כשבועיים אחרי אסון נחל צפית, זה חזר: הגשמים העזים, ההצפות, כדורי הברד והרוחות. אנו מתקשים להאמין למראה עינינו – מזג אוויר כזה, בעת הזו של השנה. גם העיתונאים, כך נראה, לא מתקדמים הרבה מעבר לעמדה הראשונית של השתאות, והסיקור התקשורתי של מזג האוויר הקיצוני נראה כמתמקד בשני מימדים: סיפורים אישיים והערכות לגבי עמידות תשתיות כמו ביוב וכבישים.

מימד אחר אינו נכלל כלל ועיקר בתוך השיח, למרות שהוא לכאורה אבן היסוד של העיסוק העיתונאי: מה גורם לכל זה? או בניסוח טבלואידי יותר: מי אשם? הרי כל אירוע חריג אחר, בוודאי כזה הגובה קורבנות בנפש, מוביל את הסיקור למחוזות עמוקים יותר מתיאור עובדתי ומידת ההיערכות. אחרי ההלם הראשוני נכנסים לעובי הקורה ובודקים מה גרם לאירוע, סיבותיו ונסיבותיו, ובוודאי עוסקים בשאלת האחריות. למה במקרה של מזג האוויר הקיצוני זה שונה?

על פניו, התשובה פשוטה ואינסטינקטיבית: מזג האוויר פשוט קורה. אף אחד לא אשם בזה שהוא השתגע. אלא שב-2018 תשובה כזו, בוודאי אם היא מגיעה מתקשורת רצינית ואחראית, היא לא פחות מהפקרות. ההסבר המקובל בקהילה המדעית יכול להסתכם כך: כשאנחנו שורפים פחם, נפט וגז; כשאנחנו מגדלים עודף עצום של בקר וכורתים ושורפים יערות, אנחנו משחררים לאטמוספירה גזים שלוכדים את חום השמש מסביב לכדור הארץ ומונעים ממנו לברוח. 90% מהחום העודף נקלט לים. הוא משנה את תנועות זרמי המים ומסות האוויר, מגביר את האידוי ואת הלחות, מה שמוביל בסופו של דבר גם לגשמים עזים יותר.

בארבעים השנים האחרונות, מספר ימי הגשם הקיצונים עלה ב-30% ומספר ימי החום הקיצוניים ב-400%. שיטפון בודד או יום חום מזדמן יכולים להיות אירוע אקראי שמקומו בתחזית מזג האוויר, אבל המגמה שמאחוריהם צריכה להיות בכותרת הראשית

אבל לא צריך להיות מדען אקלים כדי להבחין שתופעות אקלימיות כמו אלו של השבועות האחרונים חוזרות על עצמן שוב ושוב כבר כמה שנים ויוצרות סדר אקלימי חדש, ובו שני מרכיבים בולטים: חום וגשמים קיצוניים. ממצאי השירותים המטאורולוגיים מאששים תחושה זו וקובעים בין השאר כי בישראל ישנה עלייה מתמדת ומשמעותית באירועי חום קיצוניים בשנים האחרונות.

ישראל אינה חריגה. הממצאים המדעיים קובעים שבארבעים השנים האחרונות, מספר ימי הגשם הקיצונים עלה ב-30% ומספר ימי החום הקיצוניים ב-400%. שיטפון בודד או יום חום מזדמן יכולים להיות אירוע אקראי שמקומו בתחזית מזג האוויר, אבל המגמה שמאחוריהם צריכה להיות בכותרת הראשית.

הזדמנות לחבר בין הסיבה לתוצאה ולהעניק פשר לדיווחים המרובים על אסון הטבע האחרון עמדה לפנינו השבוע, כאשר ארגון הבריאות העולמי פרסם את מדד זיהום האוויר הבינלאומי. ישראל הופיעה בתחתית רשימת מדינות ה-OECD שנסקרו בדו"ח, שזכה לסיקור בינלאומי נרחב אך אצלנו בקושי קיבל אזכור בתקשורת. גם במקרה הזה שוב החמצנו את ההזדמנות להתבונן בתמונה הגדולה: שריפה של דלקים מזהמים היא לא רק הגורם העיקרי לזיהום האוויר ולנזקים בריאותיים עצומים, אלא גם הגורם העיקרי לשינוי האקלים ולאסונות שהוא מביא עמו.

עלינו לעצב מחדש את ההנחה שלפיה מזג אוויר קיצוני לא קשור לאדם, ולהתחיל לראות בו תופעה שיש לה אבא ואמא. לא רק הטבע, אלא גם האדם. לתקשורת יש תפקיד מכריע ביכולת של הציבור להבין באמת את האקלים המשתנה שלנו ולעצב תודעה שמקשרת בין סיבה לתוצאה. תודעה כזו היא מרכיב הכרחי לקידום יעדים חיוניים בתחומי הבריאות והסביבה, כמו מעבר לאנרגיה מתחדשת וסיום השימוש בדלקים מזהמים דוגמת דיזל.

אחרי העיסוק בטרגדיה ובאבל, התפנו כלי התקשורת לשאול גם מי האחראי לאסון הנערים ההרוגים בשיטפון – אבל לא הצליחו להרחיק לכת מעבר למעגל הקרוב של מדריכים ומנהלים. שאלת האחריות לכך שאירוע מזג אוויר קיצוני כזה התרחש מלכתחילה כלל לא עלתה. זו בדיוק האחריות המוטלת על העורכים והכתבים.

ד"ר יונתן אייקנבאום הוא מנהל קמפיינים בארגון גרינפיס ישראל