ראש הממשלה עשה זאת שוב. שוב השתמש בפייק ניוז כדי להסית נגד הציבור הערבי ולהציג אותו כאיום חיצוני על החברה בישראל. השבוע פרסם נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו ידיעה שפורסמה בערוץ 7, ולפיה אוהדי בני-סכנין שרקו בוז במהלך דקת דומייה להרוגי האסון בערבה, וקרא למנהיגי הציבור "לגנות בכל תוקף התנהגות מבישה זו".

אלא שעל-פי כל הגורמים המוסמכים שנכחו באירוע, וגם על-פי תיעוד הווידיאו שהועבר בשידור חי בטלוויזיה, האירוע כלל לא התרחש. אבל הפוסט של ראש הממשלה כבר זכה לכ-5,000 לייקים ומעל 700 שיתופים לפני שהוסר ללא הסבר. הנזק לאזרחים הערבים, ולמערכת היחסים הרגישה בין יהודים וערבים בישראל, נעשה.

התגובות והביקורות כלפי האקט הציני והמסוכן של ראש הממשלה לא איחרו לבוא, וטוב שבאו. לראש הממשלה יש אחריות להתבטאויות זורעות השנאה שלו, וחשוב לגנות ולבקר אותו על כך. אבל אני רוצה לעסוק כאן בסוגיה שפחות דובר עליה בשיח הציבורי בהקשר זה, והיא האחריות של העיתונאים והעורכים בכלי התקשורת המרכזיים לאירוע הזה.

לא, אני לא מתכוון לערוץ 7, אלא למערכות העיתונים ורשתות הטלוויזיה הגדולות שבמשך שעות שידור רבות יצרו את אסון השטפונות כאסון של יהודים בלבד, ואת האבל הקולקטיבי סביבו כאירוע שערבים צריכים לכבד אותו מבחוץ, אך הם אינם חלק ממנו. בכך הניחו את היסודות שעליהם נשענה ההסתה של ראש הממשלה.

נזכיר כאן את העובדות הבסיסיות: בגל השטפונות הקשה שפקד את דרום הארץ נהרגו שני צעירים ערבים – קייס אלהואשלה, תושב אחד הכפרים הלא מוכרים, ונערה פלסטינית שנהרגה באזור בית-לחם. למחרת נהרגו עשרה בני נוער בשיטפון בערבה. בנוסף, איימן ג'אבר, נהג משאית תושב טייבה, נסחף עם רכבו ונהרג. השיטפון לא הבחין בין יהודים וערבים, אזרחי ישראל ותושבי השטחים, וגבה קורבנות כבדים מכולם.

השיטפון לא הבחין בין יהודים וערבים, אזרחי ישראל ותושבי השטחים. התקשורת הישראלית כן

אבל התקשורת עשתה הבחנה ברורה מאוד. ידיעות על ההרוגים הערבים התפרסמו בשולי החדשות ובידיעות תמציתיות, שבמקרים רבים לא כללו פרטים בסיסיים כמו שמות ההרוגים או מקום מגוריהם. במקביל, כל כלי התקשורת סיקרו בהרחבה ובכותרות גדולות ובפרטי פרטים את מותם של עשרת הנערים היהודים. אבל הבעיה היא לא רק ההבדל במרכזיות ובהיקף הסיקור, אלא גם ובעיקר בעובדה שהסיקור הפריד בין יהודים וערבים. כמעט לא היו כתבות שסיקרו באופן כולל את מותם של כל ההרוגים בגל השטפונות. סיקור זה יצר מסגור של האירוע כ"אסון לאומי" שמתייחס למותם של יהודים בלבד. תחושת האבל הקולקטיבי שמתעוררת באירועים מסוג זה יצרה אחדות חזקה סביב כאבן של משפחות יהודיות, ללא הכרה קולקטיבית בכאבם של ערבים, בטח לא כחלק מאותו אסון, וללא מקום להתאבלות משותפת.

כשהשיח הציבורי ממוסגר כך שהציבור היהודי כמעט אינו חשוף לכאבם של ערבים, ולא רואה בהם חלק ממעגל האבל הקולקטיבי, קל מאוד למנהיגים ציניים להשתמש בידיעות שקריות כדי להציג את הערבים כאיום חיצוני על האחדות שנוצרה סביב הכאב היהודי.

אסונות טבע והקורבנות הנוראיים שהם גובים הם אחד מסוגי האירועים הבודדים שיכולים, על הכאב והצער הגדולים שהם מביאים עימם, לעורר גם אמפתיה חוצת גבולות פוליטיים וחברתיים, ולכידות של קבוצות שבחיי היומיום אינן באות במגע, או כאלה שנמצאות בקונפליקט. כשהטבע מכה הוא עושה זאת ללא הבחנה, והדבר יכול לאפשר לאנשים להיזכר ולהכיר גם במשותף, חרף כל מה שמפריד ביניהם.

במקרים כאלה עיתונאים ועורכים יכולים להיות גורם שמסייע בפתיחת הגבולות החברתיים הנוקשים שמפרידים בין קבוצות בחברה, ולעודד שותפות ביניהן. הם יכולים גם להיות גורם שמרני שמחזק את הגבולות הקיימים ומונע שינוי חיובי. בשבוע האחרון יותר מדי עיתונאים ועורכים במערכות הגדולות של התקשורת בישראל בחרו באפשרות השנייה. אני מקווה שהדברים שאני כותב כאן יגרמו לפחות לחלקם לבחור אחרת בעתיד.

עופר דגן הוא מנהל שותף של המחלקה למדיניות שוויונית בעמותת סיכוי ותושב הנגב