המשבר הקואליציוני סביב חוק הגיוס לא הרשים במיוחד את התקשורת הישראלית בשפה הרוסית. פטר ליוקימסון בעיתון "נובוסטי נידלי" השווה את הדיבורים על איום הבחירות לאזעקת התרגול שהושמעה באותו יום בגוש דן. "אף אזרח לא נבהל ולא רץ למקלט", כתב העיתונאי, "כולם ידעו שמדובר בתרגיל שגרתי ואין מה לדאוג. משהו דומה קרה גם בפוליטיקה הישראלית. במשך שלושה ימים כל כלי התקשורת דיברו על המשבר הקואליציוני ועל כך שלא ניתן להשיג פשרה בעניין חוק הגיוס. אבל פתאום הכל נפתר ואיום הבחירות התפוגג. מסתבר שגם זה היה רק תרגיל. למען האמת, כמעט כל הפוליטיקאים ורוב הישראלים הבינו זאת היטב".
ולדימיר ביידר, במאמרו "עוקץ בסגנון חסידי" שפורסם באתר שלו, "ביידר" (beider.co.il), גרס שהמשבר פרץ רק בגלל האמביציות האישיות של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, שמנסה לשפר את עמדותיו במחנהו: "כל המדינה התנדנדה על סף הבחירות המוקדמות לא בגלל האינטרסים של מגזר אחד אלא בגלל האינטרסים של איש אחד". הפרשנית הפוליטית של ערוץ 9, אנה רייבה, העריכה שהמשבר הבא עלול לפרוץ כבר בקיץ הקרוב – בהתאם להתפתחויות בחקירות נגד ראש הממשלה או למצב הבטחוני.
כך או כך, רוב הפרשנים מסכימים – זה היה משבר מלאכותי סביב בעיה אמיתית שפתרונה לא נראה באופק. "כל ההתרוצצות סביב גיוס החרדים, שנמשכת כל שנות קיום המדינה, מזכירה ריצה של אוגר בגלגל", כתב לב אבנייס באתר "רלבנט". "מדי פעם הכנסת מאשרת בקול תרועה איזה חוק מהפכני כביכול וחברי הכנסת מבטיחים לנו שבקרוב נראה באופק שורות של לוחמים עם פאות. אבל אף אחד מהמצביעים בעד החוקים האלה לא מאמין שזה באמת יקרה, כי בכל חוק יש הסתייגויות ערמומיות המאפשרות לחרדים להתחמק מגיוס".
ראש הממשלה בנימין נתניהו לוחץ את ידו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן במליאת הכנסת, 13.3.18 (צילום: הדס פרוש)
וכך תיאר את המשבר מארק גלסניק, העורך הראשי של המגזין ההומוריסטי המקוון "בסדר" (beseder.ru): "ממשלת ישראל, שלא ריחף עליה שום איום מעבר להגשת כתב אישום נגד העומד בראשה בגין שחיתות וקבלת שוחד, מצאה את עצמה לפתע על סף בחירות מוקדמות והתנדנדה על הגבול הדק הזה יום שלם. אכן, המשבר לא האריך ימים. האסטרטגים מש"ס נסוגו לעמדות שהכינו מראש, בעלי בריתם מהליכוד ומהבית-יהודי העמידו פנים שלא השתתפו במסע המביש של סחיטה באיומים, ודחו את הכל עד למשברים הבאים, כאשר יזדמן להם שוב לדחוק את ראש הממשלה לפינה ולדרוש בקול רם להכריז על עריקים כגיבורים".
ליברמן פותר את חידת ליברמן
המשבר הוגדר אפוא כמשחק, וכמו בכל משחק – יש מנצחים ומפסידים, שהפרשנים אוהבים להכתיר. ליוקימסון, למשל, היה נדיב מאוד בחלוקת התארים. לדעתו, המנצחים הם בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, המפלגות הדתיות והמחנה-הציוני. פרשנים אחרים היו נדיבים פחות. הפובליציסט דוד שכטר, בתוכנית "נושא היום" בערוץ הטלוויזיה המקוון "עיתון טי.וי", אמר שהמשבר סימן את סוף הדרך של בנימין נתניהו. לדעתו, הגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה היא כמעט בלתי נמנעת, נתניהו ייאלץ לפרוש, ואחרי המשפט – גם במקרה של זיכוי – כבר לא יצליח לחזור לחיים הפוליטיים. העיתונאית אילנה מיכאלי, שישבה באולפן לצדו של שכטר, הכתירה כמנצחות את המפלגות החרדיות ואת ישראל-ביתנו.
אבל היו גם פרשנים שסימנו מנצח ברור, ויחיד, במשחקון הפוליטי. "כל המפלגות המרכיבות את הקואליציה (אני מדגיש: כל המפלגות) היו מוכנות להיכנע לחרדים ובסופו של דבר חתמו על הכניעה", כתב ביידר בהמשך מאמרו שהוזכר לעיל, "כולן, חוץ מישראל-ביתנו. רק ליברמן התעקש. רק לו היו, כמו שאומרים בעברית, ביצים. לפרובוקציה של ליצמן, נועזת עד גבול חוצפה, היה סיכוי להצליח לולא העקשנות של ליברמן. תתייחסו אליו איך שאתם רוצים, אבל הוא עצר את החרדיזציה של המדינה". ביידר, אגב, הוא ראש אגף ההסברה של ישראל-ביתנו לשעבר.
"שר הביטחון הוא הגיבור הראשי של המשבר הזה, הוא הציב אולטימטום וניצח", קבעה אנה רייבה במהדורת החדשות של ערוץ 9, "מפלגת ישראל-ביתנו לא ויתרה – נהפוך הוא, אחרים ויתרו לה, לאביגדור ליברמן יש במה להתגאות". גם ליברמן עצמו, מתברר, חושב שניצח. שר הביטחון התארח באותו יום בתוכנית "העם הנבחר" בהנחיית רייבה ודימיטרי דובוב, לשיחה נינוחה שבמהלכה הסביר מה הפתרון ל"חידת ליברמן" שהעיתונאים הישראלים לא מצליחים לפענח.
"לכל פוליטיקאי חייבים להיות עקרונות, קווים אדומים", הסביר הפוליטיקאי הוותיק, "התקשורת הישראלית לא מסוגלת להבין את הגישה הזאת. הם [העיתונאים הישראלים] לא מבינים איך בן אדם יכול לפעול על-פי עקרונותיו ולוותר על הכיסא, על אחת כמה וכמה על הכיסא של שר הביטחון. אי-אפשר להסביר להם את זה, ואז הם כותבים – חידה!".
דאוד גודובסקי (במרכז), מנהל אגף הארגון של מפלגת ישראל-ביתנו לשעבר, בבית-משפט השלום בראשון-לציון ביום שבו הותרה לפרסום פרשת השחיתות במפלגה; 24.12.14 (צילום: פלאש 90)
גם כותב המאמר "דברים מאוד חשובים ובכלל לא קטנים" באתר "מיגניוז" הצביע על אביגדור ליברמן כעל המנצח הבלעדי של הפרשה. "בנטים וכחלונים", כלשונו, הצביעו בעד החוק הלא צודק. "מרצים ויש-עתידים" הם קנאים אדוקים כמו החרדים – רק אדוקים חילוניים. לדעתו, במהלך המשבר רק ליברמן נאבק על הדברים החשובים באמת. גם הוא ציין שלתקשורת קשה לפרשן את דרך הפעולה של מנהיג ישראל-ביתנו: "מסיבה פשוטה ביותר, העיתונאים אף פעם לא מועילים בניתוח ההיסטוריה. אף פעם".
לכותב המאמר, בניגוד לשאר העיתונאים, אין בעיה לפרשן את דרך הפעילות של אביגדור ליברמן. אחרי הכל, לשניים יש היכרות ארוכת שנים, גם אם בשנים האחרונות היא מתקיימת על רקע חדרי חקירות ואולמות בתי-המשפט. מדובר הרי בדוד (דאוד) גודובסקי, לשעבר מנהל אגף הארגון של מפלגת ישראל-ביתנו – עד שנתפס ברשת השחיתות במפלגתו.
ביום שבו פורסם מאמרו ב"מיגניוז" חתם גודובסקי על הסדר טיעון עם הפרקליטות במסגרת משפטו כנאשם ב"פרשת ישראל-ביתנו". גודובסקי הודה בקבלת שוחד שהופנה לצרכים מפלגתיים. להסכם צורף סעיף מיוחד שבו נאמר שגודובסקי לא שילשל את הכסף לכיסו. על-פי תנאי העסקה, גודובסקי גם לא יצטרך להעיד נגד השרה לשעבר פאינה קירשנבאום, הנאשמת הבכירה בפרשה. גודובסקי לא מעיד נגד המפלגה – לא רק בבית-המשפט, אלא גם כפובליציסט ועיתונאי שמביע את דעותיו הפרטיות בכלי תקשורת.
לא שטינקרים
התקשורת בשפה הרוסית לא מרבה לכתוב על פרשת 242 – "פרשת ישראל-ביתנו", כפי שהיא מכונה בעיתונים שאינם "ידיעות אחרונות" – וגם הרשעתו של גודובסקי לא עשתה בה גלים. ברשת הופיעו כמה ידיעות קצרות על חתימת הסדר הטיעון – וזהו. מנחה התוכנית "הפרלמנט העיתונאי" ברדיו כאן-רק"ע, אלכסנדר דב, העלה את הסוגיה לדיון – אך לא זכה להיענות רבה. אמנם, הזווית שהציע דב מעניינת בפני עצמה. "דוד גודובסקי ילך לכלא, אבל לא יעיד נגד פאינה קירשנבאום", אמר. "כאן מתבקשת השוואה עם גיבורי פרשות אחרות שחתמו על הסכמים דומים – עם שלמה פילבר, ארי הרו, ניר חפץ. מה אתם חושבים, לטובת מי ההשוואה הזאת?".
התשובה כאן בעצם השאלה, מה גם שבין המשתתפים בדיון היה אלכס קוגן – סגן העורך הראשי לשעבר באתר "יזרוס", שגם הוא נדרש להעיד בפרשת 242. מהחומרים המשפטיים בתיק עולה שבמסגרת עבודתו העיתונאית קיבל קוגן הוראות מפורשות מגודובסקי לגבי תוכן הפרסומים באתר – אבל בישיבת "הפרלמנט העיתונאי" קוגן העדיף לא להיכנס לדיון בנושא.
מי שהתנדב למלא את המשבצת היה חבר פרלמנט אחר, הפרשן אריק הלמן. "האזרחים חסרי אונים בפני מנגנון האלימות – הפרקליטות והמשטרה", קבע, "לא בכדי 97.7 אחוז מכל המשפטים מסתיימים בהרשעות. 40 אחוז מהשופטים בארץ הם תובעים לשעבר. אין שום שוויון בין אזרח למערכת המשפט. לפרקליטות יש משאבים בלתי מוגבלים, ולאזרח אין כאלה. בשלב מסוים כל נאשם נאלץ להסכים לאיזו עסקה – מתוך האחריות שלו לעצמו ולמשפחתו. אלא אם כן יש לו קו אשראי של מיליונים בבנק".
השאלה לטובתו של מי משחקת ההשוואה בין ניר חפץ לדוד גודובסקי נותרה ללא מענה, אבל לא קשה לנחש לאיזו תשובה ציפה המנחה. כמו המשבר הקואליציוני, גם זה משחק שתוצאותיו ידועות מראש. ברור שאדם שהקריב את עצמו למען המפלגה עדיף על מישהו שהסגיר את חבריו לשלטונות. לפי כללי המשחק, זו תמיד התשובה הנכונה – אלא אם החברים שהוסגרו אינם החברים שלנו.
גם המנצח במשחק הזה הוא בדרך כלל אותו המנצח. כמו שאמר פעם הכדורגלן האנגלי המפורסם גרי ליניקר: "כדורגל זה המשחק שבו 22 חבר'ה בועטים במשך 90 דקות בכדור, ובסופו של דבר מנצחים הגרמנים". כך גם בכנסת, כפי שדמותה מצטיירת בחלקים נכבדים מהתקשורת הישראלית בשפה הרוסית – 120 חבר'ה מדברים ומדברים במשך שעות, ובסופו של דבר ליברמן מנצח.