איור: אפרת בלוססקי

כמו גיבורי הסרט הבוסני "שטח הפקר", המוצאים את עצמם לכודים בשדה הקרב כאשר מבחוץ יורים עליהם אויביהם ולצדם שוכב חייל על מוקש העלול להתפוצץ בכל רגע, גם ב"הארץ" מתקשים לנחש מאיזה כיוון תבוא המכה הבאה. מצד אחד יורה עירית לינור חצים מורעלים כלפי כתבי העיתון ועורכיו ומאשימה אותם ב"אנטי ציונות" וב"עיתונות מטופשת ומרושעת" מצד שני טוענים כתבים בכירים בעיתון כי "הארץ" דווקא ביצע פנייה חדה ימינה מאז פרוץ אינתיפאדת אלאקצה ובתווך ניצבים עורך העיתון, חנוך מרמרי, והמו"ל, עמוס שוקן, ונדרשים להגיב פעם אחר פעם על הטענות משני צדי הקשת, כאשר כל תגובה כזאת מחזקת בהכרח את השגותיו של הצד היריב.

חילוקי הדעות סביב הקו הפוליטי הדומיננטי רווחים גם בתוך העיתון גופו. מצד אחד עומדת קבוצת כותבים ועורכים בכירים, המאמינה כי רוח שמאלנית קיצונית השתלטה על חלקים מסוימים בעיתון ומהווה סכנה למעמדו של "הארץ" בשיח הציבורי הישראלי. מן הצד השני ניצבים כותבים ועורכים בכירים לא פחות, המביעים דאגה מן הנטייה המסתמנת, לטענתם, ליישר קו עם הממסד המדיני והבטחוני, אגב פזילה למכנה משותף פטריוטי ופופוליסטי. הוויכוחים הללו נשארים לרוב בתוך גבולות המערכת: ב"הארץ" לא אוהבים להוציא את המחלוקת החוצה, ואפילו כאשר שמעו של המאבק יוצא לרשות הרבים, כמו בכתבה מקיפה שהתפרסמה במרץ ב"כל העיר", הרי שאנשי העיתון מקפידים לדבר שלא לציטוט. כלפי חוץ מציגים בכירי העיתון את חילוקי הדעות הפנים-מערכתיים כתולדה טבעית של הפלורליזם הרעיוני ב"הארץ", ומדגישים כי חלון הראווה של העיתון - מאמרי המערכת המתפרסמים בחלק ב’ -מבטאים קו עקבי ורציף המייצג את עמדתו הרשמית של העיתון.

בכתבה ב"כל העיר" צוטט מרמרי כאומר כי "התוצר היחיד המבטא את עמדת העיתון הוא מאמר המערכת", ולקח אחריות אישית על תוצר זה: "הנהלת המערכת איננה פורום פרלמנטרי שבו מתקבלת החלטה ברוב קולות, אלא העורך הוא שמכריע... כותב מאמר המערכת אמור לייצג נכונה את המתווה שהתקבל על-ידי העורך".

לאור דברים אלה הוחלט לבדוק את מגמתו ומידת עקביותו של קו זה כפי שהוא משתקף במאמרי המערכת. לצורך כך נבררו מתוך כלל מאמרי המערכת, שפורסמו בין 1.10.2000 ל-31.5.2002, 315 המאמרים שעסקו במישרין או בעקיפין בנושאים מדיניים, פוליטיים או בטחוניים ומהם ניתן להסיק על השקפת העיתון. בדיקה מקיפה של תוכנם העלתה תוצאות חד-משמעיות: בניגוד למשתמע מדברי מרמרי, ניכר במאמרי המערכת לאורך התקופה חוסר עקביות בולט בשורה ארוכה של נושאים. נוסף לכך ניכרה בבירור נטייה הולכת וגוברת - גם אם מוגבלת בהיקפה - לאמץ עמדות קונסנזואליות וממסדיות ברבות מהסוגיות המדיניות-בטחוניות.

למרות ממצאים אלה, ועוד בטרם יפורטו בהרחבה, ראוי להבהיר כי "הארץ" רחוק, לפי שעה, מלהיות עיתון ימני. מאמרי המערכת עקביים ביותר בתמיכתם בנסיגה כמעט מוחלטת לקו הירוק, בקריאה לחזור למשא-ומתן המדיני, בנכונות לפנות התנחלויות ובהסכמה לחלוקת ירושלים. גם ההסתייגות מראש הממשלה, אריאל שרון, עקבית למדי: "הארץ" תמך באופן נחרץ במועמדותו של אהוד ברק בבחירות פברואר 2001, ואף קבע במפורש, יום לפני הבחירות, כי "שני המועמדים... צריכים להיבחן על-פי שלוש אמות מידה עיקריות: כוונותיהם, תוכניתם המדינית, אישיותם. בכל אחד מהמבחנים גובר אהוד ברק על אריאל שרון" (5.2.01). בתקופה שמאז הבחירות הוסיף "הארץ" כי "שרון לא השתנה" (13.4.01), כי "התנהגותו של שרון מעידה על שיקול דעת לקוי, אם לא על חוסר אחריות ממש" (24.12.01), וכי "ראש הממשלה אינו יכול להמשיך להוליך את הציבור שולל" (6.3.02).

בנושאים אחרים המצב שונה. ראוי להבחין בין עניינים שבהם עמדת "הארץ" עקבית יחסית אך מנוגדת במידה מסוימת לדימוי הציבורי השמאלי של העיתון, לבין אלה שבהם מאמרי המערכת מפגינים מה שניתן להגדיר כזיגזג יצירתי. הזן הראשון מחזק את טיעוניהם של אלה הגורסים כי "הארץ" הפך לנצי יותר ב-21 החודשים האחרונים הזן השני מצביע על כך שבניגוד לשאיפה המוצהרת, חילוקי הדעות בתוך העיתון - או לחלופין תנודות בהשקפותיהם של כותבים מסוימים - מחלחלים אל העמדות המובעות במאמרי המערכת עצמם. לדברי מקורות בעיתון, חוסר עקביות מסוג זה - אף שהוא מובן מאוד מבחינה אנושית - מקשה על "הארץ" בחתירתו להיות גורם בעל משקל בזירה הציבורית. "אין שום פסול בריבוי דעות, ואין אפילו פסול בשינוי דעה", מסביר כותב בולט בעיתון. "הבעיה היא רק שבמקרה כזה לא ברור מה המשמעות של מאמר המערכת, ובמה הוא שונה מהמאמרים החתומים הרגילים. מעבר לכך זה משדר חוסר החלטיות ובלבול שלא אפיינו אף פעם את ’הארץ’. יש משהו מביך בזה שבכל פעם שיש פיגוע מופיע פתאום מאמר מיליטנטי, ובכל פעם שמרחיבים התנחלויות יש מאמר שמאלני".

בין הנושאים שבהם ביטאו מאמרי המערכת עמדות שלא התיישבו לכאורה עם דימוי העיתון ניתן למנות בראש ובראשונה את התמיכה במדיניות החיסולים, שבאה לידי ביטוי בשלוש הזדמנויות שונות. לאחר ההתנקשות במנהיג החמאס בשומרון, ג’מאל מנסור, ובסגנו ג’מאל סלים דמוני - התנקשות שבמהלכה נהרגו שישה אנשים נוספים ובהם שני ילדים - נכתב במאמר המערכת כי "כה עגומה המציאות בתקופה זו, שאין היא מותירה ברירה אלא לתמוך בלא סייג בהחלטת הדרג המדיני שלשום לפגוע בראשי החמאס בשכם" (2.8.01); לאחר חיסול מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, אבו-עלי מוסטפא, שלוותה בכניסה לבית-ג’אלה, נכתב כי "אין מנוס מלתמוך -מוסרית ומעשית -בשתי הפעולות שביצע צה"ל" (29.8.01); ולאחר חיסולו של ראש התנזים בטול-כרם, ראאד כרמי, נכתב כי "גם שוחרי שלום ישראלים מובהקים אינם מגנים פגיעה בטרוריסט ככרמי" (17.1.02).

נושא משמעותי לא פחות הוא הטלת האחריות להידרדרות החמורה ביחסי ישראל והפלסטינים מאז ספטמבר 2000 על הרשות, ובמיוחד על העומד בראשה. "זה שינוי מאוד מהותי מהעמדה שלנו לפני האינתיפאדה", אומר כתב בכיר בעיתון. "לפני כן, העיתון השתדל תמיד להתייחס לעמדות של אישים ישראלים, ולא להטיף מוסר או לבקר גורמים חיצוניים כמו הפלסטינים. אבל מאחר ש’הארץ’ תמך בעמדתו של ברק במשא-ומתן ונתן את מלוא הגיבוי לוויתורים, הוא גם קיבל את העמדה של ברק, שלפיה אנחנו אלה שהצענו וויתרנו, והצד השני דחה את ההצעות ועבר לאלימות". כותב אחר מוסיף כי "האכזבה מכשלון השיחות הפכה לכעס על הפלסטינים, וזה בא לידי ביטוי בעמדת העיתון".

ואכן, עיון במאמרים עצמם מלמד כי בברק אמנם הוטחה ביקורת על "שגיאות טקטיות ומהותיות" (17.12.00), ומחליפו שרון אמנם מבוקר תדיר על כי "אינו מעוניין - ושמא אינו יכול מסיבות פוליטיות - לקדם עכשיו שום מהלך מדיני" (2.1.02), אך פעם אחר פעם חוזרים המאמרים על הנקודה המרכזית, לשיטתם, ולפיה "לא ישראל פתחה באינתיפאדה בספטמבר 2000 ולא היא הפרה את כל הסיכומים וההבנות שהושגו מאז כדי לשככה" (1.7.01), וקובעים כי "שום פרשנות פלסטינית לא תצליח לטשטש את העיקר: הם לא היססו להפר את התנאי היסודי של הסכם אוסלו - זניחת האלימות - כדי לנסות ולשפר את יכולות המיקוח שלהם מול ישראל" (12.8.01).

ההסתופפות בחיקו החמים של הקונסנזוס באה לידי ביטוי גם בעניינים אחרים. ב-4 בפברואר 2002 הפתיע מאמר המערכת חלק מעובדי העיתון כאשר קבע, בהתייחסו להתגברות תופעת הסרבנות, כי "יש להתנגד לכל התארגנות לסירוב קבוצתי לשרת ולסרבנות כביטוי למחאה פוליטית". בשלושה מועדים שונים התייחס מאמר המערכת להעמדתו לדין של ח"כ עזמי בשארה בעקבות דבריו בדמשק, ובשלושת המקרים הותקף חבר-הכנסת בחריפות. למשל, ב-11.8.01 כאשר נקבע כי "קשה לערער על טיב ההחלטה שקיבלה הכנסת אתמול (על הסרת חסינותו של בשארה א"ל). אם יש אחראי לכך שהדברים הגיעו לידי כך, הרי הוא ח"כ בשארה עצמו". באופן מפתיע עוד יותר התייחס "הארץ" באהדה מסויגת ל"נאום צ’כוסלובקיה" המפורסם של אריאל שרון, שעורר עליו ביקורת אפילו בחוגי הימין. במאמר המערכת של ה-17.10.01 נטען אמנם כי "אכן, ההשוואה אינה מוצלחת", אך הובהר גם כי "נראה שהיה צורך להבהיר במלוא התוקף לראשי הממשל האמריקאי שישראל... אינה יכולה לקבל את היחס הסלחני של הממשל לארגוני טרור". כל הדוגמאות הללו, אגב, פורסמו במהלך השנה האחרונה, מה שמעיד במידה רבה על המטמורפוזה שעבר העיתון בתקופה זו.

בעוד שהדעות הללו לא צפויות אולי בעיני מי שראה ב"הארץ" סמן שמאלי קיצוני, הרי שמתמיהות עוד יותר התנודות הרווחות בעמדות מאמרי המערכת בסוגיות ספציפיות. דוגמה לנושא כזה היא היחס לפעולות צה"ל בשטחים. כך, למשל, בעוד שעל הריסת הבתים ברפיח נכתב במפורש ב-3.1.02 כי "מדובר במעשה הרס שיטתי, קולקטיבי וחסר הבחנה, כלפי פלסטינים... דובר צה"ל התאמץ להסביר את הברוטליות כחלק ממהלכי המערכה הצבאית. יש לדחות על הסף אמירה זו. כל ישראלי צריך להסתייג מן הפעולה" - חלפו רק ארבעה ימים, וב-17 בינואר כבר נקבע כי "הריסת הבתים ברפיח - בוודאי משיקולים מבצעיים". ב- 11.3.02 נדרשה ישראל "להפסיק מיד את הפעולות הצבאיות לסוגיהן, כולל פעולות החיסול, את ההפצצות וההפגזות ואת הפשיטות לאזורים המצויים בשליטה פלסטינית", ואילו ב-22.4.02 צוין כי "הפשיטות השיטתיות על ריכוזי הטרור נעשו כתגובה הכרחית על סדרת פיגועי קטל המוני במרכזי הערים בישראל".

דוגמה נוספת לחוסר עקביות בולט נמצאת במאמרים העוסקים בדרישת ממשלת ישראל להפסקת אש כתנאי לחזרה לשולחן המשא ומתן. ב-5.3.01 נכתב כי "חידוש ההידברות חיוני, אך תנאי מוקדם לו הוא צעד פלסטיני ברור ורציף לכיוון הפסקת אש". ב-5.4.01 הוגדרה דרישת הממשלה "דרישה סבירה" ו"תביעה לגיטימית". ב-10.5.01 לעומת זאת, הותקפה הממשלה על כך ש"אימצה לעצמה מדיניות אחידה, גדושת סיסמאות ומעוטת דקויות... (שעל פיה) אין להציג אופציה מדינית כל עוד המלחמה נמשכת". הזיגזג נמשך ב-1.7.01, כאשר נטען כי "לפני שמגיעים לשלב המדיני, על מחוללי האלימות להוכיח את כוונתם הטובה ואת יכולתם להפסיקה". ואילו ב-2.8.01 הוחלט לפתע כי "את סיסמת הסרק ’אין מו"מ תחת אש’ יש להחליף בנכונות לגשת לביצועה ההדרגתי של תוכנית מיטשל". באורח פלא, כאשר שרון הודיע על שינוי ההחלטה, נכתב במאמר המערכת כי "זו תפנית חשובה... ומתסכל להיווכח שהיא באה לאחר תקופה כה ארוכה של שפיכות דמים חסרת תכלית" (10.3.02).

גם בנוגע לאפשרות כינונה של ממשלת אחדות היו מאמרי המערכת עקביים כמעט כמו אהוד ברק, שנדרש ב-18.1.01 "לומר בפשטות שלא ייתן יד לממשלת אחדות". באופן דומה נקבע ב-30.1.01, תחת הכותרת "אחדות היא אחיזת עיניים", כי "כל ממשלת סלט משמאל עד ימין תהיה מתכון לשיתוק מדיני". אולם אך נפלה ההכרעה בבחירות, ובשלושה מאמרים כמעט עוקבים (9.2.01, 13.2.01 ו- 22.2.01) הובעה הדעה כי "הצטרפות לממשלת שרון אינה פסולה על הסף". ב-26.2.01, לעומת זאת, הוחלט פתאום כי "ספק אם ראוי שבכירי העבודה יצטרפו לממשלת שרון וימיטו בכך חורבן על מפלגתם".

כדי להבין את הסיבות לחוסר עקביותם של מאמרי המערכת, יש לעמוד ראשית על תהליך כתיבתם. הפורום הקובע את נושאי המאמרים ואת עמדת העיתון הוא הנהלת המערכת, קבוצה של כותבים בכירים המתכנסת מדי בוקר לדיון בעניינים העומדים על סדר היום. הישיבה המשמעותית והממושכת ביותר מתקיימת ביום ראשון, והנוכחות בה לרוב כמעט מלאה וכוללת את העורך הראשי חנוך מרמרי, עורך המשנה יואל אסתרון, המו"ל עמוס שוקן (במעמד של משקיף), והכותבים אמיר אורן, עקיבא אלדר, עוזי בנזימן, צבי בראל, אבירמה גולן, אברהם טל, דייוויד לנדאו, יואל מרקוס, גדעון סאמט, זאב סגל, דורון רוזנבלום, דני רובינשטיין, נחמיה שטרסלר וזאב שיף. ישיבה זו מתווה על-פי רוב רעיונות לנושאים למשך השבוע הקרוב, כאשר בשאר הימים מתכנס רק הקבינט המצומצם (החסר תמיד את בנזימן, סגל, רובינשטיין ושיף, וכולל לרוב רק חלק מהכותבים האחרים).

בישיבות הנהלת המערכת נקבע הנושא שאליו יתייחס מאמר המערכת, כאשר לעתים קרובות מדובר בנושא המוצע על-ידי מרמרי עצמו. לאחר מכן נערך דיון, שבו מעלים הנוכחים את הנקודות המרכזיות הצריכות לבוא לידי ביטוי במאמר, לדעתם. לבסוף קובע העורך את המתווה הרעיוני הכללי של המאמר, וכתיבתו מוטלת על אחד הנוכחים הן על-פי תחום מומחיותו והן על-פי המידה שבה הוא מסכים עם המתווה. רעיונות שעלו בדיון המנוגדים למגמה הכללית - ובחודשים האחרונים יש רבים כאלה - מוצאים לרוב את דרכם אל תוך המאמר כאנטיתזות מרכזיות שאליהן הוא מתייחס ושאותן הוא דוחה. סגל הכותבים עצמו מצומצם למדי: אלדר, בנזימן, בראל וסאמט (ובמידה פחותה רובינשטיין ורוזנבלום) כותבים לרוב על נושאים מדיניים הקשורים בתהליך השלום, אורן אחראי לרוב המאמרים העוסקים בענייני ביטחון, שטרסלר וטל אחראים לנושאים הכלכליים, וגולן מתמקדת בנושאים הלא-מדיניים. מרקוס אינו כותב מאמרי מערכת כלל, וגם שיף ממעט מאוד בכתיבתם. מרמרי, מצדו, משנה ומוסיף לעתים רעיונות החסרים לטעמו במוצר המוגמר.

לדברי חברים בהנהלת המערכת, חוסר העקביות במאמרים משקף את חילוקי הדעות בתוך ההנהלה. לדבריהם, למרות השאיפה לשמור על קו אחיד, ולמרות שכותבי המאמרים משתדלים לנפות ככל האפשר את סימני ההיכר של כתיבתם האישית מן המאמרים, בפועל ניתן לזהות את טביעת ידו של הכותב על-פי תוכן המאמר וסגנונו. נוסף לכך, הרי שלמרות שחלק ניכר מן הכותבים נוטה פוליטית שמאלה (אלדר, בראל, סאמט ושטרסלר נחשבים לסמנים העקביים ביותר בכיוון זה אורן, טל ואסתרון נחשבים לסמנים הימניים), הרי שבפועל מתרחשת, כאמור, תזוזה עקבית ימינה, וזאת משלוש סיבות עיקריות: הדומיננטיות של מרמרי בהכתבת הקו הרעיוני העובדה שלאורן, המבטא גם בפרשנותו עמדות ביקורתיות מאוד כלפי עמדות הפלסטינים, בלעדיות כמעט מוחלטת על הכתיבה בנושאים בטחוניים וההרכב היומיומי המשתנה של ישיבת הנהלת המערכת, שנציגיה היותר נציים מפגינים בה נוכחות עקבית יותר.

מבין הסיבות הללו, המפתיעה ביותר אולי היא השפעתו של מרמרי על הנטייה ימינה. עורך "הארץ" הגיע מקצה מחנה השמאל ולמען האמת, גם כיום קשה לבלבל בינו לבין עורך "מקור ראשון". למרות זאת, בעמדות שאותן הוא מבטא, הן בשיחות פרטיות והן בישיבות במערכת, חל בשנה האחרונה שינוי מובהק. לדברי אחד הכותבים בעיתון, השינוי הזה דומה במידה רבה לזה שעבר על ישראלים רבים בעקבות האינתיפאדה. "כמו הרבה אנשים אחרים, חנוך נראה לי פשוט קצת מבולבל", אומר הכותב. "הוא עדיין נגד הכיבוש ונגד ההתנחלויות, אבל הוא לא מוכן לקבל את הקשר בין הפיגועים ובין הכיבוש. הקליק הזה פשוט לא נוצר אצלו, והוא אפילו מתרגז כשאנשים אחרים עושים אותו". ההשקפות הללו באות לידי ביטוי בעמדות המובעות במאמרי המערכת, כאשר בכמה מקרים שינה מרמרי את מתווה המאמר כך שהיה שונה לחלוטין מסיכום הדברים בישיבת ההנהלה. "קורה שאני כותב את המאמר, וחנוך נותן לו כיוון אחר לגמרי", מספר אחד הכותבים. "היו מקרים שאני או אחרים התרעמנו על זה, אבל התשובה שקיבלנו היא שזו פררוגטיבה של העורך הראשי, ושהמאמר לא אמור לבטא מהלך דמוקרטי. לכן נכון יהיה להגדיר את התהליך הזה, לפעמים, כמעין מאבק סמוי של הורדת ידיים שבו כל אחד מנסה למשוך את המאמר לכיוון שלו".

▪ ▪ ▪

מרמרי עצמו מסרב להתייחס בפומבי לדיונים בתוך מערכת העיתון, מאחר שהוא סבור שמדובר בעניין פנימי. מטבע הדברים הוא מודע לטענות על אופיים המשתנה של מאמרי המערכת ולתחושת חלק מחברי ההנהלה שהפך את עורו, אולם הוא סבור שהטענות מוגזמות, ולדברי גורמים במערכת הן אף מרגיזות אותו. "’הארץ’ הוא עיתון יומי ולא תנועה רעיונית", מבהיר מרמרי את עמדתו. "המאמר הראשי של עיתון יומי מבקש לבחון את המציאות בראי האירועים היומיומיים החשובים. צוות מערכתי שמרחיק לכת בפרשנות לרציפות הקו המערכתי, עלול למצוא את עצמו מדקלם סיסמאות נוקשות שחוזרות על עצמן". מרמרי גם אינו מעוניין לעסוק בהרחבה בטענה שעמדת העיתון הפכה נצית וממסדית יותר בהשפעתו הישירה. "ישפוט כל קורא את המאמר הראשי של ’הארץ’ כראות עיניו", הוא אומר. "איני מתכוון לפרש את פרשנותם של הקוראים".

מרמרי אינו סבור כי בעניינים עקרוניים עמדת העיתון משתנה, ולדבריו עניינים אלה הם החשובים יותר. "ל’הארץ’ יש קו ברור בנושאים המהותיים וגישה גמישה יותר לעניינים הנמצאים בדינמיקה של התהוות", הוא מסביר. דינמיקה כזאת, לטעמו, היא שהיתה הגורם המכריע בשינויים שחלו לכאורה במאמרי המערכת בכל הנוגע לסוגיית קיום משא-ומתן מדיני תחת אש, לדוגמה. "הקו המערכתי של ’הארץ’ גרס, בחודשים הראשונים לפרוץ האלימות, שדיונים על בלימתה הם אלה שיסללו דרך לחידוש המשא-ומתן המדיני", הוא מפרט. "לימים נוספו נדבכים לקו הזה, מעצם הפעילות המדינית, ו’הארץ’ ראה בהם רצף הגיוני: זיני-טנט-מיטשל -כלומר מטלות זיני, שיובילו ליישום מסמך טנט, שיובילו למילוי המלצות ועדת מיטשל, שיש בהן היבטים מדיניים. המאמר מיום 10.5.01 (שבו נטען כי הממשלה אימצה מדיניות אחידה וגדושת סיסמאות א"ל) אינו דן בעמדת הממשלה שלא לנהל משא-ומתן מדיני תחת אש, אלא מבקר את מכלול מדיניותה. המאמר מציין כי כאשר לראש הממשלה אין תוכנית מדינית, משמעות הדברים היא כי רק החלופה הצבאית קיימת. גם המאמר השני, הסותר לכאורה את הקו, אינו סותר אותו כלל. הוא נכתב ב-2.8.01 ותמך עקרונית בפעולת סיכול נגד ראשי החמאס בשכם, שבה נהרגו גם שני ילדים פלסטינים שנקלעו לזירה. המאמר הגדיר את הביטוי ’אין מו"מ תחת אש’ כסיסמת סרק והציע להחליפה בנכונות לגשת לביצוע הדרגתי של תוכנית מיטשל. ממילא ביצוע הדרגתי היה כולל צעדים להרגעת האלימות ולכינון מנגנוני הידברות".

אין ספק שאכן, כפי שטוען מרמרי, לא ניתן להתעלם מכך שבמקרים רבים, השינוי בעמדת המערכת הוא תולדה של שינוי במציאות עצמה. פיגועים, כפי שכבר צוין, נוטים להוביל למאמרים בטחוניסטיים באופיים הכרזות או פעולות ימניות של הממשלה מובילות למאמרים ביקורתיים. רוב גדול של חברי הנהלת המערכת סבור כי זוהי שגרה הגיונית, וש"הארץ" אינו צריך להביע עמדה מנותקת מהמציאות תוך התעלמות מהמתרחש בשטח. מיעוט קטן סבור שעמדת העיתון צריכה להיות עקבית, ושעל "הארץ" לומר את דברו בלי להתחשב בנסיבות פוליטיות או בטחוניות משתנות. מרמרי משתייך עקרונית לקבוצה השנייה, אך גישתו זו אינה באה כמעט לידי ביטוי מעל דפי העיתון. "’הארץ’ הוא עיתון חשוב מכדי שיוכל להיות תלוש מהמציאות", מסביר פובליציסט בכיר. "הציפייה של חלק מהאנשים באגף השמאלי הקיצוני של המערכת, שהעיתון יתייחס כל הזמן רק לעוולות שנגרמות לצד הפלסטיני, ושגם אחרי קמפ-דייוויד וטאבה והפיגועים העיתון ימשיך לכתוב רק על הכיבוש והמתנחלים, היא פשוט מגוחכת. ’הארץ’ היה, עודנו ויהיה עיתון בעל עמדות מדיניות שמאליות, אבל יש הבדל בין עמדות שמאליות לעמדות התאבדותיות".

ארן ליביו הוא עיתונאי

גיליון 39, יולי 2002