החוצפה המעצבנת ביותר היא זו שנזרקת בפרצופנו כלאחר יד, כעניין של מה בכך, "על הדרך", כאילו יש לנו ברירה כלשהי מלבד לקבל אותה. זו בדיוק סוג החוצפה שניתן למצוא בתנאי השימוש של פייסבוק.

התנאים האלה הם החוזה שלפיו מתנהלת מערכת היחסים שבין פייסבוק לבין שני הקהלים המרכזיים שהיא בקשר איתם – לקוחות (שיש להם דפים או עמודים באתר) ומפרסמים (שרוכשים שטחי פרסום או מקדמים תכנים). לכנות את הקשר של שתי הקבוצות האלה עם פייסבוק מערכת יחסים הוא עניין מעט יומרני, בלשון המעטה. זאת משום שבמערכת היחסים הזאת, כמו בסינדרום סטוקהולם, יש צד אחד שקובע הכל וצד אחד שלא יכול בלי זה.

בדיוק כדי לטפל במצב כזה של חוסר שוויון בין שני צדדים המתקשרים בהסכם קיבע המחוקק את המושג של "חוזה אחיד", דהיינו סוג של חוזה שצריך להתייחס אליו בחשדנות ובזהירות ולהקדיש לו טיפול רגולטורי מיוחד.

כפי שהסברתי בטור קודם על ענייני פייסבוק, חוזה אחיד הוא חוזה שנוסחו ותנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו עבור הסכמים בינו לבין צדדים רבים אחרים. בהסכמים כאלה יכול בית-המשפט לבטל תנאים המוכרזים כמקפחים את "הצד החלש" ויוצרים יתרון בלתי הוגן לצד השני.

אל הסכם השירות של פייסבוק כדאי לצלול חמושים באותה חשדנות וזהירות של המחוקק, כדי לגלות שבעצם מדובר ב"ים של חורים" שאליהם נופלים המשתמשים בשירות.

סעיף 9 ל"תנאי השימוש", "הסכם השירות" או כל שם מתכתי אחר שבו תרצו לכנות את אוסף התכתיבים הזה, עוסק ב"פרסומות ותוכן מסחרי אחר שמוצג או מקודם על-ידי פייסבוק". שימו לב לטרמינולוגיה הדידקטית והטון החינוכי שבהם מנוסחת ההקדמה לסעיף: "מטרתנו היא לספק תוכן פרסומי או תוכן מסחרי או ממומן אחר שיש בהם ערך עבור המשתמשים והמפרסמים שלנו".

כבר במשפט הזה פייסבוק קובעת עובדות מעניינות שיש להתעכב עליהן: 1. מטרתה היא לספק תוכן פרסומי או מסחרי או ממומן. 2. לתוכן הזה יש ערך עבור המשתמשים והמפרסמים באתר. בנוגע לשתי הקביעות האלה ניתן להעלות הרהורי כפירה מתקדמים.

מארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל חברת פייסבוק (צילום מסך)

בכל הנוגע לקביעה הראשונה, רבים מאיתנו סוברים כי המטרה העיקרית של פייסבוק היא לקיים קהילת רשת תוססת וגדולה המאפשרת לחבריה ביטחון, פרטיות ונוחות לתקשר זה עם זה. לא לספק תוכן פרסומי ומסחרי. ייתכן שאם היו שואלים רבים מהמשתמשים, הם היו מעדיפים לוותר על המסרים המסחריים או חלקם תמורת דמי מנוי כלשהם, או שלפחות תעמוד להם האפשרות לעשות זאת. בכל הנוגע לקביעה השנייה, כאן אנחנו מטפסים למדרגה חדשה של ציניות, כשפייסבוק קובעת כי התוכן הפרסומי שהיא דוחפת למשתמשים שלה לפיד בלי לשאול אותם חשוב ומוערך על-ידם. מה, לא ידעתם?

המשך הסעיף נשמע כמו מערכון שעוסק בדמוקרטיזציה של מחנות כפייה, או בזכות הבחירה החופשית של אזרחי קוריאה-הצפונית, סוריה ומדינות אחרות שבהן שיעורי ההצבעה דומים לנתח השוק של פייסבוק בשוק הרשתות החברתיות. "כדי לעזור לנו בכך", ממשיכים בפייסבוק להסביר (כלומר לדחוף לך אל המסך מסרים פרסומיים שלא אתה קובע מה הם), "אתה מסכים לתנאים הבאים" (כאילו שיש לך ברירה). ואז באה רשימת המלאי של הכניעות של משתמש הקצה, שמזכירות את תנאי הכניעה של האימפריה היפנית בתום מלחמת העולם השנייה.

"אתה מעניק לנו רשות להשתמש בשמך, בתמונת הפרופיל שלך, בתוכן שלך ובפרטיך (כגון מותג שאתה אוהב) בכל הנוגע לתוכן מסחרי, ממומן או קשור אשר מוצג או מקודם על-ידינו. פירוש הדבר הוא, לדוגמה, שאתה מרשה לעסק או לישות אחרת לשלם לנו כדי להציג את שמך ו/או את תמונת הפרופיל שלך יחד עם התוכן או הפרטים שלך ללא שום פיצוי עבורך".

כסוכריה, לסיום האקט הברוטאלי הזה כלפי הפרטיות והאוטונומיה של המשתמש, מסייגים התנאים של פייסבוק את עוצמת הפגיעה וקובעים: "אם בחרת קהל ספציפי לתוכן או לפרטים שלך, נכבד את בחירתך כשנשתמש בהם". כלומר, אם בחרת לעצמך רק קהלים מסוימים שאתה מתקשר איתם ומשתייך אליהם ברשת שלנו, נקפיד לפנות רק אליהם עם המסרים הפרסומיים והמסחריים שלנו (ועל הדרך נרוויח קבוצת מיקוד אפקטיבית שאתה יצרת בעבורנו בעצמך). אין ספק – האדיבות משתלמת.

פייסבוק אכן מצהירה על הגינות מסוימת, לכאורה: "איננו מעבירים את התוכן או הפרטים שלך למפרסמים ללא הסכמתך". אבל האם ההסכמה שניתנה רק רגע לפני כן כתכתיב לא עומדת בסתירה למשפט הזה? וגם אם הפרטים לא מועברים למפרסמים עצמם – פייסבוק עצמה הרי עושה שימוש נרחב וגורף בפרטים ובתכנים שלנו כפי שהסבירו לנו רק עכשיו. האם עניין זה כשלעצמו לא מטלטל וחמור מספיק כדי לגרום לנו להרהר בהצדקה לסיבוב שעושה פייסבוק על משתמשי הרשת שלה?

אבל רגע – בואו נעצור. יש בהחלט כאלה שיגידו שזה המחיר. זאת העסקה. אנחנו מקבלים שירות פנומנלי, המקיף חלקים נכבדים מאוכלוסיית הכדור; שירות שקידם את התקשורת האנושית באופן שלא ניתן היה לדמיין עד לפני שנים לא רבות, וכל זאת בלי לשלם עליו בכסף. ומכיוון שצריך לממן אותו איכשהו, אנו משלמים במטבע הפרטיות והאוטונומיה שלנו. תנו לנו קצת פרטיות, אומרת פייסבוק, וניתן לכם חופש ביטוי ויכולת להעביר מסרים מקצה העולם לקצהו.

פייסבוק ומנהליה אחראים למדיניות הפרסום המעוגנת בסעיף החוצפה השיווקית. ומכיוון שמדובר בסעיף מפר חוק בישראל, הם חושפים את עצמם ואת המפרסמים שהם מקדמים לסיכון פלילי, או לפחות לקנסות ועיצומים מינהליים

כל זה אולי היה נכון אלמלא התנאי האחרון המופיע בסעיף התוכן המסחרי של פייסבוק, סעיף מספר 9, שאולי ראוי לכינוי Revolution 9#. סעיף ובו התנאי החצוף והשערורייתי מכולם. "ברור לך שייתכן שלא תמיד נזהה שירותים ופרסומות בתשלום ככאלה", נכתב בו. ואיך לא יהיה ברור? הרי זה מובן מאליו, לדעתה של פייסבוק, שניתן להציג תוכן שיווקי כתוכן שאינו כזה. זהו השיחדש של ענקיות האינטרנט – "ברור לכם", במובן של איך אפשר לחשוב אחרת.

אבל יש מי שחשב אחרת. קוראים לו המחוקק. בכמה וכמה מדינות, התנאי האחרון הזה של פייסבוק הוא לא סתם עוד תנאי מקפח אלא פשוט עבירה על החוק. לא סתם עבירה, אלא עבירה פלילית. על-פי הוראות חוק הגנת הצרכן, "פרסומת העלולה להביא אדם סביר להניח כי האמור בה אינו פרסומת, יראו בכך פרסומת מטעה אף אם תוכנה איננו מטעה". העונש הקבוע בחוק לעבירה זו הוא קנס של כ-200 אלף שקל או שנת מאסר, והוא נוגע גם למפרסמים וגם למפיצי הפרסומת.

פייסבוק ומנהליה אחראים למדיניות הפרסום המעוגנת בסעיף החוצפה השיווקית. ומכיוון שמדובר בסעיף מפר חוק בישראל, הם חושפים את עצמם ואת המפרסמים שהם מקדמים לסיכון פלילי, או לפחות לקנסות ועיצומים מינהליים. המשך קיומם של סעיפים כאלה בלא שתינקט פעולת אכיפה כלשהי ממחישה את השבי שבו נתונים כל משתמשי פייסבוק, ויחד איתם, כנראה, גם מי שאמונים על שמירת החוק.