ב"מוסף הארץ" מראיין יותם ראובני את יואל מרקוס לרגל זכייתו בפרס סוקולוב למפעל חיים. "הארץ" מכבד את בעל הטור הווטרן שלו, בן ה-85, וקובע את הראיון בשער המוסף. זו מחווה יפה של מוסד המכבד את עברו ושל מקום עבודה המכבד את עובדיו, אולם הראיון עצמו, הנטול כל ממד ביקורתי, שופך אור עגום על אופן ההתנהלות המקצועי של אותו מוסד. מרקוס, שהיה מהכוכבים הגדולים של "הארץ" ושל העיתונות הישראלית בכלל בחלק גדול מהשנים שבהן פעל במסגרתה, מוצג על-ידי ראובני, או מדויק יותר לכתוב – נחשף באופן אגבי על-ידי המראיין שלו – כמגדיר של ההחמצה והבינוניות שביסוד האתוס העיתונאי העכשווי, ההולך ומתפורר מול עינינו.
מרקוס, אפילו באופן שבו ראובני מתאר את הפיזיות שלו, הוא העיתונאי הניצב מנגד. עיתונאי שהוא נטול דעה על ההתרחשויות, התהליכים והדמויות שהוא כותב עליהן – כזב שמתנפץ גם בראיון עצמו מדי פעם ("בשיחה אחרת הוא [נתניהו] אמר לי, יואל, אתה הפלת אותי מהשלטון. לעומת זאת עמוס שוקן שלח לי שישה בקבוקי יין של גראן רזרב"), ובהמשך לתבנית הזו – עיתונאי שמוגדר על-ידי הסקופ. הסקופ הוא הגביע הקדוש הטבעי של העיתונאי הניטרלי. הישג שאינו מעלה או מוריד דבר, עקר כמו עבודתם של האנשים הנאבקים על השגתו.
שיא הקריירה של מרקוס כסקופר, לפחות לפי הכתבה, הוא הפרסום על "תוכנית ההתנתקות" שאריאל שרון העניק למרקוס. מרקוס מתאר, לא בפעם הראשונה, כיצד הגיע עם הסקופ למערכת, חדור אכזבה בשל הידיעה שהדברים יתפרסמו במהדורות החדשות בערב ואילו העיתון יצא רק מחר – ואז עלתה ההצעה לפרסם את הטור באתר האינטרנט הצעיר של העיתון. הנה פסגת ההישגים של כוכב השביט העיתונאי: הקדים בכמה שעות את הקולגות בפרסום פריט מידע עובדתי שהשלטון היה מעוניין לחשוף. אם באותן שנים היה פייסבוק, שרון הרי היה מפרסם את הדברים ברשת החברתית וכלל לא נצרך למרקוס כזה או אחר. העיתונאי כרובוט.
כל כולו של הסקופ – תחרות מול סקופרים אחרים. מי שנעדר מהתמונה הוא ציבור הקוראים. לנו, במיוחד בעידן הדיגיטלי, כלל לא משנה אם נלמד על פריט מידע כזה או אחר מכהן או מלוי. כשהסקופ הוא המטרה והסקופר הוא הכוכב, האתוס הוא של מועדון מקצועי. אבל מרקוס הרי אינו חשב שכר מצטיין או עמיל מכס מוערך, הזוכים לראיון ב"חדשות החשבות" או "מכס היום". מרקוס, לכאורה, מקבל במה בעיתון מרכזי משום שהוא עיתונאי, כלומר משרת ציבור, ממלא שליחות. אבל הציבור או השליחות כמעט ולא נוכחים בשיח שבראיון. יש בו רק פוליטיקאים שעיתונאים מתחרים ביניהם מי ישיג ראשון את המידע שהם מתכוונים לשחרר לציבור.
מרקוס "היה שם", כדבר כותרת הכתבה. מדוע היה שם? מה רצה להשיג? מה היתה מטרת העמל שעמל במשך 67 שנים? על כך לא מסופר. מהו אם כן פשר ההופעה של ראיון עם יואל מרקוס בשער מוסף הדגל של העיתון? "הארץ" כביטאון של גילדה.