ארגוני העיתונאים היו כוח דומיננטי בתעשיית העיתונות בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. הם דאגו לחוזים קיבוציים, אך גם תרמו לניוון של התחום. החל משנות השמונים, בהובלתם של המו"לים עמוס שוקן וארנון (נוני) מוזס, הוכנעו ארגוני העובדים בתחום העיתונות והפכו לא רלבנטיים, בין השאר בשל שיתוף פעולה של עיתונאים ותיקים שמכרו את העבודה המאורגנת תמורת הטבות אישיות.

שדה העיתונות אולי נהנה מהיכולת להכניס חידושים שונים שעוכבו עד אז בידי ועדים חזקים, אולם תנאי העבודה של העיתונאים סבלו – וחשוב מכך, יחד עם התמוססותה של מועצת העיתונות, לעובדים בתחום לא נותרו מוסדות חזקים שאפשר להסתמך עליהם מול גחמות הבוסים ודרישות לא אתיות – ואולי גם לא חוקיות – של המו"לים ועוזריהם.

מבחינה זו, הקמתו של ארגון העיתונאים בישראל ב-2012 היתה צעד חשוב ומעודד בדרך לשיקום וקימום של מעמד העיתונאי הישראלי והעיתונות הישראלית. אל מול הדומיננטיות של בעלי השליטה בתקשורת החל להתגבש כוח חדש, הנסמך על כוחם המשותף של העובדים. באופן טבעי, בשנים שחלפו מאז נוסד הארגון עיקר פעילותו היה בצד הטכני של הסדרת תנאי ויחסי עבודה. אלא שאין בכך די. עיתונות אינה מקצוע ככל המקצועות, וארגון עובדים בתחום העיתונות אינו יכול להסתפק בדאגה למצבם הכלכלי של חבריו.

הסכם קיבוצי המבטיח תנאי עבודה נאותים ומנגנון פיטורים הוגן מאבד מתוקפו כשהוא מגן על עיתונאים חסרי עצמאות שמופעלים בניגוד לאתיקה המקצועית. במציאות של עיתונות מושחתת המשרתת אינטרסים זרים, של אובדן אמון מוצדק בתקשורת ושל עיתונאים המשרתים את המו"ל במקום את הציבור, תלוש השכר הוא לא המקום שממנו יתחיל התיקון.

הנה הצעה לתשעה צעדים שיעידו על כך שהארגון פועל מתוך הבנה שבזמנים אלה, המלחמה בשחיתות העיתונאית היא חלק בלתי נפרד מהמאבק על מעמד העיתונאי. למעשה, למאבק על תנאי עבודה ויחסי עבודה אין שום משמעות אם המאבק – שלא באמת החל – על חופש העיתונות, ינחול מפלה.

# לדרוש את התפטרותו של נוני מוזס מתפקיד העורך האחראי של "ידיעות אחרונות"

אמנם מדובר בצעד סמלי בלבד, אבל גם לסמלים יש משמעות. יכולתו של מוזס להשפיע על תכני העיתון לא תיפגע רק בגלל שינוי בתיבת הקרדיט של העיתון, אבל עדיין תהיה זו הצהרה כי גם לבעל הבית של העיתון יש גבולות ומגבלות, וכי גם לו יש שותפים שהוא צריך להתחשב בדעתם – עיתונאי "ידיעות אחרונות". וכי אין זאת משמעותו המהותית ביותר של ארגון עובדים?

נכון לעכשיו, קריאה כזו טרם יצאה. בהנהלת הארגון חוששים אולי כי קריאה להתפטרות של מוזס תיצור אנטגוניזם בין ההנהלה לוועד העובדים, ואולי גם בין הוועד לבין העובדים – והדבר אף עלול לחבל במאמצים להשיג הסכם קיבוצי בעיתון. אך בהנהלת הארגון צריכים לשאול את עצמם מהי בכלל המשמעות של הסכם קיבוצי בקבוצת תקשורת שנחשף באופן הבוטה ביותר כי היא נגועה בשחיתות עיתונאית.

המנכ"ל אילן ישועה בדסק החדשות של "וואלה" (צילום: "העין השביעית")

# לדרוש להעביר מתפקידם בכירים במערכות עיתונאיות שנחשף כי פעלו למען האינטרסים של בעל הבית על חשבון האתיקה המקצועית

נוני מוזס לא לבד. אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה", הוא דוגמה מובהקת למי שצריך ללכת בעקבותיו, הרחק ממוקדי קבלת ההחלטות של כלי התקשורת בישראל. אף שלאחרונה הפנה עורף לבעל השליטה באתר, במשך שנים ארוכות היה ישועה עושה דברו והמתווך בין האינטרסים הפסולים שלו למערכת העיתונאית.

אגב, לא צריך מחקר מסובך כדי להבחין בקשר מובהק למדי: מנהלים שהתמחו בשירות האינטרסים הזרים של המו"ל הם גם פעמים רבות מי ששירתו אותו במאבק לשבירת העבודה המאורגנת בכלי התקשורת שבשליטתו. אם ארגון העיתונאים צריך משום מה אינטרס נוסף כדי לצאת באופן מוצהר וברור נגד בכירים מושחתים בתקשורת, הנה הוא.

אבל עזבו הכל, עיתונאים נוהגים חדשות לבקרים לקרוא לבעלי תפקידים ציבוריים שהכזיבו לפנות את הכיסא ולרדת מהבמה. מדוע שארגון העיתונאים לא יפנה את אותה קריאה לעיתונאים, מנהלים ומו"לים שהזנו את המקצוע?

# לארגן ועדות אמת ופיוס בכלי התקשורת שהתגלו כמושחתים

השחיתות העיתונאית שחלקים ממנה נחשפים כעת בחדרי החקירות לא היתה יכולה להתקיים ללא שיתוף הפעולה של עשרות ומאות עיתונאים. ידיעות לא מצנזרות את עצמן וכתבות חיסול לא כותבות את עצמן. ארגון העיתונאים יכול, לצד סיורים מקצועיים ולימוד שפות, לזמן את העיתונאים לכינוסים פומביים שבהם יספרו על חוויותיהם האישיות. ארגון העיתונאים יכול לגבות עדויות מחברי הארגון על לחצים שהופעלו עליהם להטיית הסיקור לטובת אינטרסים זרים של בעל הבית. ארגון העיתונאים יכול לפרסם את העדויות הללו. ממילא זה מה שעיתונאים אמורים לעשות.

# להקים צוות לענייני עצמאות מקצועית

ארגון העיתונאים יכול להקים תחת מזכירות הארגון צוות לענייני עצמאות מקצועית שישמש כתובת לכל עיתונאי שנפגע בחזית זו. הצוות יספק מטרייה משפטית ייעודית לנפגעי צנזורה והנחתות. במציאות הנוכחית, עיתונאי שנתקל בדרישה לא אתית או לא חוקית מצד הממונים עליו עומד בודד במערכה, ללא כתובת ממסדית לפנות אליה, אולי חוץ מבניין להב 433. ארגון העיתונאים יכול וצריך להיות הכתובת עבור עיתונאי כזה. לא רק עבור עיתונאי הסובל מיחס גרוע או מפגיעה בתנאי העבודה שלו.

# לדאוג למינוי נציב לחופש עיתונות

כתובת לעיתונאים הנתקלים בדרישות לא אתיות ולא חוקיות צריכה להתקיים גם בתוך המערכת העיתונאית עצמה. כפי שבכל ארגון חייב להיות נציב למניעת הטרדה מינית, ארגון העיתונאים יכול לנסות ולפעול כדי שבכל כלי תקשורת יהיה גם נציב למניעת פגיעה בעצמאות העיתונאית. כתובת פנים ארגונית שאליה ניתן לפנות בכל פעם שהבוס מחליט לפעול ולהפעיל ממניעים זרים.

לצד ההכרה הציבורית במפגע של הטרדות מיניות גוברת לאחרונה ההכרה גם בתופעת ההתעמרות בעבודה. בשדה העיתונות יש להוסיף לכך את הנסיונות לפגוע בחופש העיתונאי, שהוא אבן יסוד לכל עיסוק בעיתונות. ארגון העיתונאים צריך להוביל את ההכרה הציבורית בצורך מיוחד זה.

# להתייצב באופן שיטתי לצד עיתונאים שסירבו להיות משת"פים

כפי שעשה הארגון במקרה של יאסר עוקבי, שפוטר ממשרתו אחרי שפירסם כתבה שלא נשאה חן בעיני מנהליו, כך עליו להתייצב באופן שיטתי לצד עיתונאים שפוטרו על רקע התעקשותם על עבודה מקצועית. אי-אפשר להסתמך רק על האומץ של קומץ עיתונאים שיעזו להגיד לא. ארגון העיתונאים צריך לספק את התמיכה הדרושה כך שכלל לא יידרש אומץ לסרב לדרישות לא אתיות ולא חוקיות.

# להתייצב באופן שיטתי לצד עיתונאים שנתבעים תביעות השתקה

על הארגון לספק ייצוג משפטי ולהצטרף כידיד בית-המשפט להליכים משפטיים שמטרתם להרתיע ולאיים על עיתונאים מלעשות את עבודתם. הארגון יכול לספק תמיכה כזו גם לעיתונאים שאינם חברי ארגון. תביעות השתקה הן תופעה הולכת ונפוצה, שהפסיקה בישראל טרם הכירה בה. ארגון העיתונאים יכול להיות הכוח שישנה מציאות חסרה זו.

# לתת ביטוי לנגע הפרסום הסמוי בחוזי העבודה

פרסום סמוי, תוכן שיווקי, שיתופי פעולה – איך שלא תקראו לזה, זה כבר בכל מקום. העיתונות כורתת כך במו ידיה את הענף שעליו היא יושבת, משום שהיא סוחרת במטבע היחיד שיש לה – אמון הציבור.

אם המו"לים בוחרים בדרך הקצרה והארוכה הזו כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי בתקשורת, אין הדבר אומר שהם צריכים לגרור פנימה גם את העיתונאים העובדים בכלי התקשורת שלהם. ארגון העיתונאים יכול לדאוג להכניס לחוזי העבודה – ולאכוף משפטית – סעיפים שמאפשרים לעיתונאי לסרב להשתתף במיזמי פרסום סמוי ותוכן שיווקי, ושמשיתים על המו"ל מחיר כבד אם יתעקש על כך בכל זאת.

# לדרוש להכניס לחוזה חברות במועצת העיתונות ומילוי פסיקותיה

לצד ארגוני העובדים, מועצת העיתונות היא המוסד שאמור לשמר את כוחם של העיתונאים מול אינטרסים זרים. כיום כלי תקשורת רבים אינם חברים במועצה, וגם אלו החברים בה אינם ממלאים פעמים רבות את פסיקותיה. ארגון העיתונאים, שהוא ארגון עובדים מתחדש, יכול וצריך לקומם גם את מועצת העיתונות, שסובלת מדעיכה כבר שנים רבות. ככל שמועצת העיתונות תהיה חזקה יותר, היא תוכל להיות שותפה למאבקים החשובים גם לארגון העיתונאים.

# והערה לסיום

בשש השנים שחלפו מאז קם ארגון העיתונאים בישראל הוא שינה את פני העבודה המאורגנת בענף. הארגון קם בעת חירום, ומאז היטלטל ממאבק בוער אחד לאחר. בתחום שבו העבודה המאורגנת היתה מרוסקת לחלוטין יש צורך בכמה שנים טובות כדי לבנות מחדש את האמון של העובדים ולמסד מחדש את הקשרים עם ההנהלות.

אפשר לטעון שרק לאחר ששני התנאים הללו מתמלאים אפשר לפנות גם למאבקים עקרוניים על עצמאות העיתונאי. אבל איזו משמעות יש לאמון העובדים והקשר עם ההנהלות בתוך תחום שמועל בתפקידו הציבורי יום אחרי יום, ואיזה מחיר נשלם עד אז באובדן האמון של הציבור בעיתונות הישראלית?

הארגון אף החל בשנים האחרונות לדרוש ממו"לים לעגן בחוזים הקיבוציים סעיפים המחייבים הטמעת הקוד האתי של מועצת העיתונות. אפשר שבעוד שש שנים אכן יהיו כלי תקשורת מרכזיים רבים שיעשו זאת. אולם כעת הגיעה שעת כושר שאסור להחמיץ. התפוצצות תיקי 2000 ו-4000, הגילויים החדשים שבאו בעקבותיהם וניקוי האורוות שצפוי עם עדות המדינה של ניר חפץ, הם הזדמנות פז לטיהור השדה העיתונאי מהרגלים מושחתים שתפסו בו אחיזה. ארגון העיתונאים חייב ליטול חלק משמעותי בניקיון.