הכותרת הראשית בגליון ערב שמחת תורה של "הארץ" הביאה ציטוט מרעיש מפיו של דב ויסגלס, יועצו הבכיר של ראש הממשלה. ויסגלס חשף כי "יזמנו את ההתנתקות כדי להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל", כדי להביא ל"מניעת הקמת מדינה פלסטינית, מניעת דיון בנושא הפליטים וירושלים". הסיבות לגיבוש התוכנית, על–פי ויסגלס, הן "התמיכה הרחבה ביוזמת ז'נבה והתגברות תופעת הסרבנות", וההישג החשוב שלה הוא ש"סיכמתי עם האמריקאים שעם חלק גדול מההתנחלויות לא מתעסקים".
דבריו של ויסגלס עוררו מהומה לא קטנה, למרות שלא היה בהם חדש. פרשנים ואנשי שמאל השמיעו אותם אינספור פעמים בעמודי הדעות ובטורי הפרשנות של מוספי העיתונים. אריאל שרון בעצמו ביטא את אותה עמדה, בצורה מעודנת ומרומזת מעט יותר, בראיונות החג שהעניק לאמצעי התקשורת בין ראש השנה ליום הכיפורים. החידוש היה, כך נראה, בהחלטתו של ויסגלס להעביר מסר ברור וחד–משמעי לאנשי הימין, חברי הליכוד והמתנחלים, ובחר לצורך כך, למרבה האירוניה, דווקא ב"הארץ". עורכי העיתון פרסמו את הדברים בהבלטה הראויה בעמודי החדשות. כתוצאה מכך הפכה מה שהיתה עד עכשיו בגדר תיאוריה אחת מיני רבות בדבר מניעיו של שרון לכדי גרסה מוסמכת, וכתב "הארץ", ארי שביט, רשם לעצמו עוד הישג עיתונאי מרשים.
אלא שחוץ מאשר במקרה הזה קשה להתפעל מטיפולה של תקשורת הזרם המרכזי בישראל בתוכנית ההתנתקות. סריקה מן השבועות האחרונים של העיתונים המרכזיים - "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" - של חדשות ערוץ 1, 2 ו–10, ושל תוכניות האקטואליה בגל"צ וברשת ב' מעלה כי בדרך–כלל עוסקים כלי התקשורת בהיבטים טפלים, שוליים וסנסציוניים של היוזמה, מחמיצים באופן שיטתי את הסוגיות החשובות הכרוכות בה ונמנעים מלשאול את השאלות הקשות.
סדר עדיפויות ושיקולי עריכה תמוהים הביאו לכך ששלושה נושאים עיקריים תפסו את מרב הנפח בסיקור התקשורתי של תוכנית ההתנתקות בחודשים ספטמבר ואוקטובר: ההסתה (או לחלופין ה"התבטאויות הקיצוניות"); עלות הפיצוי הכספי למפונים; וחזיונות האימה האפוקליפטיים (כלומר נבואות הזעם בדבר מלחמת אחים ו/או התגברות הטרור הפלסטיני מעזה). בשלב מסוים נוספו אליהם גם הדיווחים על הוויכוח בנוגע לעריכת משאל עם, על סירוב פקודה, ועל ההיערכות במפלגות השונות לקראת ההצבעות בממשלה ובכנסת. בד בבד נדחקו סוגיות חשובות ומהותיות פי כמה לשולי העמודים הפנימיים ולטורי הפרשנות והדעות. חמורה מכך העובדה שהעיסוק בנושאים שעל סדר–היום היה נגוע בטון סנסציוני ודמגוגי, רצוף אי דיוקים ועיוותים.
איור: אסף חנוכה
ההתלהמות
את עיקר מאמציהם השקיעו כלי התקשורת באיתור ופרסום אמירות חריפות של אנשי ימין. כל איום טלפוני על חיי ראש הממשלה וראש מנהלת ההתנתקות, יונתן בשיא, זכה לכותרות גדולות. כל התבטאות של דמות סהרורית הפכה מיד עילה לחקירה פלילית של המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות. כך, למשל, כיכבה נדיה מטר בכותרות לאחר שהשוותה בין בשיא לבין ראשי היודנראט תחת שלטון הנאצים, וח"כ איתן כבל (עבודה) צוטט בהבלטה כשקרא לפתוח בחקירה פלילית נגד שדרן ערוץ–7 שהשווה את שרון להיטלר.
בלהט המרדף אחרי עוד התבטאות "מזעזעת" ועוד ציטוט "נורא", מנפחים העיתונאים את המציאות וחוטאים לאמת. כך, למשל, בחודש שעבר חשף ערוץ 2 הקלטה של איש הימין הקיצוני יוסף דיין, המאיים לערוך טקס פולסא דנורא נגד שרון, והציג אותו כ"רב ההתנחלות פסגות". במהרה הסתבר שדיין כלל אינו רב אלא דמות בעייתית ושנויה במחלוקת גם בקרב המתנחלים. יום לאחר שידור הידיעה בערוץ 2 פרסם "הארץ" את נוסח ההודעה של תושבי פסגות ורב ההתנחלות, שלום יוסף–ויצן, ולפיה "דיין, שאיננו מתיימר להיות רב, וכל שכן רב של פסגות, איננו מייצג את תושבי פסגות, אינו מדבר בשם פסגות, ואינו חבר בפסגות". זה לא מנע מ"הארץ" לשוב ולכנות את דיין רב גם ביום המחרת. גם בחדשות ערוץ 2 התעלמו מהתיקון והשמיעו שוב את איומיו של דיין בכל הזדמנות אפשרית.
"דיין הוא פושטק מקריית–ארבע, איש תנועת כ"ך לשעבר, שעבר להתגורר בפסגות", אומר העיתונאי אורי אורבך. "בגלל שיש לו זקן וכיפה, הוא מיד הופך לרב. אני לא חושב שהעיתונאים פועלים מתוך זדון, אלא מתוך עצלות ובורות. התוצאה היא תהליך של הזרה של מושאי הסיקור, שהופכת את הציבור הדתי לכת מוזרה שמקיימת פסקי הלכה ביזאריים בעלי משמעות טקסית אלימה".
זוהי אינה הדוגמה היחידה לחיבור מוטעה ומטעה בין אנשי ימין קיצונים לבין כלל ציבור המתנחלים. באוגוסט שודרה בערוץ 2 כתבה על קייטנת אימונים שמקיימת תנועת כ"ך לילדי גוש–קטיף לקראת הפינוי. בכתבה הופיעו צילומים של כמה חובשי כיפות רצים לאורך הים, קופצים מעל גדרות ומתחבאים מאחורי שיחים. ב–10.9 כתב בן כספית ב"מעריב" כי "האירוע כולו היה מבוים... הכל תוזמר ובוים על מנת להצטלם טוב (גורמי ביטחון טוענים שבידיעת התקשורת), בעוד שאנשי הגוש עצמם מתנערים מהחגיגה... המתיישבים המקומיים עשו הכל על מנת למנוע מהכ"כניקים לחדור לתוך היישובים". כתב ערוץ 2 ששידר את הקלטת, שגיא בשן, לא מכחיש שמדובר באירוע "חצי מבוים", כהגדרתו. השתלשלות העניינים שמתאר בשן היא שיעור מאלף בדרך עבודתה של התקשורת. "ידעתי שערוץ 10 צילמו משהו כזה יום קודם", הוא מספר. "שאלתי את המקורות שלי בגוש ואמרו לי שאיתמר בן–גביר מסתובב עם קבוצת ילדים, משחק איתם וקורא לזה קייטנה. פניתי לאנשי כ"ך והם העבירו לי קלטת שצולמה על–ידם. בכתבה עצמה סייגתי את הדברים, ציינתי שמדובר בתופעה בסדר–גודל לא משמעותי, של קבוצה קטנה של ילדים ששהתה במקום ימים בודדים". אורי אורבך לא מופתע. "העיתונאים לא יכולים לעמוד בפיתוי הזה", הוא אומר. "מספרים להם שיש קייטנה, אז הם מיד רצים לצלם שלושה ילדים מדובללי שיער לשידור של דקה וחצי במהדורת הערב. כל מי שמכיר את ציבור המתיישבים יכול לומר מראש שאנשי גוש–קטיף ותנועת כ"ך מתחברים בערך כמו ערב זמר חסידי בסניף מר"צ".
בשתי הדוגמאות שלעיל הכתיב המרוץ אחר הסקופ הסנסציוני עבודה עיתונאית מרושלת בכל הנוגע לדיווח מדויק ואמין. חמורה מכך העובדה שבתוך הסיקור הקלוקל של אירועים שוליים ודמויות סהרוריות, נזנח הטיפול בדברים החשובים באמת. היטיב לבטא זאת אהוד אשרי ב"הארץ": "נדיה מטר קראה ליונתן בשיא 'יודנראט'? התבטאות חמורה מאוד. המשטרה מצטווה לפתוח בחקירה. רב אלמוני אמר 'פולסא דנורא'? חמור ביותר. היועץ המשפטי נדרש להתערב. בגוש–קטיף אמרו ששרון רואה בטרור הזדמנות לקידום תוכנית ההתנתקות? התבטאות חולנית. נכון שבינתיים נעשים בשטחים כל מיני מעשים חמורים פי כמה, אבל אפשר לסבול אותם כל זמן שמדברים בנימוס".
מעשי ההתעללות היומיומיים שמבצעים מתנחלים אלימים בשכניהם הפלסטינים, למשל, זוכים רק לעתים נדירות להתייחסות באמצעי התקשורת. כמו כן, אף עיתונאי לא נשלח בבהילות לאסוף תגובות מחברי כנסת ומשפטנים לאחר ששופטת בית–משפט השלום בכפר סבא שלחה למעצר בית את יהושע אליצור, מתנחל שירה בנסיבות הנחקרות על–ידי המשטרה בפלסטיני סוהיל ג'בארה מהכפר סאלם בסוף ספטמבר. את זה שומרים העורכים למקרה שהיועץ המשפטי לממשלה שוב יחליט לא לפתוח בהליכים משפטיים נגד רב זה או אחר שקרא לשרון "דיקטטור".
הפיצויים
סיקור תקשורתי מגמתי ומתלהם לא פחות מאפיין גם את הדיווחים על ההיבט הכלכלי של תוכנית ההתנתקות, בעיקר בכל הנוגע לפיצויים למפונים. כלי התקשורת, ובמיוחד "ידיעות אחרונות", הרבו לפרסם בהבלטה ובפירוט, בעמודי החדשות הראשונים, את סכומי הפיצויים הגבוהים שישולמו למפונים. במהלך חודש ספטמבר דיווח "ידיעות אחרונות" לא פחות משבע פעמים על סכום הפיצוי (בין 200 אלף ל–500 אלף דולר למשפחה), המקדמות (90 אלף דולר), וכן תשלומי שכר הדירה, המענקים, ההלוואות וכיסוי ההוצאות. ובמקרה שכל זה לא מספיק כדי לנקר את עיניו של הקורא הישראלי הממוצע, הנאבק לגמור את החודש, מציג מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כתבה תחת הכותרת: "בית ליד הים או וילה בטבע", בליווי צילומים של וילות צמודות קרקע ביישובים כגון מודיעין, אשדוד וגדרה, אשר מתנחלי גוש–קטיף יוכלו לרכוש לאחר הפינוי בכספי הפיצויים שיקבלו.
"ידיעות אחרונות" פורט באופן זה, בדמגוגיות בוטה, על רגשות התסכול של קוראיו הנשחקים תחת מלחמת הקיום הכלכלית, ומציג את המתנחלים כחבורה של רודפי בצע אופורטוניסטים, המוכנים למכור את עקרונותיהם בעבור סכום כסף נאה. "המפונים יקבלו פיצוי - כולנו נשלם", זועקת כותרת בעמ' 7 של העיתון ב–12.9: "5 מיליארד שקל יילקחו מתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה על חשבון אזרחי ישראל ומשלם המסים", נאמר בגוף הכתבה. ועוד: "חצי מהגוש רק מתים לעוף מפה" - מעידים ב–14.9 מתנחלים חסרי שם מגוש–קטיף על חבריהם: "הם רק יריחו את הצ'ק ויעופו". אבישי נתיב מרפיח–ים מתנדב לפרט: "אם יקראו לי לקחת מקדמה - אלך לקחת. הכל זה עניין של מיקוח, הכל נתון למו"מ. אני מעריך שהפיצוי שמגיע לי יכול לעבור את מיליון הדולר". במאמר אחר מתוודה עורך מחירון הדירות, לוי יצחק: "בימית נתנו חצי מיליון דולר, היו ימים".
כלי התקשורת האחרים אינם מפגרים בהרבה אחרי "ידיעות אחרונות". גם בחדשות ערוץ 2 נוהגים לראיין בהרחבה מתנחלים, המספרים על נכונותם להתפנות בעבור תמורה כלכלית הולמת. ב"מעריב" יודעים לספר על "עשרות מתנחלים" שנערכים לפינוי ומנסים להגדיל את גובה הפיצויים, באמצעות פנייה למשרדי עורכי–דין כדי שינהלו בשמם את המו"מ מול הממשלה. בידיעה אחרת ב"מעריב" מופיעה הכותרת: "המתנחלים מתלוננים על גובה הפיצויים: עושקים אותנו".
כל זאת אינו בא לומר שאין ממד ציני וחומרני בהתנהלות של המתנחלים לקראת הפינוי. גם אין פסול בכך שכלי התקשורת מבקשים לתת ביטוי לתחושות הזעם והקנאה של אזרחים מן השורה לנוכח גובה כספי הפיצויים המוצעים למפונים. יחד עם זאת יש לבדוק את העובדות: על–פי מנהלת ההתנתקות, עד תחילת חודש אוקטובר נענו רק מאה, מתוך 1,700 המשפחות הצפויות לפינוי, לקריאתה והביעו עניין ראשוני בהתפנות מרצון תמורת דמי המקדמה. הנתון הזה כמעט שלא זכה לאיזכור באמצעי התקשורת. ב"הארץ" הובאה ידיעה מפיו של בשיא בנושא, אך מיד לאחר מכן נכתב כי "לדברי בשיא... הפניות הגיעו גם מתושבי התנחלויות שאפשר היה לצפות לפניות מהן, אך גם מהתנחלויות אידיאולוגיות".
כמו כן, העיסוק הבלתי נלאה של התקשורת במחיר הפינוי עומד בניגוד חריף להתעלמות השיטתית שהפגינו בעבר רוב העיתונאים מעלות אחזקתן ופיתוחן של ההתנחלויות. "ועדת הכספים של הכנסת נוהגת להעביר מדי פעם סכומים של מאות מיליוני שקלים להתנחלויות לצורך הקמת תשתיות או הרחבות בנייה", מספר חבר הכנסת לשעבר ואיש "שלום עכשיו" מוסי רז. "כשכיהנתי כחבר בוועדה ניסיתי שוב ושוב לעניין את כלי התקשורת בנתונים הללו, ללא הצלחה. לעומת זאת, סכומים דומים שהועברו לחרדים זכו מיד לכותרות גדולות". רז עוקב אחר הדיווחים בתקשורת על גובה כספי הפיצויים והוא סבור שהסיקור לוקה בחד–ממדיות ובשטחיות. "גובה כספי הפיצויים הוא נושא מורכב בעל השלכות עתידיות רחבות", הוא אומר. "לדעתי, התקשורת צריכה לתת במה לדיון ציבורי רציני בעניין הזה. אני פניתי מיוזמתי למספר עיתונאים וניסיתי לעניין אותם בסוגיות הרחבות יותר, אך נעניתי בשלילה. בסופו של דבר, הדיון הזה יתקיים רק אחרי שכספי הפיצויים יחולקו, ואז יהיה מאוחר מדי".
חזיונות האימים
כמו בימים המתוחים שקדמו לפרוץ מלחמת המפרץ האחרונה, כך גם בימים אלה, מלבים כלי התקשורת את אווירת הדריכות והציפייה בקרב הציבור באמצעות תיאורים קטסטרופליים ותחזיות שחורות. הפחד, כידוע, מוכר. כששיקולי הרייטינג לנגד עיניהם, מציירים אמצעי התקשורת את תחילת ביצוע תוכנית ההתנתקות בצבעים קודרים ומאיימים.
צירופי מלים טעונים, כגון "מלחמת אחים", "הכנה למרד", "סירוב פקודה" ו"התגברות הטרור", מאוזכרים בהבלטה ובכל הזדמנות בכותרות שמנות בעמודים הראשיים: "סערה בעקבות אזהרת המתנחלים ממלחמת אחים", "ראשי המתנחלים מזהירים: מלחמת אחים תוך שבועות", "מקורבי ראש הממשלה מתריעים: 'דברי ראשי המתנחלים הם הכנה למרד'", "ראשי המתנחלים לצה"ל: 'ההתנגשות בלתי נמנעת'", "בפגישה עם השר לבטחון הפנים גדעון עזרא איימו מנהיגי המתנחלים: 'אם לא יהיו בחירות, יהיה כאן כאוס איום ונורא'", "המפקדים הבינו שהעימות כנראה כבר קרוב: 'השטח רותח והמתנחלים מרגישים עם הגב אל הקיר'" "מועצת יש"ע: 'הממשלה מעודדת טרור יהודי'" (כל הכותרות האלו מ"מעריב"); "אנשים עומדים להתפוצץ', הזהיר אבנר שמעוני, ראש מועצת חוף עזה, בפגישה עם גדעון עזרא", "במערכת הביטחון חוששים מהתפרעויות אלימות בהתנחלויות לקראת הפינוי" ("ידיעות אחרונות"); "במסגרת ההכנות לקראת תוכנית ההתנתקות ופינוי היישובים ברצועת עזה, מנסים ארגוני הביטחון הפלסטיניים להשיג בתקופה האחרונה נשק ותחמושת" ("הארץ"); "האלימות הפלסטינית תואץ על רקע תוכנית ההתנתקות", "מומחים מעריכים כי האלימות ונסיונות הפיגועים יגברו ככל שיתקרב מועד הפינוי מעזה" (חדשות ערוץ 1).
מסרים מרגיעים יותר - כגון הערכות של אישי ציבור וגורמים במערכת הביטחון שרוב המתנחלים לא יתנגדו לפינוי באלימות - נדחקים לשולי הידיעות ולעמודים הפנימיים.
תוכניות המגירה של כוחות הביטחון, הנערכים מתוקף תפקידם לקראת האפשרות שהתחזיות הפסימיות ביותר אכן יתממשו, מוצגות בכותרות העיתונים כהתרחשויות עתידיות שאין עליהן עוררין: "בתי–כלא למתנחלים: בשב"ס נערכים למעצרים המוניים של אנשי ימין במהלך העימותים שילוו את הנסיגה; בתי–סוהר קיימים יורחבו", "צה"ל מציע: לשכן חיילים בבתים המפונים כדי למנוע מפעילי ימין להשתלט עליהם", "צה"ל יגייס אלפי מילואימניקים לקראת הפינוי" ("ידיעות אחרונות"); "מילואימניקים יגויסו למג"ב לקראת הפינוי... בשל טענות המשטרה בדבר מחסור בכוח אדם לביצוע הפינוי", "תוקם יחידה מיוחדת לפינוי מתנחלים בכוח" ("מעריב").
הטון הסנסציוני והשערורייתי, המאפיין גם את שאר נושאי הסיקור של תוכנית ההתנתקות בכלי התקשורת של הזרם המרכזי, משתיק ומבליע כל סוגיה הדורשת טיפול יסודי, מורכב ועמוק יותר. מי שמחפש שיח ציבורי רציני ואחראי יכול למצוא אותו בעמודי הדעות והפרשנויות במוספי העיתונים ובתוכניות האקטואליה ברשת ב' ובגל"צ. שם מתחבטים הכותבים והדוברים בשאלות קשות ומהותיות כגון: האם ההתנתקות יכולה להיות תחליף להידברות מדינית ולהסכמי שלום? האם המהלך שנוקט שרון הוא דמוקרטי? מהם מניעיו של שרון ליוזמה? מהם הגבולות המשפטיים והאתיים של ההסתה? לאן נעלם קולו של השמאל בכל הנוגע לתוכנית ההתנתקות? (כותבים מעטים מאוד, בעיתונות הזרם המרכזי, מייצגים עמדות שמאלניות קיצוניות ובהן כאלה הכופרות בכוונתו של שרון לבצע את ההתנתקות). מה יקרה אם הטרור אכן יגבר לאחר ביצוע ההתנתקות? האם פינוי המתנחלים הוא בגדר טרנספר? מה מידת ההצלחה של קמפיין ההסברה של מועצת יש"ע נגד ההתנתקות? מה מידת הלגיטימיות של הסרבנות? ומה המשמעות של השימוש הטרמינולוגי במלה "התנתקות" במקום, למשל, "נסיגה" או "התפנות"? למרבה הצער, בסדר–היום החדשותי בתקשורת אין מקום להתייחס לקושיות כגון אלה.
ועם כל זאת, בנושא אחד קיים בין אמצעי התקשורת קונזנסוס מקיר לקיר. אף אחד מהם אינו טורח לעסוק בעתידם של הפלסטינים לאחר ההתנתקות: מה יעלה בגורלם של תושבי עזה לאחר יישום התוכנית? האם יהיה להם מה לאכול, ממה להתפרנס, האם יזכו לשירותים רפואיים?
האדישות המוחלטת לתחושות הבלבול, הייאוש וחוסר האונים של תושבי עזה לקראת ביצוע ההתנתקות אינה רק מנת חלקה של התקשורת, אלא גם של צרכניה.
תמר גוטמן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל–אביב
גיליון 53, נובמבר 2004