כל מי שיודע ערבית צריך לצפות בראיון הטלוויזיוני עם ד"ר נאצר אל-לחאם, העורך הראשי של סוכנות הידיעות הפלסטינית מען. במקום לצפות שוב ושוב בתעמולה שצבי יחזקאלי מאכיל בה את הציבור הישראלי כשהוא שוכח באדיקות את אותו מצב מסתורי שבגינו מתקוממים הפלסטינים ומציף אותנו באנקדוטות על הליצן התורן שמקלל בטלוויזיה המצרית או מרביץ בטלוויזיה העיראקית, באדיבות הסוכנויות המקומיות ל"מחקר ומידע" על ערבים; במקום הסם המשכר הזה כדאי, לשם שינוי, להקשיב לאדם רציני.
לחאם אינו בורר מלים. בכעס, בשפה מדוברת, הוא מציג את עמדתו, כשהנמענים הם בראש ובראשונה צמרת הרשות הפלסטינית. הוא משדר ייאוש. שוב תשלהב הטלוויזיה את הנוער הפלסטיני ותעודד אותו לצאת לרחובות כדי "להגן על ירושלים", הוא זועק; מאות ייהרגו, אלפים יהפכו נכים בזמן שהמנהיגות הפלסטינית והערבית ימשיכו לפגר מאחור עשרות שנות אור.
לחאם משקף את אוזלת היד המוחלטת של המנהיגות הערבית והפלסטינית; ביד אחת שולחים המנהיגים את ההמונים למות ולהיפצע, וביד השנייה הם ממשיכים לשתף פעולה עם ארצות-הברית וישראל, לארח שגרירים ופקידים בחנופה רבה ולשחק את משחק ה"שלום" וה"משא-ומתן". מאחר שזה המצב, מדגיש לחאם, אין צורך באינתיפאדה. שיישארו הילדים בבית, ושייחסך ההרס והחורבן מהרחובות הפלסטינים, אותו חורבן שהיכה בעזה, שעד היום לא הצליחה להשתקם ממנו למרות הבטחות הסיוע ממדינות ערב.
לחאם משדר גם תחושת השפלה: ארצות-הברית וישראל ממשיכות לירוק בפרצופיהם של הפלסטינים והערבים, והמנהיגים אינם משנים את דרכיהם. במקום לשלוח את ילדיהם של אחרים למות, קורא לחאם, אולי יפגינו המנהיגים הערבים – לפני שיסיימו, כרגיל, את חייהם באלימות מידי אזרחיהם הזועמים – מעשה אחד של כבוד, אפילו סמלי, למען ההיסטוריה. מילא לא להפסיק לשתף פעולה עם ארצות-הברית או ישראל. מילא לא לסגור שגרירויות ולגרש שגרירים. לפחות לגלות עוז רוח ולבקש מג'ארד קושנר, למשל, אשרת כניסה לפלסטין. משהו קטן, תובע לחאם, שישקף טיפת כבוד או ערך עצמי. תרבות המוות, ומשחקי המוות, הם מיותרים. מעשה אחד של כבוד עצמי טוב מהם.
ד"ר נאצר אל-לחאם, העורך הראשי של סוכנות הידיעות הפלסטינית מען (צילום מסך)
לחאם הוא אחד העיתונאים הפלסטינים האהודים ביותר. דבר אחד הוא לא אומר, והוא ידוע לכל ומייאש אף יותר: מנהיגים ערבים ופלסטינים אינם עושים דבר מכל אלה משום שברצונם לשמור על כסאותיהם. הממשלות הערביות זקוקות לכוח ולכסף, זקוקות לארצות-הברית ולמדינות המערב, וחלקן זקוקות גם לישראל. הדבר ודאי נכון ביחס לרשות הפלסטינית, שללא ישראל תאבד את זכות קיומה. לחאם מרשה לעצמו לרמוז לסופו המר של כל מנהיג ערבי, אבל לא לרמוז לסלע קיומו של כל משטר ערבי אוטוקרטי. לא נורא. גם כך יש הרבה מן האמת וההיגיון בדבריו של העורך הראשי של סוכנות הידיעות הפלסטינית.
אבל מה יש בדברים של נשיא ארצות-הברית, של הפוליטיקאים בישראל, לרבות אלה ממפלגת העבודה, ושל הזרם המרכזי בתקשורת הישראלית? מה יש בהם למעט העמקת הייאוש והגברת ההשפלה בקרב הערבים והפלסטינים? הנה, שוב הראינו לפלסטינים. מחקנו אותם. ניצחנו אותם, צרבנו את התודעה שלהם, ייאשנו אותם, הוכחנו להם, דפקנו אותם, סובבנו אותם, מרחנו אותם, תקענו להם, הרתחנו אותם, חפרנו להם, הכשלנו אותם, הכנסנו להם, ועכשיו גם קיבלנו גושפנקה לכל זה מהנשיא המביך ביותר בתולדות ארצות-הברית.
אין ספק, לנו יש יותר גדול. הכי גדול. והם כאלה, כאלה קטנים. אין עלינו. אנחנו הכי חזקים. הכי מוצלחים. הכי שולטים. שימותו.
האם נזכור את זה גם כשהנערים שלנו יתחילו למות על מזבח הסמלים והמלים? למות ולהפוך לנכים לכל החיים על מזבח הכבוד שלנו, הכבוד הזה שאין לו סוף, הכבוד שחייב להיות כרוך בהשפלה של הערבים והפלסטינים עד עפר, סתם כי אפשר? ה"כבוד המערבי" שלנו, המטומטם, האלים והמסוכן, ששם את ה"כבוד הערבי" שלהם בתחתית הכיס הקטן? האם נזכור זאת אז?
ד"ר אסף דוד הוא המנהל האקדמי של הפורום לחשיבה אזורית