צילום: פלאש 90
תחקיר מרדכי גילת ב"ידיעות אחרונות" על יו"ר הכנסת אברהם בורג התפרס על שתי כתבות בנות ארבעה עמודים כל אחת. כותרת גדולה בעמוד השער של העיתון, מעל הכותרת הראשית, בישרה לקוראים על התחקיר המיוחד. התחקיר עומד בכל הציפיות שיצר העיתון באופן הגשתו לקורא: כשלושים טענות מופנות נגד בורג כדי לתאר את "דפוסי השחיתות הציבורית של יו"ר הכנסת". הטענות משובצות במלל רב ודמגוגי, ובסגנון בוטה ומתלהם. ניתן, כמובן, לטעון כי המבחן הקובע הוא הממצאים העובדתיים; על כך יש לומר שהממצאים העובדתיים אינם מדויקים לחלוטין, ומה שחשוב יותר - העובדות אינן עיקרו של התחקיר. עיקר כוחו בסגנונו ובאמצעים שבהם הוא מציג את העובדות. שמונה עמודים הם היקף של סיפור קצר, והתחקיר של גילת הוא אכן פיסת ספרות קטנה, המשתמשת באמצעים סגנוניים שונים כדי להציג את הממצאים באור השלילי ביותר מבלי לגלוש לשקר מפורש.
כאן עלי לומר, למען הגילוי הנאות, כי עבדתי בעבר בכנסת, ביחידת המחשב ובמרכז המחקר. למען האמת, הסיבה שבגללה קניתי את העיתון באותו יום היתה שביעות רצון על כי סוף-סוף זוכה התנהלות הכנסת, על שפע בעיותיה, לסיקור עיתונאי רציני. אולם קריאה מדוקדקת בתחקיר מעלה סימני שאלה רבים בנוגע לחוקר ולא רק בנוגע לנחקר. חלק מהטענות של גילת אמנם נשמעו משכנעות, וככל שהצלחתי לברר, הן נכונות. כאלו הן, לדוגמה, הטענות לגבי הפנסיה וצוות העובדים של בורג. אולם דווקא טענות אלה זוכות בתחקיר להתייחסות קצרה בלבד. מרב תשומת הלב של גילת מופנה לתופעות אחרות בכנסת. בכתיבתו על עניינים אלה משתמש גילת באמצעים דמגוגיים כדי לשוות להם חזות של שחיתות. עיון בתחקיר מגלה בקלות אחדים מאמצעים אלה" אחרים מתגלים לאחר בדיקה פשוטה יחסית. התחקיר הארוך משלב בין טענות מסוגים שונים המוטחות בקורא בזו אחר זו. כדאי, לכן ,לבחון אותן בעיון, גם בפני עצמן, בסגנונן ובמידת ההיגיון שבהן, וגם ביחס לעובדות שאותן ניתן לברר במעט מאמץ.
נתחיל בכותרת המשנה - "'אני אללה', אמר בורג לעובדים, 'ואריה האן, מזכיר הכנסת, הוא מוחמד נציגי". איזה קורא לא יתרעם על גילוי כל-כך בוטה של שרירות וכוחניות? אלא שבמחשבה שנייה מתעורר ספק: האם ייתכן שפוליטיקאי סביר יתבטא באופן כה בוטה? הפקפוק מוצדק. לא שבורג לא אמר את המלים הללו" הוא אמר אותן כבדיחה, אולי לא מוצלחת במיוחד, בנאום לפני העובדים.
כמה הם "אלפי שקלים"
המשך הכתבה מחזק את אווירת הדיקטטורה שמשרה לכאורה בורג ומתאר את הכנסת כשריד אפל של הגוש הסובייטי. גילת מספר על רכישת מכונית המאזדה היקרה של בורג, שלטענתו חורגת מהנהוג בכנסת. אין הוא מסתפק בכך, ומוסיף גם אווירה של חשאיות, התנגדות עממית ופחד. "הסיפור התגלגל בחדרי חדרים בלי שמישהו יעז לומר ליו"ר". בורג "התחיל להתנהג כאילו הכנסת היא אחוזתו הפרטית". בדומה לרודנים אחרים, "רק טבעי היה שבלשכות בורג והמזכיר האן יאבדו עם הזמן את הבושה". כדי לחזק את הרושם על אווירת האימה, מוסיף גילת גם דיאלוגים מפורטים. הוא מדווח על שיחה בין האן לתקציבאי: "זאת ההוראה ואתה חייב למלא אחריה... תעשה מה שאני אומר לך, הרים מעט את קולו... אתה צריך לציית לי". כישוריו של גילת כתחקירן מוכרים היטב ואינם מוטלים בספק. הפעם הוא מתעלה על עצמו: הוא משחזר בדיוק נמרץ תמליל של חילופי דברים בין שני אנשים וגם את סולם הטונים שבו הושמעו.
גם כאשר מצביע התחקיר על ליקויים אמיתיים, מתווספים לכך טיעונים דמגוגיים. כולם נהנו במסיבת יום-ההולדת של האן שמומנה בכספי הכנסת, מספר גילת, "ורק שכחו לשאול מי נושא בהוצאות". אין ספק שמדובר בעניין לא תקין, כפי שהודה בורג, אבל מי בדיוק נוהג לברר מי מממן כל מסיבה שהוא משתתף בה? המסיבה עלתה, לדברי התחקיר, 2,679 ש"ח, שאליהם הוא מתייחס כאל "אלפי שקלים". ביטוי זה משמש גם לתאר 350 דולר, שהם, לפי טענת העיתון עצמו, הוצאות הטלפון הלווייני שלקח בורג לחופשת שיט בתורכיה. לא בטוח שמבחינה דקדוקית 1,500 ש"ח הם "אלפי שקלים". בכל מקרה, השימוש בביטוי "אלפי שקלים" לגבי סכומים כאלה מוגזם ומטעה. כך גם הטענה כי "את השיט הזה מתקשים בכנסת לשכוח". ניתן רק לתהות אם אכן הכנסת היא מקום כה שקט ופסטורלי עד כי עובדיו עסוקים עדיין בהוצאות טלפון מלפני שנתיים.
על רקע האווירה הרודנית שמתאר "ידיעות אחרונות" מצטייר גילת כטריבון של הפלבאים, הנחלץ לריב את ריבם. כך הוא קשוב לבעיותיה של עובדת שנאלצה לקבל מחשב חדש. "היינו המומים", מספר גילת בשם העובדת, המתארת את הדרך שבה מוחלפים מחשבים בכנסת. "לא הבנו מה קורה. אני זוכרת שההנהלה באה פתאום בהצעות מפתות... הכל התנהל במין מיסתורין כזה, תעלומה, משהו לא ברור". עובדים המומים, הצעות מפתות, מיסתורין - טוב שחושפים עניינים חמורים כאלה, אבל היכן השערורייה? מדובר על עובדת שאינה מרוצה מקצב השינויים במחשוב הכנסת. מה זה מוכיח? גילת אינו מסביר. הצגת מורת רוחה של העובדת בסגנון האופייני לספרות ריגול גורמת לסיפור להצטייר כמאבק של אזרחים ישרים ואמיצים בשלטון רודני.
אם מתאמצים, ניתן גם למצוא עובדים שיתמהו מדוע בכלל צריך מחשבים, הרי הכנסת הסתדרה מצוין עם האוגדנים הישנים. בכל מוסד יהיו כאלה שאינם מסתדרים עם שינויים. מעבר לכך, גם העובדות בסיפורה של העובדת אינן נכונות. חדר ההדרכה "שנאלצנו לסגור כדי לדחוס לתוכו כמויות אדירות של מחשבים ומדפסות" שימש לאחסון מחשבים ישנים, ולא מחשבים חדשים. "הרכש המיותר" של מאות המחשבים היה חלק מצעד הכרחי במעבר למערכת "סנהדרין" שעליה הוחלט לפני כארבע שנים, מערכת שנועדה להחליף את מערכת ה"ווקס" מתחילת שנות השמונים. למעט תקלות בודדות, לא החליפו מחשבים לעובדים ש"לפני כמה חודשים" החליפו להם מחשב. "ההצעות המפתות" המדוברות היו אכן כאלה - עובד שלא יעבור קורס "סנהדרין", ולא ידע איך להפעיל את המחשב, לא יקבל מחשב חדש. אולי בעיני מי שמתנגד למחשוב, הסנקציה עלולה להיראות אכזרית, אבל כך עובדים ארגונים מודרניים. גילת מביא את גרסתה השגויה של העובדת כהוכחה לשחיתות.
כך גם לגבי ה"שרת 1600 עם מעבד פנטיום" שלטענת התחקיר קנה בורג ללשכתו. לא ברור מדוע צריך הקורא את המפרט הטכני של השרת. דומה כי בעצם צלילן של המלים האלה יש כדי להרשיע, כאילו תוספת ה"פנטיום" הופכת את קניית השרת לשערורייה, למרות שמטיבם של שרתים בחמש השנים האחרונות הוא שיש בהם מעבד פנטיום. כל מי שמבין ולו מעט במחשבים יתמה מדוע לשכת היו"ר נזקקת בכלל לשרת. התשובה היא שהיא אכן אינה נזקקת לכך. השרת שבו מדובר הוא שרת הדואר האלקטרוני של הכנסת כולה. כמקובל בכל ארגון, הוחלט על הרצת "פיילוט", ניסיון מוגבל, של מערכת הדואר ולמקם אותה בלשכת היו"ר. הסיבה לבחירה בלשכת היו"ר היתה שבורג גילה התלהבות רבה מהמחשוב, בניגוד למחלקות רבות בכנסת, שכדרכם של ארגונים נטו להתנגד לשינויים. לאחר השלב הראשוני שימש השרת את הכנסת כולה.
בזבוז או יוזמה ברוכה
נושא המחשוב הוא המחשה לאמצעי שבו משתמש גילת, פעמים אחדות, כדי להציג החלטות ניהוליות כביטוי לשחיתות חמורה ולהתנהגות רודנית. בדומה לכך מטופל גם מרכז המחקר של הכנסת, הממ"מ, אחד הנושאים העיקריים בכתבה. כפי שנחשף בתחקיר "הארץ" מלפני כחצי שנה, משכורות בכירי הממ"מ גבוהות מאוד על-פי כל קנה-מידה. כפי שמציין גילת, כמה וכמה נושאים הקשורים להתנהלות המרכז מעוררים תמיהות קשות. אולם גילת אינו מסתפק בכך, ומציג את המרכז כולו כפיל לבן, עדות למגאלומניה של בורג. אין זו חוות-דעת שלילית על תפקוד המרכז אלא פסילה מכל וכל של עצם קיומו.
יותר מאשר בכל עניין אחר, מתגלה בעניין הממ"מ נטייתו של גילת להציג את העובדות בדרך השלילית ביותר האפשרית. גילת מספר על אמצעי המחקר המשוכללים שעמדו לרשות הכנסת - הספרייה המפוארת ועוזרי המחקר של המכון לדמוקרטיה שסייעו לעבודת הוועדות. האשמה נוספת היא שבורג הקים את המרכז ללא שיתוף ועד העובדים. הקמת המרכז מתוארת כבזבוז חמור וחסר הצדקה. את אותן עובדות עצמן ניתן להציג גם כיוזמה של יו"ר חזק ונמרץ המצליח להתגבר על שגרת המנגנון ולהנהיג שיטות עבודה מתקדמות. מרכזי מחקר גדולים ויקרים יותר קיימים כמעט בכל הפרלמנטים המערביים. מוזרה במיוחד הצגתם של ועד העובדים של הכנסת ושל עובדי הספרייה כגורמים שאותם רמס בורג כדי להקים את הממ"מ. ולגבי עוזרי המחקר של המכון לדמוקרטיה, שאותם סילק לכאורה בורג - הם מועסקים כיום דרך הכנסת, כפי שהיה מתוכנן מאז ומתמיד. שוב, ניתן כמובן לבקר את ההחלטה היקרה, אך האם זו שחיתות? לפי גילת לפחות, אין בכך כל ספק. כדי לחזק את הרושם הוא גם מוסיף השוואה דמגוגית וחסרת פשר לתקציב המחקר של משרד הבריאות, "שחיי אדם תלויים בו".
אם בנושא הממ"מ קיים בסיס עובדתי מסוים לדמגוגיה הבוטה, הרי שבנושא הבית של בורג, הסוגיה התופסת את המקום הגדול ביותר בכתבה, אפילו הבסיס רחוק מלהיות מוצק. על-פי התחקיר, בורג ניצל את דרישות הביטחון של השב"כ כדי לערוך שיפוץ והרחבה נרחבים בביתו. גילת התייחס לכל סעיף וסעיף בהוצאות המיגון. כל אחד מהם מתואר כהוכחה נוספת לנטייתו של בורג לנצל את כספי הציבור לטובתו האישית. "אם מתקינים סורגים, מדוע שלא יהיו דקורטיביים?" שואל גילת באירוניה. מדוע לא באמת? הסורגים המדוברים אינם מזהב אלא רק מעוטרים בכמה עיגולי ברזל, ללא תוספת מחיר, כפי שמעלה בדיקה קצרה. חמורה מכך, על-פי גילת, היא התקנת התריסים: "אם כבר מחליפים את התריסים, למה שהם לא יהיו חשמליים?" וכדי להוסיף חטא על פשע, מספר גילת בעוקצנות, הותקנו גם מנופים להפעלה ידנית, באלפי שקלים, "ובא לציון גואל". בדיקה פשוטה מגלה את הארסיות שמאחורי הדמגוגיה. תריסי המתכת הותקנו לפי דרישת השב"כ. אומנם אין נתונים סטטיסטיים מדויקים על התקנות תריסים, אך לפחות לפי התרשמות משיחות עם מתקיני תריסים ומהיכרות עם בתים בישראל, ניתן לקבוע כי לתריסי מתכת נהוג להתקין הפעלה חשמלית. משפחות דתיות נוהגות להתקין גם מנוף ידני כדי שהבית לא יהיה חשוך בשבת.
כך לגבי חלון הסקאי-לייט, שהיה למעין סמל לשחיתותו של בורג. לפי גילת, הוזמן החלון המפואר בגג כחלק מהוצאות האבטחה בביתו של בורג. בצדק מציין גילת כי להתקנת החלון אין שום תרומה לבטחון הבית. הוא גם מצטט בהבלטה את הכחשתו של בורג בנוגע לחלון, באופן המצייר את בורג כשקרן הנתפס בקלקלתו. הבעיה היחידה היא שאין סקאי-לייט, רק כמה רעפי זכוכית ושני חלונות רגילים שלעין בלתי מקצועית הם נראים ישנים. שבוע לאחר פרסום הכתבה השנייה הציג גילת הוכחה ניצחת להזמנת הסקאי-לייט - טופס הזמנה להתקנתו, אלא שבפועל אין סקאי-לייט. לדברי הדוברת של בורג, סירב גילת לבדוק את הבית בעצמו. אם היה עושה זאת היה אולי משתכנע, לא רק לגבי הסקאי-לייט אלא גם לגבי ממצאיו על הרחבת שביל הכניסה וגינת הבית.
תקצר היריעה מלעסוק בכל הטענות שבתחקיר. קריאה מדוקדקת מעלה כי המונח שחיתות מוגזם לגביהן. כך לגבי הנסיעות לחו"ל, שהיו מועטות משל קודמו בתפקיד, אם יש בכך להציב קנה-מידה. כך גם לגבי פיטורי החשב, שלפי כותרת המשנה התריע על אי-סדרים ועל כן נשלח הביתה (אגב, אפילו הכתבה עצמה אינה טוענת כי זו היתה הסיבה להחלפתו), ולגבי משגיח הכשרות, שאותו מאשים גילת כי נצפה יושב בחוסר מעש. וכך גם לגבי הסיפור הארוך על מדריך חדר הכושר, שבו ההאשמה הממשית היחידה היא שהעניק עיסויים לאריה האן, ובכל השאר לא ברור מה בדיוק האשמה. בכל המקרים האלה, הדברים מוגשים לקורא במעטפת דמגוגית הגורמת גם לפעולות לגיטימיות להראות כשקולות לשחיתות חמורה.
כל האמור לעיל אינו אומר, כמובן, דבר וחצי דבר על בורג עצמו. השאלה היא מדוע יש צורך בהצגה כה בוטה וחד-צדדית של העובדות? ודאי שיש לפרסם כל מידע מרשיע שעשוי לעניין את הציבור, וחלק נכבד מהטענות בתחקיר הן, ככל הנראה, נכונות. גם אם שאר הממצאים נכונים, מדוע לנפח אותם בעת ההגשה לקורא? אין זו כתבת מקומון על רומן של שחקן כדורגל. מדובר בכתבה בעיתון הנפוץ ביותר במדינה, מאת אחד מכתביו הנחשבים ביותר, על פוליטיקאי בכיר. כל זאת בסמיכות מעוררת תמיהה לבחירות במפלגת העבודה.
אבנר מולכו הוא סטודנט לתואר שני בהיסטוריה
גיליון 35, נובמבר 2001