בצירוף מקרים אירוני למדי הצהיר בשבוע שעבר שר התקשורת איוב קרא בחגיגות הליכודיאדה כי גזר דין מוות יוטל על כלי תקשורת שישדרו "פייק ניוז". בזמן שפעילי הליכוד חגגו עימו באילת עלה לאקרנים בישראל סרטו של סטיבן ספילברג, "העיתון", המתאר כיצד חשפו ה"ניו-יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט" בתחילת שנות השבעים של המאה שעברה דו"ח סודי של הפנטגון על כשלי המדיניות האמריקאית בווייטנאם. לפי הדו"ח, שהודלף על-ידי החוקר הממשלתי דניאל אלסברג, שורה של נשיאים אמריקאים הסתירו את האמת מהציבור בדבר משמעותה האמיתית של המלחמה הטראומתית.

במקרה ההיסטורי ההוא, עונש חריף מהסוג שהשר קרא זרק לאוויר כלאחר יד היה יכול להפוך למציאות ממש. העיתונאים שפרסמו את המידע המסווג חרף צו שאסר זאת הסתכנו בהעמדה לדין בגין בגידה וסיכון בטחון המדינה, עד שבית-המשפט הכריע לטובתם. גם אם השר קרא לא צפה בסרט "העיתון" או שאב ממנו השראה, ברור לחלוטין שלו ולרבים אחרים בעולם התקשורת והממשל הישראלי יש הרבה מאוד מה ללמוד ממנו.

לא צריך פרספקטיבה היסטורית מיוחדת כדי להבין שבסרט של ישראל 2018 "שורקי המשרוקית", כפי שנקראים חושפי הסודות והשחיתות בארצות-הברית, הם אנשי שוברים-שתיקה, בצלם, יש-דין ושאר ארגוני זכויות האדם הפועלים כדי לחשוף את האיוולת והסכנה שבכיבוש הישראלי המתמשך.

בכירי העיתונאים בישראל היללו בשבוע האחרון את גיבורי "העיתון", חושפי מסמכי הפנטגון, אך זה זמן רב שרבים מהם, ומכלי התקשורת שבהם הם עובדים, עומדים מנגד, או מצטרפים בפועל, למתקפה אגרסיבית של הממשלה וארגוני הימין נגד ארגוני זכויות האדם, במטרה לעשות להם דה-לגיטימציה ולצייר אותם כבוגדים ואויבי האומה. נדידתו ימינה של הקונצנזוס הישראלי, והשיקולים המסחריים הנלווים לכך, הם כנראה מניע חזק יותר מאומץ עיתונאי מהסוג ש"העיתון" מעלה על נס.

להיכן נעלם הפאתוס שאנחנו שומעים בימים האחרונים בשבחם של חושפי האמת והצדק האמריקאים לפני 50 שנה, כשארגוני זכויות האדם הישראלים חושפים שוב ושוב את המדיניות המפלה כלפי הפלסטינים בשטחים, את עצימת העיניים מול אלימות המתנחלים, את טיוח החקירות והתלונות על פגיעה צבאית בפלסטינים חפים מפשע ואת גזל קרקעותיהם הבלתי פוסק? אם דניאל אלסברג היה חי בישראל של 2018 כנראה היו קוראים לו דין יששכרוף, אבל כאן אף אחד לא היה עושה עליו סרט. מקסימום תחקיר מוזמן.

אך מעבר לעיוורון שבו לוקה מרבית התקשורת הישראלית כיום כלפי התפקיד ההיסטורי החשוב של ארגוני זכויות האדם, "העיתון" גם מזכיר לנו ערך חשוב אחר שהתקשורת והחברה הישראלית זקוקות לו נואשות: סולידריות. באחת מסצינות השיא של "העיתון", עורך ה"פוסט" בן ברדלי מתפרץ למשרדה של המו"לית קיי גראהם ומשליך על שולחנה ערימה של עיתונים מרחבי ארצות-הברית. אלו הלכו בעקבות ה"פוסט" וה"טיימס" ופרסמו גם הם בעמוד הראשון שלהם את פרטי המסמכים המודלפים, ובכך גיבו את העיתונים שהעזו לצאת נגד הממשל.

איפה התקשורת הישראלית של ימינו ואיפה מפגן הסולידריות המרשים הזה? שוק העיתונות הישראלי הוא ג'ונגל של קרבות רחוב והטחות בוץ. עיתון "הארץ"', ואחריו גם ערוץ 10 ובכיר כתביו רביב דרוקר, עוברים מסע השפלה ודה-לגיטימציה חסר תקדים בידי ראש הממשלה ושריו הבכירים ביותר – בזמן שמרבית כלי התקשורת האחרים שותקים, ואחרים, במיוחד אלו האוכלים מידו של נתניהו, אף מצטרפים למתקפה. במציאות כזו, קל למתקפה הציבורית ולקמפיין ההכפשות המתוזמר של הממשלה ושליחיה להתרחב גם לעבר העיתונאים עצמם.

יציאת "העיתון" לאקרנים דווקא בימים שבהם נשיא ארצות-הברית תוקף את העיתונים הגדולים על בסיס יומי נחשבת להצהרה ברורה של הממסד ההוליוודי נגד טראמפ ובעד חופש העיתונות. נתניהו, חובב היסטוריה על-פי הצהרתו, נראה כמי שתופס כעת את הצד הלא נכון של ההיסטוריה. אל מול הלחצים הממשלתיים והשיקולים המסחריים, ראוי שקברניטי התקשורת ייזכרו בתפקידם ושליחותם החברתית החשובה, יידעו לזהות את הדניאל אלסברגים של ימינו – ויעמדו לצדם.