, דווקא בנושא האתיקה העיתונאית. “ועדה רוחנית מפלגתית אף פעם לא תתעסק עם אתיקה. הם לעולם לא ישאלו כתב אם הסיפור מאומת, או למה אין תגובה, כי עיקר עיסוקם הוא בהקפדה על הקו הפוליטי. אצלנו הנושא העיקרי שמעסיק את הוועדה, שחברים בה ארבעה רבנים שנפגשים פעמיים בשנה ומפרסמים נייר עמדה, הוא אתיקה עיתונאית. אנחנו נמנעים מלשון הרע, והוועדה הרוחנית שלנו תשלח כתב פעם נוספת לאמת סיפור, או לא תאשר לפרסם ללא תגובה. מבחינתי כמו”ל זה מרגיע, משום שיש לי בכך מסננת נוספת”.
מדוע בחרת דווקא ברב מנחם כהן למבקר?
"בחרנו בו משום שהוא סמכות תורנית רחבה משולבת בעשייה ציבורית. לא מספיק לי תלמיד חכם, אלא גם אדם שיהיה מצוי בהוויות העולם".
מה מגבלות התפקיד שהגדרת לו?
"אם העורך הראשי שלי, הרב משה גרילק, בחילוקי דעות אתו, אני מתערב בדיון, אבל המלה האחרונה תמיד שייכת למבקר. לדוגמה, אני רציתי פעם לפרסם סיפור טוב על פוליטיקאי חרדי, אבל היו בסיפור יצרים. עורך החדשות התייעץ בעניין עם המבקר, שאמר שזה לא מתאים לעיתון. ובזאת נגמר הדיון, למרות שזה סיפור שאני הבאתי. האמת, אני שמח שכך זה נגמר. המבקר עובד תמיד באזור המתח שיוצרת העיתונות בין הרצון לסיפור טוב לבין המגבלות. כאן הדילמה מהו האיזון בין הסיפור החזק לרשעות שלו. הפרשה האחרונה של הרב אוחנה, למשל, היא דוגמה נהדרת למה שלא היה עובר בעיתון שלנו, אלא אולי במאמר מערכת מרומז ועדין".
ובאותה עדינות וענייניות היית מטפל בפרשה, גם לו היה מככב בה טומי לפיד?
"גם אם זה היה טומי לפיד, או כל יריב מר אחר של היהדות החרדית, זה לא היה מתפרסם אצלנו. אנחנו משתדלים להתייחס לנושא ולא לאיש, כי תמיד צריך לעשות את החשבון אם הפרסום שווה את הנזק האישי שאנחנו גורמים. אם טומי לפיד היה מתגלה כמשתמט מהצבא, הוא היה מקבל כותרת ראשית ב”משפחה”, אבל אם היה נקלע לאי-נעימות אישית, היה מתגרש מאשתו, למשל, אנחנו לא היינו מטפלים בזה בכלל".
חנן עמיאור הוא סטודנט ללימודי מוסמך במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית
גיליון 41, נובמבר 2002