ה"ניו-יורק טיימס" הוא שטבע את הצהרת הכוונות הממצה ביותר של העיתונות במיטבה. לצד הלוגו של העיתון חרטו עורכיו את שורת המפתח המחייבת: "כל החדשות הראויות לדפוס". ה"ניו-יורק טיימס", שעומד בדרך כלל מאחורי ההבטחה שלו, נחשב עיתון באיכות משובחת, אבל בתפוצה לא גבוהה. הרבה פחות גבוהה (יחסית) מתפוצתו של העיתון "ידיעות אחרונות" (72.8% מכלל קוראי העיתונים בארץ בסופי השבוע).

אבל מצד שני, "ידיעות אחרונות" אף פעם לא התחייב להכניס את הידיעות הראויות לדפוס – ואפשר לומר שדווקא על דרך זו היתה תפארתו, לפחות תפארתו הכלכלית.

התפיסה העיתונאית המסורתית, שלפיה הציבור ראוי לקבל את כל המידע הרלבנטי ("זכות הציבור לדעת"), עברה בעיתון של המדינה עיבוד מחדש. ב"ידיעות אחרונות" שיקולים זרים עלולים לחסום בפני הקורא מידע מסוים (או לרכך אותו), ולחלופין, הם עלולים לקדם מידע לא חשוב כדי לרצות גורמים שהעיתון מעוניין ביקרם. הגורמים המוגנים הם: בכירים במערכת הפוליטית והכלכלית, מפרסמים גדולים וחברים אישיים של משפחת מוזס, הבעלים של העיתון.

רק בחודשים האחרונים התפרסמו שלושה מקרים שהדגימו היטב את השיטה העיתונאית שהנהיג העיתון הנפוץ ביותר במדינה. המקרה הראשון, המפורסם מכולם, הגיע לתודעת הציבור במסיבת העיתונאים שכינס ח"כ בני בגין. בגין דיווח לתקשורת שעורך "ידיעות אחרונות" סירב לפרסם מאמר שלו (שאושר לדפוס על-ידי עורך זוטר יותר) מפני שבגין סירב לספק לעיתון מאמר זיכרון על אביו.

"אצלנו יש מדיניות של תן וקח", ציטט בגין את דברי העורך, והתלונן על ניצול הכוח של העיתון. העורך, משה ורדי, אמנם הכחיש בתוקף, וטען שבגין שלח מאמר פובליציסטי במקום מאמר הזיכרון שנקבע איתו – ואף שלח את בגין להסתכלות – אבל בגין עמד ועומד על גרסתו.

כעבור שבועות ספורים התפרסמה הטענה ש"בידיעות" פסלו ראיון עם שר המשפטים, דן מרידור, בתקופה שלפני הבחירות הפנימיות בליכוד – כעונש על עמדתו בוויכוח על מבנה הערוץ השני (מרידור התנגד למתן אחוזי שליטה גבוהים לעיתונות בחברות שינהלו את הערוץ). גם הפעם הכחיש ורדי את הטענה, אבל גם הפעם מתעקשים מקורבי מרידור על גרסתם.

מקרה שלישי: פרשת משה צור. כזכור, נתפס צור, תת-ניצב במשטרה, כשהוא משוחח בטלפון עם אחד ממקורבי השר דרעי ומבקר באוזניו את הסחבת שנוהגת המשטרה בפרשת דרעי. הסיפור של צור נודע לראשונה לאנשי המקומון "ירושלים" (השייך לרשת "ידיעות אחרונות"), אבל אלו נצטוו בהוראה מגבוה להצניע את הידיעה בעמוד פנימי, במקום לא בולט. זאת, כדי לא לפגוע בחקירת המשטרה בפרשת דרעי, שהעיתון היה מקדם חשוב שלה.

שלושת המקרים הללו, שהגיעו לאחרונה לידיעת הציבור, הפתיעו את קהל הקוראים הרבה יותר מאשר את קהיליית אנשי התקשורת. כבר שנים שהשמועות והסיפורים על הצנזורה הפנימית הנהוגה ב"ידיעות" מסתובבים בין העיתונאים. בעשור האחרון העזו גם עיתונאים מ"ידיעות" לחשוף בגלוי משהו מנפלאות השיטה. סילבי קשת אמרה ל"חדשות" (3.6.88): "יש כמה וכמה טאבואים. אני מעדיפה לא להגיד מי, אבל יש לי עם יודקובסקי (העורך הראשי הקודם של העיתון; י"ש) הרבה תאקלים, אבל בסופו של דבר יש לו המלה האחרונה".

שנתיים אחר כך אמר אריה אבנרי, תחקירן כלכלי בכיר (תחום שהוא בוודאי הרגיש ביותר מבחינה זו) ל"חדשות": "עיתון זה עניין מסחרי. אני לא אלחם עם 'ידיעות' על חומר שהוא לא מוכן לפרסם, כי הוא חושש לתפוצה שלו. תמיד צנזרו, תמיד לא נתנו לפרסם הכל. בגלל זה הלכתי לספרים (ספרי התחקיר שאבנרי פרסם לרוב; י"ש). בעצם, כל מה שהתפרסם בספרים הוא מה ש'ידיעות' לא הסכים לפרסם אצלו, כולל אברהם שפירא".

בעקבות הראיון הזה הושעה אבנרי, אחד האנשים החזקים ב"ידיעות" (שנים רבות היה חבר ועד), מכתיבה בעיתון, וחזר לשם רק לאחר לחצים מאסיביים של חבריו. לא פלא שהוא סירב בתוקף להתראיין לכתבה זו. אגב, עורך העיתון שהשעה את אבנרי, משה ורדי, טרח להפיץ את מכתב ההשעיה בין כל כתבי העיתון, למען יראו וייראו.

כל זה לא הפריע לג'ודי ניר-מוזס, השייכת למשפחת הבעלים וגם כותבת בעיתון, לומר בגלוי ל"חדשות" (10.4.89): "תמיד ידעתי שיש לי כוח בידיים, ואני גם משתמשת בו הרבה פעמים. (אני) לא רוצה לתת דוגמה קונקרטית, אבל יש הרבה דברים שאני עושה מאחורי הקלעים". למותר לציין שאת ניר מוזס לא השעו מהעיתון.

גורם בכיר בעולם העיתונות מסביר את השיטה: "יש שתי דרגות של שיקולים זרים בעיתונות. דרגה אחת היא כשהעיתון מחליט לפרסם או לא לפרסם חומר משיקול שיווקי, אבל עדיין לא מתוך אינטרס זר. 'ידיעות אחרונות' צמצמו, למשל, את כיסוי האינתיפאדה, כי אמרו שהקוראים לא אוהבים לקרוא על זה. זה שיקול שיווקי. העיתון בעצם אומר: אני מוצר עסקי, והתפקיד שלי הוא למכור אותו, ולכן השיקול שמנחה אותי הוא האם הקורא שלי ייהנה או לא ייהנה לקרוא על נושא מסוים. כמו שאני מביא בחשבון אם הקוראים שלי מעוניינים במדור ספורט מורחב, כך אני מביא בחשבון שלא מעניין אותם כיסוי נרחב של האינתיפאדה.

"אבל הדרגה השנייה, החמורה יותר, היא כאשר עיתון אומר: 'הואיל ואני נעזר בידידים, אני גם אעזור להם'. אצל דב יודקובסקי (העורך הראשי הקודם של העיתון; י"ש) זו היתה המדיניות. יודקובסקי נתן שירות לאנשים שחפץ ביקרם ושהיו חשובים לעיתון. אבל גם היום יש ב'ידיעות' נושאים שלא מתפרסמים לפני שהם עוברים את העין של ורדי, ויש נושאים שלא עוברים גם בלי נוני (ארנון מוזס, המו"ל והעורך האחראי של העיתון; י"ש)".

רשימת המאה, המדריך המלא

זה המקום לציין שהטענות המופיעות כאן כנגד "ידיעות" אין פירושן בהכרח תעודת יושר מלאה לשאר העיתונים. במהלך התחקיר לכתבה הגיעו לידי "כל העיר" טענות אחרות, שיפורטו בהמשך, על עירוב שיקולים זרים גם בעיתונים אחרים. ההצדקה לבדיקה נפרדת של "ידיעות אחרונות" היא כפולה. ראשית, התפוצה העצומה. אחוז קוראי "ידיעות אחרונות" מתוך כלל קוראי העיתונים בארץ, אין דומה לו בעולם המערבי.

פירוש הדבר שכל צנזורה אינטרסנטית מונעת מידע מ-73% מאוכלוסיית הקוראים (לפחות אלה מביניהם שאינם קוראים עיתון נוסף). העיתון של המדינה הופך, במקרים כאלה, לצנזור של המדינה. המעמד מצדיק אפוא ביקורת דקדקנית במיוחד, ממש כשם שמתחייבת ביקורת כלפי מפלגת שלטון יותר מאשר כלפי מיעוט אופוזיציוני.

והסיבה השנייה: בניגוד לעיתונים אחרים, ב"ידיעות" מדובר בשיטה. בתקופת יודקובסקי כעורך נפוץ בין עובדיו המונח "רשימת המאה", שהתייחסה לרשימת האנשים והמוסדות החסינים מפני פגיעתו של העיתון. למרות שלפי כל העדויות לא היתה רשימה כתובה כזו (ובוודאי שלא היו בה בהכרח מאה פריטים), מסתבר שהעובדים ידעו היטב מאיזה נושאים עליהם להיזהר במיוחד.

ברוב השיחות עם עובדי העיתון בעבר ובהווה (שחלקם, גם כאלו שסירבו לשתף פעולה, הביעו שמחה גלויה בנוסח "כבר הרבה זמן חיכינו לכתבה כזו") חזרה ונשנתה ההערכה שב"ידיעות" בעצם אין היום צורך בצנזורה על העורכים הבכירים. הכתבים והעורכים הזוטרים כבר יודעים בעצמם כלפי אילו נושאים עליהם לגלות רגישות מיוחדת: להימנע בכלל מטיפול בנושא, או לפנות אל העורך הראשי כדי לקבל את הנחייתו אם ובאיזה אופן לפרסם. איך אמר אחד העורכים לשעבר: "רוב העורכים ב'ידיעות' די מאולפים, ויודעים במה להתעסק".

מראש יובהר שהמשמעות של כל שנאמר לעיל וייאמר להלן איננה שכל מה שפורסם ב"ידיעות" נכתב תחת צנזורה, מפני שרוב הידיעות אינן מתייחסות לגורמים שהעיתון חושש מפגיעה בהם. גורם עיתונאי המכיר את "ידיעות" מקרוב, מעריך שהחומר הבעייתי מקיף כ-20%–25% מכלל החומר המערכתי.

דבר נוסף: כשמדובר על חסינות של גורמים מסוימים, בדרך כלל אין הכוונה שהעיתון מתעלם לחלוטין מידיעות שליליות על אודותיהם, למרות שגם זה קרה. גם ב"ידיעות" מבינים שחשיפות בלעדיות בעיתונים אחרים מזיקות לעיתון בטווח הארוך. לכן לרוב עובדת השיטה בדרך מתוחכמת יותר: העיתון מצניע ידיעות רגישות בעמוד פנימי, או אפילו ממתין עם המידע המצוי בידיו עד שאותו מידע יפורסם בעיתונים אחרים. אז לא יוכלו הגורמים המסוקרים לבוא דווקא אליו בטענות.

לפעמים, אומרים עיתונאים, השיטה עוד יותר מתוחכמת: העיתון יוזם בעצמו תחקירים כלכליים ופוליטיים, וכך משאיר את עצמו על מפת העיתונות החוקרת. רק הגורמים המעורבים יודעים שנושאי החקירה נבחרו בקפידה, מתוך השיקול שהעיסוק בהם אינו יכול להזיק לעיתון (ר' מסגרת).

והערה אחרונה: חלק גדול מהאנשים שרואיינו לצורך כתבה זו ראו בשיטת הצנזורה העצמית והיחס המועדף לגורמים פוליטיים וכלכליים בכירים את אחד הגורמים המובילים לזינוקו של "ידיעות אחרונות" אל מעמדו הנוכחי. המו"ל של קבוצת "הארץ", עמוס שוקן, אומר בהקשר הזה: "בהחלט אפשר לומר שחלק מההצלחה הגדולה של 'ידיעות' בא מכך שהוא נמנע מלהרגיז את מי שעלול לפגוע בו". שוקן הוא לא היחיד שגורס כך.

"מעריב" קם כאופוזיציה

התפיסה העצמית של "ידיעות אחרונות" כעסק כלכלי שהאינטרס של רווח והפסד קובע את דיוקנו המערכתי החלה למעשה מהרגע הראשון. כשעזריאל קרליבך החליט בפברואר 1948 לפרוש מעריכת "ידיעות אחרונות" ולהקים את "מעריב", הוא בא לאיש העסקים עובד בן-עמי וביקש ממנו לסייע כלכלית. הנימוק לפרישתו של קרליבך מ"ידיעות" (שעליו סיפר בן-עמי לימים לירחון "מוניטין") היה: "אני לא יכול עם יהודה מוזס (הבעלים הראשון של העיתון, סבו של הבעלים הנוכחי; י"ש). הם מנצלים את העיתון לצרכים העסקיים שלהם".

מהנקודה הזו אפשר אולי לפרש את ההבדל הבסיסי בין "ידיעות" לשני עיתוני הצהריים האחרים. "ידיעות" נוהל מהרגע הראשון על-ידי המו"ל (תחילה יהודה מוזס ולאחר זמן קצר בנו נח מוזס), שהכתיב לו גם שיקולים מערכתיים. "מעריב", ומאוחר יותר "חדשות", הוקמו כאופוזיציה לתפיסה הזו. כשמייסדי "מעריב" היו צריכים גורם מממן, הם הגיעו כאמור לבן-עמי, אבל הסיכום איתו היה שמניית השליטה בעיתון תחולק לשניים: בינו לבין העורך הראשי, במגמה מפורשת למנוע שליטה בלעדית של המו"ל. בפועל נוהל העיתון על-ידי "המשפחה" – קבוצה של 11 מן הכתבים הבכירים, ולמעשה נוטרל בן-עמי אפילו מהכרעות פרסונליות של מינוי עורכים, המסורות בדרך כלל בידי המו"ל.

יש מי שמסביר את הרקע לשיטה של "ידיעות" ביצר ההישרדות והנקם שהניע את בעליו ועורכיו מאז יום "הפוטש" המפורסם. הטראומה שנותרה מהיום שבו עזבו כמעט כל עובדי העיתון והקימו עם קרליבך את "מעריב" גרמה לכך שבעלי "ידיעות" ועורכיו העמידו בראש סולם העדיפויות שלהם את קריטריון התפוצה. היחסים הטובים עם המפרסמים, שיחזיקו את העיתון כלכלית, ובהדרגה גם עם הפוליטיקאים ואנשי הציבור, שיוכלו לספק לו ידיעות בלעדיות ובכך לצמצם את היתרון מול העיתון המתחרה, הפכו קריטיים עבורו.

העיתונאית יואלה הר-שפי, שעבדה תקופה ארוכה ב"ידיעות" ככתבת בכירה והתפטרה מן העיתון על רקע שורה של ויכוחים עם עורכיה, נח מוזס ודב יודקובסקי, לגבי מדיניות של צנזורה פנימית, היתה למעשה הראשונה (וכמעט היחידה) שחשפה את השיטה. כשעזבה את "ידיעות" ב-1977 פרסמה ספר בשם "לא בכותרות", שחשף את בעיות האתיקה הפנימית של העיתון. בין היתר חשפה שם הר שפי את המקרים הבאים:

• מניעת הפרסום של סדרת כתבות מאת התחקירן הכוכב של העיתון, ברוך נאדל, בנושא העלמות מס ועצימת העין של שלטונות המס ממעלימים בכירים. הדו"ח נגנז, לדבריה, ונאדל פרסם אותו לבסוף כספר (סדרה אחרת של נאדל, על הכלכלה השחורה בישראל, נגנזה גם כן והופיעה לבסוף ב"העולם הזה").
• צנזור ידיעה של הר-שפי עצמה על הקבלן גרשון (גיגי) פרס, אחיו של שמעון פרס, ובמיוחד העובדה שהפעיל כנופייה אלימה בסכסוך עם דייר. המעניין הוא שגיגי פרס ידע מראש לומר שהידיעה לא תתפרסם.
• צנזור או ריכוך מאמריה החריפים של סילבי קשת על פוליטיקאים ואנשי ציבור.
• הטלת וטו על מאמרים מסוימים, מרגיזים מדי, של עמוס קינן. במקרה קינן, טוענת הר-שפי ניתנו לו "פיצויים" (נסיעות לחו"ל) כדי לשכך את זעמו על הפסילות. קינן אומר בתגובה: "שקר וכזב ורעות רוח. אתה יכול לפרסם מה שאתה רוצה. אני חסין".

הצנזורה הפוליטית: מאלמוגי עד דרעי

במידה מסוימת ינקה הגישה שמתארת הר-שפי מהנטייה הכללית של העיתונות באותם ימים להיות חלק מן הממסד ולקיים איתו יחסים שלווים והרמוניים. ב"ידיעות" של השנים הראשונות מיסדו את השיטה הזו. בשלב מסוים כש"ידיעות" היה על סף סגירה (כן, היו גם זמנים כאלה) נכנס העיתון לשותפות עם מפא"י. כשהשתפר המצב, השתוקקו בעליו להיחלץ מהשותפות. יוסף אלמוגי המנוח, מי שהיה מזכיר מפא"י וראש עיריית חיפה, זכה אז ב"ידיעות" ליחס מועדף משום שסייע לעיתון לרכוש במחיר נוח את חלקה של המפלגה.

שוב ושוב הודו מרואיינים שסייעו בהכנת הכתבה על הטענה שח"כ גד יעקבי, שהיה שר התקשורת, נהנה מהחיבוק החם של "ידיעות" לאורך שנים ארוכות. צילומיו בסיורים ממשלתיים קישטו את עמודי החדשות, עם או בלי חשיבות אמיתית, ומאמריו מוחזרו אינספור פעמים בעמוד המאמרים. פעם, כך נאמר, התקיימה פגישה בין כמה מכתבי העיתון עם יודקובסקי, ובמהלכה התלוננו על היחס המועדף שמקבל יעקבי. יודקובסקי השיב למתלונן ברצינות מלאה: "גם לך יש חברים שעזרו לך בחייך ואתה מתייחס אליהם אחרת".

גד יעקבי בתגובה: "יש לי עם יודקובסקי ועם ורדי יחסי עבודה הוגנים. 'ידיעות' כתב לא אחת ולא שתיים ידיעות ומאמרי ביקורת עלי. אשר למאמצים שלי: אני יודע לכתוב, אני חושב, שלחתי מאמרים לכל העיתונים, ומעולם לא קרה שלא פורסם מאמר שלי. אני, מכל מקום, לא הייתי מודע לשום יחס של העדפה מצד 'ידיעות'. אם היה דבר כזה, אתה צריך לשאול אותם".

סביר שבאמת לא תמיד יודעים הפוליטיקאים עד כמה הם מוגנים בעיתון של המדינה. גדעון עשת, כתב כלכלי בכיר ב"ידיעות", מספר שלפני מספר שנים פורסמה בעמוד הראשון של העיתון ידיעה שעסקה בחייו האינטימיים של איש תקשורת. עשת התקשר לעורך יודקובסקי וזעם על החדירה לרשות הפרט. יודקובסקי, מספר עשת, השיב לו שהפרסום לגיטימי, משום שהוא מעניין את הציבור. אם כך, השיב עשת, יש לי ידיעה דומה על שר בממשלה, נראה אם תפרסם אותה. יודקובסקי הבטיח שיפרסם. עשת שלח לו את הידיעה, וזו, למרבה הפלא, לא פורסמה. בדיעבד, הסביר יודקובסקי, השתכנעתי שחדירה כזו לרשות הפרט אכן פסולה מעיקרה.

האמנת לו?

עשת: "אני מוכן להאמין שאכן נעשה פה שיקול מחדש מהותי".

ואתה לא רואה פה עוד מקרה של צנזורה פנימית?

"מעולם לא נתקלתי בצנזורה על ידיעות שפרסמתי, וגם לא ידוע לי על צנזורה כלפי עמיתי. נכון הוא ש'ידיעות אחרונות' אינו עיתון לוחמני במהותו, למעט החופש הבלתי רגיל שניתן למוטי גילת. הוא לא עיתון שייקח נושא ציבורי וייאבק בו עד חורמה. הוא עיתון שנועד לספק מידע לקורא שרוצה בשלושת-רבעי שעה לדעת מה קורה, וגם ליהנות כשהוא עושה את זה. זה טיבו של העיתון, ובמערכת של עיתונות חופשית לגיטימי שיהיה מגוון סוגים של עיתונים".

יש מי שטוען שגם כשהעיתון כבר מחליט "לקחת נושא ציבורי ולהיאבק בו עד חורמה", הבחירה בנושא איננה לגמרי מקרית. בהקשר זה טוענים לא מעט עיתונאים, שמן הראוי לשים לב לעיתוי התחקיר המפורסם של מוטי גילת על אריה דרעי, שבעקבותיו נפתחה החקירה המשטרתית נגד שר הפנים.

התחקיר התבסס במידה רבה על ממצאי מבקרת המדינה ועל ידיעות שהתפרסמו ב"כל העיר" חודשיים לפני כן, אבל ב"ידיעות" הוא פורסם בראשית יוני 1990, שבועות ספורים לאחר כשלון "התרגיל המסריח" (שבמהלכו פרש המערך מממשלת האחדות, כשהוא מתבסס על תמיכת ש"ס בהקמת ממשלה צרה בראשותו).

הטענה היא שעיתוי התחקיר אינו מקרי אלא קשור הדוקות לכך שדרעי, שעד אז נחשב ליקיר הפוליטיקאים, הפך לשנוא נפשם של הליכוד והמערך גם יחד. אלה זעמו מפני שיזם את ההליכה למערך, ואלה על שלא סיפק בסופו של דבר את הסחורה. כתב ידוע אומר: "קשה מאוד למצוא ב'ידיעות' ידיעה יזומה, פרי תחקיר של העיתון, נגד שתי המפלגות הגדולות. כל מה שמתפרסם הוא רק מה שידוע ומופיע בלאו הכי בכל כלי התקשורת".

עיתונאי מקורב ל"ידיעות" אומר שהעיתון אינו מסתפק בחסימת ידיעות חיוביות על אריה דרעי. "ידיעות" מונע פרסום דיווחים שליליים על הגורמים האמורים לקדם את החקירה נגדו, כמו השר מילוא, המפכ"ל טרנר ובכירים במערכת המשפטית. מצד שני, גם כשהפך אריה דרעי לשק החבטות של "ידיעות", עדיין המשיך חברו לסיעה, השר רפאל פנחסי, הממונה בתוקף תפקידו על הטלוויזיה בכבלים, ליהנות ממעמד של יקיר העיתון.

עיתונאי המקורב ל"ידיעות", כמו גם מקורות בש"ס, גורסים שבתקופה שבה עמדו לדיון חלוקת הזיכיונות בכבלים ("ידיעות" היה בין המתחרים), זכה פנחסי לקידום מופגן מעל דפי העיתון (בעיקר צילומים של סיוריו בארץ) באופן חורג מחשיבותו האמיתית. מקור בכיר ב"ידיעות אחרונות" מכחיש עובדה זו וטוען שגם פנחסי הותקף במהלך פרשת דרעי.

הצנזורה הכלכלית: מאייזנברג עד דברת

גם השיקול הכלכלי משמעותי מאוד בשיקולי העריכה של העיתון. לא במקרה, מסבירים עיתונאים מתחום הצרכנות, נמנע "ידיעות" מפרסום ידיעות על המתרחש במשרדי פרסום, נושא הזוכה לסיקור שוטף בכל שאר העיתונים. משרדי הפרסום מחליטים באיזה אופן יחולקו תקציבי הפרסום השונים בין העיתונים, ו"ידיעות" מעדיף לא להסתבך איתם.

במרץ 1985 חשפה מיה קוך, עובדת תנובה, שחיתויות במקום עבודתה ופוטרה בשל כך. תנובה, חברה בעלת נפח פרסום נכבד בעיתונים, יצאה לא טוב מהסיפור הזה. כל העיתונים חוץ מ"ידיעות" דיווחו בהרחבה ובאריכות על הפרשה. לקח לעורכי "ידיעות" זמן מה עד שהבינו שאינם יכולים להתעלם.

והיה המקרה של מפעל הפיס, עוד מפרסם בעל משקל. בשלב מסוים נערכה בדיקה של היועץ המשפטי לממשלה נגד יו"ר מפעל הפיס, ח"כ גדעון גדות, על קבלת טובות הנאה ממיקי אלבין המנוח. גדות "התלונן" בפני אנשי "חדשות", על כך ש"חדשות" מסקר שוב ושוב את שלבי הבדיקה נגדו, בשעה ש"ידיעות" מתנהג בנימוס ומתעלם מן העניין, למעט החלקה אחת של עורך לילה, שכנראה לא ידע על המדיניות.

לפני מספר שנים נחשפה כנופיה של מבריחי קוקאין שפעלה מאחד החדרים במלון דן פנורמה בתל-אביב. רשת מלונות דן היא גורם פרסומי שמוכרחים להתחשב בו. כשפנה אפוא יחצן המלון, רני רהב, אל העיתונאים וביקש מהם לא לפרסם את שם המלון, מיהרו כמובן כתבי "ידיעות" (והפעם גם כתבי "מעריב") להיענות לבקשה, וכתבו רק שהכנופיה נחשפה ב"מלון פאר". רק "חדשות", בצדק, פרסם גם את שם המלון.

דבר אחד עולה בבירור: "ידיעות" מעדיף להמר על החזקים, ובעיקר על בעלי הממון. הידיעה הראשונה על המאבק המשפטי שניהל לפני כ-15 שנה האדריכל מרדכי בן-חורין כנגד המיליונר שאול אייזנברג (בן-חורין טען שאייזנברג לא שילם לו את מלוא השכר עבור תכנון בית אסיה) פורסמה בעמודו הראשון של עיתון "הארץ". "מעריב" הביא דיווחים יומיים מהמשפט, "ידיעות" התעלם ממנו לחלוטין. "זה היה משפט שתואר כמלחמת דוד בגוליית", סיפר השבוע בן-חורין, "כל העיתונים דיווחו, חוץ מ'ידיעות'. עיתונאית שלהם סיפרה לי מאוחר יותר שהם קשורים עם אייזנברג ורוצים גם את המודעות שלו".

אבל הפרשה המפורסמת ביותר, שהדגימה את האופן שבו מתנהלים הדברים ב"ידיעות", היתה פרשת החשיפות נגד אהרון דברת, לשעבר מנכ"ל קונצרן כלל. כאן עמד עצם העיקרון של חופש העיתונות במבחן כמעט חסר תקדים. את החשיפות פרסם העיתונאי יואב יצחק ב"מעריב", ובתגובה הטיל הקונצרן (המקיף כמאתיים חברות, ביניהן מפרסמות גדולות מאוד כמו חברת הבנייה אזורים, הוצאת כתר, כיתן, סנפרוסט ועוד) חרם מודעות מוחלט על העיתון. במשך שנה וחצי נאבק "מעריב" בחרם. ההתנהגות העיתונאית של "ידיעות" היתה מורכבת מהרגיל, והושפעה מחילופי העורכים במהלך אותה תקופה.

בספרו "עגל הזהב" כותב יואב יצחק שיודקובסקי התעלם מהחשיפות, איפשר לפרסם בעיתון רק את מינימום האינפורמציה הנדרש, ואפילו התבטא בגלוי בפורומים שונים שקשריו הטובים ורבי-השנים עם דברת (ל"ידיעות" ולקונצרן כלל היו שורה של עסקים משותפים, ביניהם בעלות משותפת על השבועון "כותרת ראשית" המנוח) מונעים ממנו לטפל בפרשה טיפול עיתונאי חוקר.

אבל, טוען יצחק, הניטרליות וההתעלמות הבעייתית של יודקובסקי הפכו למגמתיות ברורה בימי מחליפיו, ארנון מוזס ומשה ורדי (יצחקי מאשים בכך גם שני כתבים ב"דבר" ואת העיתונאי אריה לביא מ"הארץ"). שני כותבים ב"ידיעות" כיסו את הפרשה באופן שוטף: העורך הכלכלי סבר פלוצקר והכתב הדר חורש. יצחק טוען ששניהם כתבו שורה של ידיעות ומאמרי פרשנות מסולפים ומגמתיים נגדו (כשבאף אחד מהם לא התבקשה תגובתו של יצחק כמקובל), שמטרתם זיכויו של דברת מן האשמות.

הדברים הגיעו לשיאם, כותב יצחק, כשחקירת רשות ניירות ערך קבעה שברוב הנושאים לא נמצאו ראיות לעבירה פלילית, אך ב"מספר עניינים נמצאו ראיות לכאורה לביצוע עבירות, והומלץ בפני פרקליט המחוז על הגשת כתב אישום". יצחק טוען שהקביעה הזו הפכה ב"ידיעות" לזיכוי מוחלט של דברת, כאשר הסעיפים שבהם הוחלט להעמידו לדין הוגדרו בעיתון כ"עבירות טכניות".

אריה אבנרי (בעצמו איש "ידיעות"), ראש אגודת העיתונאים בתל-אביב, הגיש בשל כך תלונה נגד פלוצקר לוועדת האתיקה של אגודת העיתונאים. פלוצקר אומר על כך: "נהגנו בפרשה על-פי מיטב שיקולנו העיתונאי, ללא שום שיקול מגמתי". חורש אמר בשעתו ל"כל העיר": "יחסית לערימת ההאשמות שהיתה, הרי ההמלצה להעמיד לדין בשני סעיפים היתה בגדר זיכוי מלא".

"ידיעות" לא רק שלא תקף את דברת על מדיניות החרם שלו נגד "מעריב", אלא שבמשך כל אותה תקופה פרסם (בחתימת פלוצקר) כמה ראיונות עם דברת (בעצת איש יחסי-הציבור שלו), שעד אז קימץ מאוד בראיונות לעיתונות. דברת פרש בראיונות את השקפותיו הכלכליות, ולא היה בכך פסול אילו נשאל גם על חרם המודעות. פלוצקר לא שאל את השאלות האלה. מה הפלא שדברת, בצעד נדיר מאוד בעולם העסקים בכלל ואצלו בפרט, הסכים להצטלם בשער המגזין השבועי של "ידיעות" כשהוא מדגמן את בגדי פולגת, אחת מחברות הקונצרן.

הקרב על הערוץ השני

נקודת המפנה ב"ידיעות", שעליה כותב יואב יצחק בספרו, התרחשה בסוף 1989. לאחר תקופת מתח וחיכוכים במשך כשלוש שנים (מאז נהרג המו"ל, נח מוזס, בתאונת דרכים), פרש עורך העיתון החזק דב יודקובסקי, ומשה ורדי נכנס לנעליו, כאשר במקביל מבצר ארנון (נוני) מוזס את מעמדו כבעל הבית וכסמכות אחרונה. יש מי שמאמין (כמו העיתונאי יואב יצחק) שבשלב הזה הפכה הצנזורה של העיתון מהתעלמות מנושאים רגישים לנקיטת עמדה מכוונת בעד או נגד אותם נושאים. אבל הערכה הרווחת היא שבעידן ורדי דווקא הצטמצמה הצנזורה העצמית.

אפשר למצוא לכך מספר סיבות: התחזקות בטחונו העצמי של העיתון, שכבר לא חשש לגורלו – להפך, עכשיו המפרסמים החלו לפחד מעוצמתו. חברת אגד, שיזמה חרם מודעות על העיתון בעקבות חשיפותיו של מוטי גילת על הקואופרטיב, התקפלה ביוזמתה במהירות, מפני שלא יכולה היתה לעמוד במצב של מניעת החשיפה מפני רוב אזרחי המדינה. עם הביטחון העצמי גדל גם היצר העיתונאי. זה נכון במיוחד כנראה לגבי העורך החדש משה ורדי, שבמהלך רוב הקריירה העיתונאית שלו נמנע מכיבודים ומהתחככות, שהיתה מקובלת אצל קודמיו, והתרכז בעבודה יומיומית של עריכת חדשות.

נראה שההנהגה הנוכחית ב"ידיעות" נעדרת גם את הרצון שאיפיין את בני הדור הקודם, להיות מקובלים על הממסד, אלא אם כן כרוך בכך אינטרס של ידיעות בלעדיות או טובת הנאה כלכלית. הם בני דור אחר, ציני ומפוכח יותר, שלא מסתכלים על בני דורם שבשלטון מלמטה למעלה. מה עוד שעם הכניסה של "חדשות" והמקומונים נעשתה העיתונות כולה נשכנית יותר, ו"ידיעות" לא יכול להרשות לעצמו להימנע מהשתלבות במגמה הכללית, כדי לא לאבד את מעמדו.

בתוך האווירה העיתונאית החדשה, גם המפרסמים ואנשי הממסד המסוקרים הפנימו יותר מבעבר נורמות של עיתונאות חופשית, מה שמפחית ממילא את נטייתם להתערב ולהשפיע על שיקוליו המקצועיים של העיתון.

עם זאת, שיקולי העריכה המגמתיים לא נעלמו לגמרי מ"ידיעות". המגמה שהנהיג יודקובסקי, של רגישות עקבית לגורמים ציבוריים חזקים ולמפרסמים חשובים, התחלפה ברגישות נקודתית באותם מקרים שבהם אינטרס ישיר של העיתון עומד בסכנה. הנושא הרגיש ביותר בשנים האחרונות, עבור כל העיתונים בארץ, הוא שאלת השותפות בערוץ השני ובכבלים (במיוחד בערוץ השני, מפני שבשלב זה לא מדובר על שידורי פרסומות בכבלים). מלכתחילה פעלו העיתונים לבטל את רוע הגזירה ולמנוע (או לפחות לדחות ככל האפשר) את שידורי הערוץ השני, מחשש שהמעבר של נתחי פרסום לערוץ החדש יחנוק עוד יותר את העיתונות הכתובה, שמצבה הכספי קשה בלאו הכי.

כשההכרעה נפלה והערוץ החדש יצא לדרך נקטו בעלי העיתונים טקטיקה שונה: הם לחצו על הממשלה ועל ועדת הכנסת, האחראית על קביעת כללי הערוץ החדש, לאפשר להם אחוזי בעלות רבים ככל האפשר, שיאזנו את אובדן ההכנסות הצפוי (אגב, שני העיתונים הגדולים נכנסו גם לתחרות בענף הכבלים: "מעריב" שותף בחברת מת"ב, ו"ידיעות" שותף בערוצי-זהב).

אלא שהעיתונים מִלכדו את עצמם: לראשונה נוצרה תלות משמעותית שלהם בממשלה, שתקבע מי יהיו הזכיינים בכבלים (גם מי שכבר זכו צריכים לחדש מדי פעם את הזיכיון) ובערוץ השני. התלות הזו היא כשלעצמה איום על חופש העיתונות. אבל מעבר לכך עמדה השאלה העקרונית, האם בכלל רצוי שהעיתונים המרוכזים עכשיו בידי שלוש משפחות בלבד (מוזס, שוקן ונמרודי) יתפסו נתח גם בערוץ השני וייצרו בכך מעין מונופול על המידע.

ב"ידיעות אחרונות" לא היה דיון בשתי הסוגיות החשובות הללו, אלא ממש ברגע האחרון. העיתון נזהר מלדווח גם על הלובי של בעלי העיתונים, ובוודאי שלא על הלובי הנגדי של מרצים מהאוניברסיטה העברית שקם בינתיים. בעיתוני קבוצת "הארץ" הופיעו דיווחים נרחבים על כך, ו"הארץ" ו"חדשות", השייכים לאותה רשת, אף לא היססו לפרסם מאמרים המתנגדים לעמדת המו"ל שלהם בפרשה. ב"ידיעות", לעומת זאת, נפסל מאמרו של חבר המערכת גדעון עשת, שהביע דעה דומה (עשת עצמו אינו בטוח שהפסילה באה על רקע תוכן המאמר. "בכל יום נפסלים בעיתונות מאמרים, ואיש לא טוען שמדובר בשיקול אינטרסנטי", הוא מסביר).

יחסי התלות של העיתונים בממשלה בעניין הכבלים והערוץ השני משמעותיים במיוחד לגבי שני שרים: רפאל פנחסי, שר התקשורת האחראי על הכבלים, ועוד יותר רוני מילוא, שמונה על ידי ראש הממשלה לרכז את הטיפול בערוץ השני. גם משרד ראש הממשלה משמעותי, כמובן, לנוכח העובדה שגם לשמיר יש בשנים האחרונות העדפות משלו בתחום התקשורת. "ידיעות" הוכיח שוב שהוא יודע לקרוא היטב את האינטרסים שלהם וגם לנווט את עצמו לפיהם.

לפני כשנתיים הדיח מילוא את מנהל הערוץ השני, אורן טוקטלי, איש מקצוע שזכה להערכה מקצועית מקיר לקיר, והחליף אותו בניסים משעל מקורבו. כמה עיתונים חשבו לנכון לתאר בהזדמנות הזו את תהליך הפוליטיזציה המאיים גם על הערוץ השני. גם המקומון הירושלמי של "ידיעות" הכין כתבה דומה, שכבר הייתה מוכנה לדפוס. ברגע האחרון נפסלה הכתבה בהוראה ישירה של המו"ל ארנון מוזס.

זמן מה לאחר מכן הכינו באותו מקומון כתבה על היחסים הבעייתיים בערוץ הראשון, בין המנכ"ל מקל ומנהל הטלוויזיה בראל. הפעם דאגו לאישור מראש של העורך הראשי ברשת המקומונים, אמנון רבי. ברשות השידור מספרים, שמקל התפאר בפני חברים שהוא כבר ידאג שהכתבה לא תתפרסם. ואכן, גם הפעם הכתבה נגנזה. מקל אומנם אינו אחראי לזיכיונות של הערוץ השני, אבל הוא מספיק מקורב לראש הממשלה כדי שב"ידיעות" יבינו, שאסור בתקופה הרגישה דנן להסתבך איתו.

גם המקומון התל-אביבי של "ידיעות" צונזר כשהתקרב לנושאים רגישים. שמואל שם-טוב, עורך העיתון, התפוטר לפני שנתיים לאחר שפרסם ידיעה בולטת בשער העיתון על מריחת חקירת המשטרה הנוגעת למעורבותם של כמה משרי הליכוד בפרשת הזיופים של חשבוניות מס במערכת הבחירות המוניציפאלית הקודמת. בין השרים שהוזכרו בידיעה: אהוד אולמרט ומילוא. הפרסום, שעמד בניגוד למדיניות הברורה של בעלי הבית, הספיק כדי לתבוע משם-טוב את התפטרותו (לאחר שורה ארוכה של ויכוחים על התערבויות של ראשי "ידיעות" בתוכנן של כתבות קודמות שהופיעו במקומון).

ההערכה היא שהצנזורה המוגברת במקומונים של "ידיעות" לא נובעת מהחירות הגוברת בעיתון האב, אלא להפך. עורכי המקומונים הצעירים והנמרצים, שהמערכות שלהם מנותקות יחסית מהנורמות המקובלות ב"ידיעות אחרונות", פשוט סיבכו את הקונצרן בכתיבה על נושאים ש"אילצו" את המו"ל לצנזר. ב"ידיעות" עצמו הנורמות מוכרות היטב, והעורכים המנוסים ידעו מראש להתרחק מעיסוק בנושאים הפרובלמטיים.

כתב בכיר אחר אומר שב"ידיעות" קל מאוד לאתר את היחס המועדף כלפי מילוא. "תשווה את היחס הניתן למשרד המשטרה לעומת משרד הפנים, למשל. בפאשלות של המשטרה אשמים תמיד הזוטרים, לא טרנר ולא מילוא".

האינטרס החד-משמעי של "ידיעות" בשמירת מעמדו הדומיננטי לא פסח גם על בעלי הטור הבולטים של העיתון. בכל העיתונים נהנים בעלי הטורים ממעמד מיוחס, שאותו קנו בזכות המוניטין של מי שאינם עושים חשבון. על כן חשוב גם לעיתון (ובוודאי להם) לשמור על המוניטין הזה. מעבר לכך, הם חשובים במידה מספקת כדי שכל צנזורה תהיה עלולה להעביר אותם בפוטנציה לעיתון אחר, והעיתון יפסיד כותב פופולרי וגם יסתכן בחשיפת הצנזורה שלו.

ב"ידיעות אחרונות" גם בעלי הטורים מצונזרים. לירון לונדון נפסל מאמר שאיחל הצלחה ל"מעריב" דווקא בגלל הבעייתיות של עיתון אחד חזק מדי. מוטי קירשנבאום אמנם זכה לפרסם את מאמרו על שלוש המשפחות המשתלטות על התקשורת, אבל גילה לתדהמתו שהן הפכו מעל דפי העיתון לשתיים בלבד: שוקן ונמרודי.

ב"ידיעות" טוענים אמנם ששני המקרים היו במסגרת מדיניות המערכת לא לכתוב על "ידיעות" עצמו או על עיתונים אחרים, אבל אין זה משנה את העובדה שמדובר בצנזורה על דעותיהם של הכותבים. שני בעלי הטורים, אגב, שידועים במאבקם על חופש הביטוי (שנים קודם לכן עלו על בריקדות בנושא זה ברשות השידור), נאלמו הפעם דום.

לונדון בתגובה: "היה לי ויכוח עם עורך העיתון על פסילת המאמר. בניגוד לי, עורך 'ידיעות' הוא בנו של אחד ממייסדי העיתון על רקע הפוטש המפורסם, והוא אינו מוכן לפרגן כיום ל'מעריב', המהווה גם יריב עסקי. אני חושב שהוא טועה, אבל אני יכול להבין את עמדתו, כיוון שמדובר באינטרס עסקי. בארבע שנות עבודתי בעיתון אינני זוכר שנפסל מאמר אחר שלי. ידוע שעיתון פרטי, כגורם עסקי, מכופף את חופש העיתונות לצרכיו. כשכתבתי ביקורת עיתונות ב'חדשות' קיבלתי הנחיה משוקן לא לבקר את 'הארץ', בגלל שאינו יכול לעמוד בוויכוח עם ועד העובדים שם, שגם כך מרגיש מאוים על-ידי 'חדשות'". עמוס שוקן, אגב, מאשר את הטענה הזו.

שם הקוד: "מוכרחון"

ככל שהלך "ידיעות אחרונות" והתבסס כלכלית התפתחה שם בעיה אתית מסוג חדש: העיתון כבר לא היה רק אימפריה עיתונאית, אלא גם אימפריה עסקית נרחבת שבבעלותה נכסים, והיא מונעת מתוך אינטרסים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם האינטרס העיתונאי. הבעלות של "ידיעות" על השבועון "לאשה" (ועל שבועון הצעירים "ראש 1") היא דוגמה קטנה אבל ייצוגית של שיקולי עריכה.

עורכים לשעבר ב"ידיעות" מספרים שידיעות המדווחות על חשיפות וגילויים מרעישים יותר ופחות ב"לאשה" מחויבות אזכור מכובד בעמודי החדשות בעיתון האב, אפילו אם אין לכך הצדקה חדשותית (והדוגמה המובהקת ביותר היא כיסוי תחרות מלכת היופי השנתית של "לאשה"). "לידיעות מהסוג הזה", אומר אקס עורך ב"ידיעות", "היה קוד מיוחד במחשב: 'מוכרחון'. אם הגיעה ידיעה עם הקוד הזה, ידעת שהיא מוכרחה להיכנס. לא חשוב מה ייזרק במקומה".

ל"ידיעות" יש גם הוצאת ספרים בשם עידנים, שהתמחתה בספרי זכרונות של פוליטיקאים. כבר זמן רב נשמעת הטענה שהפוליטיקאים שפרסמו בה את ספריהם קיבלו יחס מועדף מהעיתון, לפחות בתקופה הסמוכה לפרסום הספר.

בעיה גדולה יותר היא ניגוד האינטרסים הסמוי מן העין. עד לפני מספר שנים החזיק "ידיעות אחרונות" בזיכיון על איסוף כספי ההימורים של הטוטו (באמצעות חברת בת בשם ג.ש.ר). הפיקוח הציבורי היה אמנם של המועצה להסדר ההימורים בספורט, אבל ל"ידיעות אחרונות" כעיתון פרטי (במדינה שבה עד היום אסור לשום גורם פרטי לעסוק בהימורים) היה הזיכיון המעשי להפעלת המערכת תמורת עמלה של 5.7% מההכנסות. בשלב מסוים, אחרי משא-ומתן ממושך עם המדינה, ויתר העיתון על מעורבותו המעשית בהימורים, ובתמורה קוצצה עמלתו של 1.2% – עדיין רווח עצום תמורת אפס עבודה.

לא פלא שמנהלי העיתון חיו בחרדה מתמדת מאובדן התרנגולת המטילה עבורם מדי שבוע ערימות של ביצי זהב, מה שאכן התחייב מהמדיניות האוסרת מעורבות של גופים פרטיים בהימורים. משום כך, חזרה הטענה בפי כמה מהדוברים שאיתם שוחחתי, נהנו שרי החינוך לדורותיהם, שהיו ממונים גם על ענף הספורט (כולל ההימורים בספורט), ממעמד של יקירי העיתון. אגב, בסופו של דבר גם זה לא עזר. המדינה לקחה מ"ידיעות" גם את שרידי עמלתו, לא לפני ששילמה לעיתון פיצוי גדול.

בכך כמובן לא אזלו נכסיו של העיתון, הכוללים גם לא מעט נכסי נדל"ן בתל-אביב. הבעלות הזו הופכת את העיתון, כדרכו של כל בעל קרקעות, לתלוי ברשות המקומית, במקרה שלהם בעיריית תל-אביב, שבידה הסמכות להקצות את אחוזי הבנייה היקרים במגרשים. עיתונאים בכירים מספרים שעיריית תל-אביב וראש העיר נהנים מיחס רגיש ומתחשב מצד "ידיעות אחרונות". היחס הזה בולט במיוחד ב"תל-אביב", המקומון של העיתון, שמטבע הדברים אמור לסקר באופן אינטנסיבי את פעולות העירייה.

כשהעיתון "העיר" התעמת עם העירייה, היא הגיבה בחרם מודעות. למקומון של "ידיעות" זה לא היה יכול לקרות. "זה לא שאין בכלל חשיפות נגד העירייה", אומר עיתונאי עמית. "העיתון דווקא דאג לפרסם מדי פעם חשיפה או ביקורת שתשאיר אותו על המפה, אבל זה נעשה באופן מבוקר, ובדרך כלל בנושא שגם לעירייה לא היה יותר מדי חשוב".

כשבמקומון התל-אביבי של "ידיעות" צמח כתב חוקר (שאול פרץ) שהרבה לפרסם חשיפות מביכות על העירייה, הוא נשלף משם תוך זמן קצר והועבר לעיתון האם, שם הוא מכסה תחום אחר (פלילים). כמה עיתונאים נשבעים שפרץ "נבעט למעלה" בלחץ העירייה. כשפרץ התבקש להגיב על כך לצורך הכתבה, הוא הגיב אינסטינקטיבית ב"לא מוכן להתייחס". עברו שתי דקות עד שהבין את המשמעות הבעייתית של תשובתו, וביקש להכתיב תגובה חדשה: "התקדמתי ל 'ידיעות' בזכות הכתבות ולא בגללן". גם זו לא בדיוק הכחשה.

החברים של נוני

סוג הבעיות האתיות האחרון המאפיין את שיטת העריכה הסלקטיבית של "ידיעות אחרונות" שייך לשאלת החברויות האישיות. בכמה מקרים פורסמו (ובעיקר לא פורסמו) ידיעות מסוימות מתוך שיקולים של מחויבות אישית לחבריו של המו"ל, ארנון (נוני) מוזס, וידידי משפחת מוזס. ומדובר, כידוע, בחבורה נכבדה ביותר.

בכל ליל שבת מארחת פולה מוזס (אלמנתו של נח מוזס ואמו של נוני) שורה של ידידים קרובים, ביניהם כמה מבכירי השלטון. ידידי המשפחה יודעים, כפי שהדגישה ג'ודי ניר-מוזס בראיון שצוטט לעיל, שעל המוזסים אפשר לסמוך. כך, למשל, עולה הטענה שב"ידיעות" הוצנע למינימום משפט השוחד של אחד מחברי מסדר פולה, עורך "כלבוטק" לשעבר רפי גינת. החשדות נגדו הופרכו בסופו של דבר לחלוטין על-ידי בית-המשפט, אבל ההתעלמות מהן היתה כמובן בניגוד מובהק למנהגו של העיתון להבליט ידיעות העוסקות בסלבריטיז.

עוד אחד מידידי המשפחה שנהנה מחסינות יתר בעיתון הוא מפכ"ל המשטרה יעקב טרנר. כמה עיתונאים טענו במהלך התחקיר שלא חשוב איזה מחדלים יתגלו במשטרה, האחראים להם, על-פי "ידיעות", יהיו תמיד שוטרים ומפקדים זוטרים. טרנר לעולם יוצג שם כשריף המבקש לנקות את המשטרה משחיתויות ומחדלים.

הפן הזה נחשף באור מלא בפרשת דרעי. בשעה שכמה עיתונאים, שאינם בהכרח חסידי דרעי (כמו אמנון לוי במאמר מערכת ב"חדשות"), הביעו תמיהה על הסחבת המשטרתית בחקירה ועינוי הדין שנגרם לדרעי, ב"ידיעות" אין זכר לטענות מהסוג הזה. ידיעה אחרת באחד המקומונים של "ידיעות", על ההעסקה השערורייתית של איש חוד החנית לשעבר ביחידת המסוקים של המשטרה, העלימה את אחריותו האישית של טרנר למחדל.

הסימפתיה בכל מחיר כלפי המפכ"ל גולשת גם לבעיות אתיות קשות במיוחד. לטרנר יש עימות ממושך עם ניצב משולם עמית, מפקד משמר הגבול. לא מזמן התברר שעמית מנהל רומן עם סופרת הילדים גלילה רון-פדר, רעייתו של קצין משטרה אחר. זמן קצר לאחר שנודע לטרנר על הרומן (מתוך שיחה עם רון-פדר עצמה), מוקמה הידיעה באופן מתמיה מאוד בעמודי החדשות (לא הרכילות) של "ידיעות". בראיונות מאוחרים יותר הסבירה פדר שהכתב החתום על הידיעה הסביר לה שקיבל הוראה מגבוה לטפל בפרשה, והיא הביעה חשד שהידיעה הודלפה מטרנר במטרה ברורה לפגוע בעמית ובאינטגריטי המיוחס לו.

משפחת מוזס היא, כאמור, משפחה ידידותית מאוד. לארנון מוזס, מו"ל העיתון, יש עוד חבר טוב, איש העסקים איזי רוזוב, לשעבר היבואן של BMW. לפני כשנתיים, כשסוכנות היבוא של רוזוב עמדה בפני פשיטת רגל, עמד המקומון של "ידיעות" בתל-אביב לפרסם כתבה על מצבה הקשה של הסוכנות. עורכי "ידיעות" שינו את הכתבה ביוזמתם, ללא הסכמת עורך המקומון, באופן שהסווה את הפרטים המזהים והמעיט מעוצמת החשיפה. הנימוק: פרסום הכתבה יקרב את ההתמוטטות הסופית של הסוכנות.

תגובות (אם אפשר לקרוא לזה כך)

חלק גדול מהטענות המתייחסות לצנזורה פנימית ב"ידיעות" רואות בה מסורת עתיקה, שהנהיג בעיתון עורכו הקודם, דב יודקובסקי. יודקובסקי סירב להתייחס אחת לאחת למרבית הטענות, אבל נתן את התגובה העקרונית הבאה: "לא זכור לי אף מקרה שבו פסלנו חומר מערכתי בגלל לחץ של נותני מודעות מסחריות. אינני מצטער על כך שמדי פעם הייתי ממתן קצת רשימות שהיו בהן, לדעתי, אלמנטים של רצח אופי.

"ייתכן שלאיש ציבור זה או אחר, שהיו לו יחסי ידידות עם נח מוזס ז"ל או איתי, לא מגיע פרס על כך, אבל גם עונש לא מגיע לו על כך. מצחיק לבוא בטענות על צנזורה פוליטית בתקופתי ובתקופת נח מוזס ז"ל כאשר ידוע לכל שבתקופה זו העיתון נפתח לכל מגוון הדעות, והעיתונים האחרים הלכו בעניין זה בעקבותינו. נכון שלא כתבנו על אהרון דברת באותה הבלטה ובאותו סגנון שיואב יצחק היה רוצה, אבל עובדה: לא הוגשה שום תביעה נגד דברת.

"באשר לציטטה מפי סילבי קשת ('יש כמה וכמה טאבואים... יש לי עם יודקובסקי הרבה תאקלים'), שאת כשרונה ואת חוש הבנתה אני מאוד מעריך: לא צריך לשכוח שסילבי קשת היתה ב'ידיעות אחרונות', עברה ל'הארץ', ולמרות כל המעלות של 'הארץ' וכל החסרונות של 'ידיעות אחרונות', היא חזרה ל'ידיעות'. ולסיכום, כמו שאמר גרשום שוקן ז"ל: אם מן הדין לפרסם ללא שינוי כל חומר המובא על-ידי הכותבים, לשם מה יש בכלל צורך בעורכים?".

עד כאן העורך הפורש יודקובסקי. את תגובתם של שני העורכים הנוכחיים, שהנהיגו מדיניות דיווח מגמתית לא פחות, גם אם המטרות והטכניקות שלהם שונות, אי-אפשר היה לקבל. העורך הראשי, משה ורדי, אמר שאינו נוהג להתראיין בנושא העיתון, ואילו העורך האחראי, ארנון מוזס, לא השיב לכל הפניות לתגובה שהופנו אליו באמצעות מזכירתו.

* * *

השלטון משחית

השלטון משחית, ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט. ומה שנכון בתחום הפוליטי, נכון גם לגבי העיתונות. הפחד מכוחו העצום של "ידיעות אחרונות" כבר צבר מזמן ממדים מיתולוגיים, והוא מרתיע אפילו מראש, בלי שהעיתון יצטרך לאיים בניצול כוחו. האלמנט הכוחני הזה הוא מרכיב חדש יחסית בנוסחת ההצלחה של "ידיעות אחרונות", והוא מופעל בכמה כיוונים:

"ידיעות" משתמש בכוחו שלו כדי למנוע מהעיתונים המתחרים פרסום סיפורים. לא מדובר על עבודת שכנוע עיתונאית חרוצה שנועדה להשיג בלעדיות על סיפור זה או אחר, אלא על איומי החרמה מצד העיתון כלפי מי שמסרב לתת לו את הבלעדיות. לחץ לא מתון, במיוחד בתחום התרבות והבידור, שם קיים אינטרס ברור של יוצרים.

"ידיעות" פוגע באופן שיטתי באינטרס הזה. מי שרוצה ראיון ב"ידיעות" חייב שלא להופיע באותו שבוע בשום כלי תקשורת אחר, אפילו לא בראיון של שתי דקות ביומן התרבות הנידח של הרדיו. רק יחצן חזק ומקצועי מאוד, או סופר מספיק חשוב ובעל ביטחון, יכולים לעמוד מול לחץ כזה.

כי "ידיעות" גם מעניש: דוגמה אחת: סופר צעיר, שלא אהב את עסקת הבלעדיות שרקחה היחצנית שלו מאחורי גבו, החליט להעניק ראיון מקביל גם לעיתון אחר, בניגוד לסיכום המוקדם. "ידיעות", בתגובה, העניש את ההוצאה כולה: סופריה לא קיבלו שום ראיון בעיתון למשך תקופה ארוכה, למען ילמדו שבלעדיות יש לכבד.

כשמדובר במרואיינים סרבנים יש ל"ידיעות" טכניקה אחרת: קניית סיפורים. כשכל הארץ הזדעזעה מהאסיר המשוחרר אוביץ, שמכר את סיפורו בלעדית ל"ידיעות" תמורת כמה עשרות אלפי שקלים, חייכו ב"ידיעות" בציניות. ביג דיל. כבר הרבה שנים שסכומים גבוהים זורמים לבעלי סיפורים מרתקים המתראיינים בלעדית (וליתר ביטחון גם משכנים אותם במלון עד מועד פרסום הראיון, כדי שלא יתפתו להתראיין אצל המתחרים).

זה לא בלתי לגיטימי, וזה קורה גם בעיתונים אחרים בעולם (לאו דווקא במכובדים ביותר ביניהם), אבל איכשהו זה נשמע לא טוב. העיתונים האחרים צריכים צוות עיתונאים בעלי יכולת שכנוע, דיבוב ואמינות, כדי להשיג את מה שהכספת של "ידיעות" תשיג בלי שום מאמץ.

במסגרת מלחמתו בעיתונים האחרים, "ידיעות" מתעלם בשיטתיות מקיומם של יתר העיתונים. בשעה שהעיתונים האחרים נוהג בדרך כלל לאזכר את מקור הכתבה, כשהם משתמשים או מצטטים חומרים מעיתונים אחרים, "ידיעות", כמדיניות מוצהרת, מצטט מעיתונים אחרים אבל בדרך כלל בלי לתת להם קרדיט. עד כדי כך הופנמה התפיסה הזו כנורמה, שעורכו הכלכלי של העיתון, סבר פלוצקר, השתמש השבוע בנימוק הזה כחלק מתגובתו בעניין ההתעלמות של העיתון בפרשת כלל: "זה היה נושא שטיפל בו 'מעריב', ואני לא ראיתי ש'מעריב' עוקב אחרי הגילויים של 'ידיעות' או 'הארץ'".

בנושא הזה מגיע העיתון הנפוץ לקטנוניות ממש. כשהעיתונים האחרים מפרסמים, למשל, ראיונות עם אנשי "ידיעות" שפרסמו ספרים בעלי עניין, אין להם שום בעיה לאזכר את מקום עבודתו של הסופר. "מעריב" פרסם לאחרונה ראיון גדול עם יורם קניוק, וטרח לציין שהספר יצא בהוצאת "ידיעות".

ב"ידיעות" לא ינהגו כך. אפילו כשפרסמו ראיון גדול עם ירון אביטוב, עם צאת ספרו "הסתכלות" על בתי-החולים הפסיכיאטריים, ספר שתחילתו בסדרת כתבות ב"כל העיר", לא אוזכרה עובדה זו כלל. הראיון שהתכוונו לעשות שם עם כתבת "חדשות", עירית לינור (עם צאת ספרה "שירת הסירנה"), בוטל ברגע האחרון, כנראה מפני שנפוצה שם שמועה שהיא עומדת לעבור ל"מעריב".

אבל העיקרון הזה מתגמש להפליא כשמדובר בידיעות שאינן מחמיאות לעיתונים המתחרים. כל משפט דיבה המוגש נגד מי מהם זוכה לכותרות בולטות ב"ידיעות". ראה מקרה תביעת הדיבה שהגישה מינה צמח נגד "חדשות" בעקבות פרסום ידיעה, שגויה אמנם, שלפיה הגישה באותו שבוע שני סקרים שונים לליכוד ול"ידיעות". וזו רק דוגמה אחת.

שיטת האיזון הקדוש. זוהי למעשה אחת הגרסאות העדכניות יותר של שיטת הצנזורה הפוליטית. לא מדובר באזכור כל הצדדים בוויכוח ציבורי, גם לא בהבאת תגובה הולמת של גורם מותקף. אלה קריטריונים עיתונאיים מקובלים. מדובר בתפיסה האומרת שכל חומר רגיש חייב להיות מאוזן בחומר מנוגד, רצוי בהיקף דומה, כדי שאף אחד לא ייצא ממש כועס על העיתון.

דוגמה מן הזמן האחרון: מוטי גילת פרסם, בעקבות דו"ח המבקרת, כתבה חמורה ביותר על אורי שני, יו"ר עמידר. ימים ספורים אחר-כך פרסמה ג'ודי ניר-מוזס כביכול ראיון תגובה עם שני. אבל בכאילו ראיון הזה לא נשאלו שאלות. למעשה קיבל שני במה להגיב אחת לאחת על הטענות נגדו בלי שיופרע בשאלות מקשות של הכתבת. גילת וניר-מוזס תפקדו כמו החוקר הטוב והחוקר הרע.

עלה התאנה של "ידיעות"? מוטי גילת, התחקירן הכוכב של "ידיעות", הוא לכאורה הדוגמה המפריכה את כל הטענות שעלו כאן על הימנעות מפגיעה בגורמים שעלולים לפגוע בעיתון. גילת, שיודקובסקי הביא מ"על המשמר", חשף במשך שנות עבודתו פרשיות שחיתות רבות שהסעירו את המדינה: מבית-הלוחם בחיפה וארגון מגן דוד אדום, דרך פרשת דרעי ועלילות ח"כ עמר והפגישה הלילית שלו (שהביאה כעדים למשפט שניים מבכירי הפרקליטים במדינה, רם כספי ויגאל ארנון), ועד לחשיפות שחיתות שהוא עורך גם בימים אלה.

העיתון נתן לגילת גיבוי כנגד כל הלחצים והתביעות שהוגשו בגין כתבותיו (אמון מוצדק לגמרי, לאור העובדה שגילת מעולם לא נכשל עד כה בתביעת דיבה). יודקובסקי התבטא פעם שבכסף שעלו לעיתון הוצאות עורכי-דין במשפט הדיבה בפרשת בית-הלוחם אפשר היה לבנות מחדש את הבית כולו. גם תנאי עבודה מיוחדים ניתנו לגילת: משרד משלו עם שתי מזכירות ותחקירנים מסייעים. בקיצור: העיתון מאמין בגילת ורוצה בחשיפותיו.

אבל בין העיתונאים יש מי שמקלקל את השמחה וטוען בתוקף שגם גילת היה כפוף לכללי המשחק בעיתון, ובעצם שימש כעלה תאנה למדיניותו. העיתונאי יגאל לביב: "אם תבדוק את רשימת התחקירים של גילת במשך השנים, תגלה שרובה ככולה נגד גורמים לא חזקים במיוחד, שלא יכולים להשיב מלחמה חזקה. איפה תחקיר על בנק, על מפרסם גדול, גורמים שיכולים באמת להחזיר מלחמה?".

לעומת הגרסה הזו גורס תחקירן כלכלי אחר שאסור לקחת מ"ידיעות" את הקרדיט שמגיע לו בעניין גילת. עם זאת, אותו כתב מציין שידועים לו מקרים שבהם גילת עצמו העביר חומר לתחקירנים של עיתונים אחרים, לאחר שבעיתון שלו סירבו לפרסם את החומר. מקרה כזה היה סיפור ההסעות הממשלתיות של מוקי, הכלב של משפחת השר אברהם שריר. על-פי הטענה, גילת מסר את החומר ל"חדשות" לאחר שעורך "ידיעות" נמנע מלפרסם אותו.

גילת מוכן לומר בתגובה רק ש"מעולם לא היו ואין לי בעיות בעבודה ב'ידיעות'. אני לא מכיר הרבה עיתונים בעולם שהיו מפרסמים בחופשיות כזו". לטענה שהעביר מידע שנדחה ב"ידיעות" לעמיתיו סירב להתייחס.

הכתבה פורסמה במקור בשבועון "כל העיר" ב-19.6.1992. היא מתפרסמת כאן באישור ובאדיבות קבוצת "הארץ" והמחבר, יאיר שלג. הביא לפרסום: עודד זיילר