הוריקן הארווי

ב"קולומביה ג'ורנליזם ריביו" פורסמה השבוע סקירה של השפעת "הוריקן הארווי" על כלי תקשורת ברחבי העולם. מאז נחשף המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין כמטרידן מין ואנס סדרתי, שכל סובביו ומסקריו ידעו על מעלליו אך שתקו והגנו עליו, החל גל וידויים מפי מוטרדות מין. בהוליווד, בעולם הפוליטיקה וגם בכלי תקשורת. מהר מאוד יצא הגל מגבולות ארצות-הברית והתפשט אל רחבי העולם.

כתבי האתר לענייני עיתונות של אוניברסיטת קולומביה שוחחו עם עיתונאים ב-11 מדינות ושמעו כיצד אפקט הארווי וקמפיין #MeToo הביאו לחשיפת מטרידני מין בתעשיית המדיה בארצם. בשבדיה, בריטניה, צרפת וסינגפור, בין היתר, חשפו בימים האחרונים נשים כיצד עיתונאים ומגישים הטרידו אותן לאורך השנים, ולחשיפות היו כמובן השפעות מיידיות על הקריירות של המטרידים.

במדינות אחרות, כך נכתב, הוריקן הארווי לא היה לקו פרשת מים, כיוון שבהן כבר התרחשו אירועים קודמים שעשו את העבודה. בישראל, סיפרה לאתר כתבת ה"ג'רוזלם פוסט" איימי ספירו, האירוע המכונן היה פרשת קצב. האשמת והרשעת נשיא המדינה באונס חוללה זעזוע וסייעה לנשים לאזור את האומץ ולהתוודות על הטרדות שחוו, בין היתר גם מעיתונאים. המקרה של ינון מגל הוזכר, וכן זה של ארי שביט.

ובכל זאת, מתברר, להוריקן הארווי יש השפעה גם על מדינה שבה כבר לפני שבע שנים הורשע נשיא באונס. "סילבי קשת: טומי לפיד ניסה לאנוס אותי; אושרת קוטלר: אלכס גלעדי הציע שאצא אתו כי כך מתקדמים", נכתב הבוקר בשער "הארץ" (בכותרת מעל לקפל). נעה שפיגל ואיתי שטרן מדווחים על הווידויים של שתי העיתונאיות, ומציינים כי גלעדי לא הגיב (ידיעה דומה מופיעה בהבלטה גם בשער "ידיעות אחרונות" ו"מעריב"; ב"ישראל היום" מסתפקים בהפניה זעירה).

ב"מעריב" החליטו העורכים (דורון כהן וגולן בר-יוסף) לצרף לידיעה על טענות קוטלר וקשת טור נלווה. לא טור שנכתב על-ידי אשה שחוותה הטרדה או תקיפה מינית, אלא טור שנכתב על-ידי אריק הניג, גבר בן הדור שבו הממזרות טרם שינו את הכללים. הניג לא כותב, נניח, כיצד הוא חש בושה על מעשים שחס וחלילה הוא עצמו עשה או על שתיקה ששתק אל מול מעשיהם של גברים אחרים סביבו בשנים עברו. תחת זאת הוא יוצא, בפועל, להגנת הגברים המואשמים בהטרדה מינית.

אריק הניג, 2010. ברקע: יורם זק (צילום: אביר סולטן)

את ויינשטיין, שהואשם נכון להיום על-ידי 76 נשים בהטרדה ותקיפה מינית ועל-ידי תריסר נשים באונס, מתאר הניג כאדם "שניצל את מעמדו כדי להתחיל עם כוכבניות מקומיות". מיד בהמשך הוא כותב כי "סיפורי ההטרדות הם חמורים ביותר ואין לזלזל בהם, אבל אסור לשכוח שאנו עדיין חיים בחברה. אנשים מתקשרים זה עם זו ולעתים התקשורת גולשת למקומות אישיים. אם פעם ידענו להפריד בין מלה מחמיאה להטרדה, צריך לוודא שבתוך הסערה הזו נדע עדיין לעשות את ההפרדה".

וזה רק הולך ונעשה גרוע יותר. "אין ספק שאלו שביצעו מעשי הטרדה, מילוליים או פיזיים, צריכים להישפט בחומרה", כותב הניג, ומסייג: "עד עכשיו המקרים היו בודדים, אבל אנחנו עלולים להיתקל בשיטפון, וצריך להיזהר מהאשמות שווא, כי לא חסרים גברים שנפגעו מנשים שחיפשו נקמה. ובעידן שבו כל הטרדה מקבלת חשיפה מסיבית, יש לבדוק היטב את העובדות לפני פרסום".

"לבדוק היטב את העובדות לפני פרסום". מלים כדורבנות. לבדוק היטב לפני פרסום, למשל, את הטענה כי "לא חסרים גברים שנפגעו מנשים שחיפשו נקמה". ב"הארץ" מדווחת הבוקר רויטל חובל על מחקר שערכה עורכת-הדין עדי עזוז, שבו ביקשה לבדוק מה שיעור תלונות השווא של נשים נגד גברים בעבירות מין. המסקנה: מספר שולי שבשולי.

"הממצאים מלמדים על הפער בין ההנחה על אודות 'מגיפה' לבין המציאות", אומרת עו"ד עזוז לחובל. "ההנחה כי דווקא עבירות מין הן תחום שמועד לריבוי תלונות שווא לא נוצרה יש מאין. היא נשענת על הנחות שאינן מבוססות אמפירית, אך הן מושרשות עמוק בתוך השיח". מושרשות, למשל, באמצעות ההתרשמות האישית של הניג על כך ש"לא חסרים גברים שנפגעו מנשים שחיפשו נקמה". הנה, להבדיל, נתון שאינו מבוסס על התרשמות אישית: אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה מינית במהלך חייה, אחת מכל שבע נשים עוברת אונס (לפי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ולנפגעי תקיפה מינית בישראל וכן לפי דו"ח של המשרד לבטחון הפנים). מה שלא חסר, אם כן, הן נשים שעברו תקיפה מינית.

ליאון ויזלטיר, העורך הספרותי של ה"ניו רפבליק". תל-אביב, יוני 2013 (צילום: משה שי)

התייחסות להוריקן הארווי אפשר למצוא בעיתון "בשבע" בדמות מאמר דעה קצר היוצא נגד קמפיין #MeToo ("גורם להשחרת גברים באשר הם"), אבל לא רק. בירכתי "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה מאת ציפי שמילוביץ על התרסקות הקריירה של קווין ספייסי עם פרסום העדויות על תקיפותיו המיניות, ובכפולה הפותחת של המוסף מביע נחום ברנע צער על גורלו של ליאון ויזלטיר, ידידו הוגה הדעות והעיתונאי. "ויזלטיר הואשם בהטרדה חוזרת של עיתונאיות ועורכות שעבדו איתו בשבועון 'ניו ריפבליק'", כותב ברנע. "ההטרדות לא נשאו אופי פלילי אבל הפרו קודים אתיים. ויזלטיר הודה והתנצל. העונש היה מיידי: שבועון אינטלקטואלי חדש בעריכתו, שגליונו הראשון עמד לצאת בשבוע שעבר, נגנז. לורן פאוול, אלמנתו של מייסד אפל סטיב ג'ובס, שהתחייבה לממן את השבועון, משכה חזרה את כל הכסף. מכון ברוקינגס, שהעסיק את ויזלטיר, פיטר אותו".

במוסף תרבות וספרות של "הארץ" כותב יצחק לאור על ספר השירים של יקיר בן-משה. כרגיל, לגרסה המקוונת של הטקסט לא ניתן להגיב.

מדור נוסף לגיהנום

הטקסט המדכא ביותר בעיתוני סוף השבוע הוא הראיון של איילת שני עם מוחמד מנצור, פסיכולוג מכפר משהד המתנדב בעמותת רופאים לזכויות אדם ומבקר דרך קבע בעזה. עוני, רעב, התמכרויות לאופיאטים המעורבבים בממריצים והרבה תקיפה מינית, בין בגירים לקטינים ובין קטינים לבין עצמם. אפס תקווה, אפס סולידריות, "עזה זה הגיהנום". הקריאה מומלצת.

הכותרות הראשיות

"מקורבי אבו-מאזן: 'הרשות לא תעצור את מנהרות חמאס", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". דניאל סיריוטי מדווח ("בלעדי") כי לפי גורמים בכירים ברשות הפלסטינית אין לה היכולת למנוע מחמאס או מפלגים אחרים ברצועת עזה להמשיך ולחפור מנהרות אל עבר שטח מדינת ישראל.

"הפיוס הפלשתיני והעברת השליטה הם ברמה ההצהרתית בלבד. בפועל מי ששולט בשטח ברצועת עזה זה חמאס, ולמנגנוני הביטחון הפלשתיניים אין שום יכולת להתמודד כרגע מולו ומול יתר הפלגים הפלשתיניים, בטח לא במניעת חפירה והקמה של מנהרות טרור", מצוטט בעיתון גורם בכיר בהנהגה הפלסטינית המקורב לאבו-מאזן. הבכיר המקורב מוסיף כי לרשות אין רצון להתעמת עם חמאס כעת, כדי לתת סיכוי לתהליך הפיוס.

בהמשך הידיעה, אחרי הביטוי השימושי "בתוך כך", מדווח על גופותיהם של פעילי חמאס שנקברו תחת הריסות המנהרה שנחפרה לשטח ישראל. בחמאס פנו לצלב האדום כדי שיפנה לישראל ויסייע בהשבת גופות הנעדרים, נכתב בידיעה. בעקבות זאת הבהיר מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף יואב (פולי) מרדכי, כי המדינה לא תאפשר זאת עד שלא תחול התקדמות בסוגיית השבויים והנעדרים הישראלים בעזה.

לוחמי הזרוע הצבאית של חמאס נושאים גופות פלסטינים שנהרגו בפיצוץ מנהרה מרצועת עזה לישראל, 31.10.2017 (צילום: עבד רחים ח'טיב)

בראש עמוד 5 של "ידיעות אחרונות" מופיעה הכותרת "גופות מחבלים תמורת הבנים". קורין אלבז-אלוש, אליאור לוי ותלם יהב מדווחים על פניית הצלב האדום והסירוב של האלוף מרדכי לאפשר לארגון לאתר גופות במנהרה שמוטטה. בשונה מכלי התקשורת האחרים, ב"ידיעות אחרונות" מציינים כי "בתגובה לדחיית הבקשה פנו אתמול הארגונים 'עדאלה' ו'אלמיזאן' לבג"ץ ודרשו לקיים דיון דחוף בנושא ולהורות לצה"ל לאפשר את חילוץ הלכודים שנמצאים מתחת לאדמה. ב'עדאלה' טענו כי 'מניעת חיפוש, חילוץ ופינוי פצועים העלולים למות כתוצאה מההתקפה הישראלית מהוות הפרה בוטה של המשפט הישראלי ושל כללי המשפט הבינלאומי המחייבים את מדינת ישראל'".

למסקנה דומה הגיע גם היועץ המשפטי לממשלה. "הקרב על הגופות במנהרה: היועמ"ש נגד שר הביטחון", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". בן כספית, המשרת תדיר את האינטרסים התקשורתיים של ליברמן, מדווח הבוקר כי היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, גיבש חוות דעת שלפיה על ישראל לאפשר לחמאס ולג'יהאד האסלאמי לאסוף את גופות המחבלים שנקברו תחת הריסות המנהרה ללא דיחוי. "לא כל חוק זה חוק יבש ולא הכל זה דין בינלאומי", מצוטטים בידיעה של כספית "גורמים המקורבים לשר ליברמן". "לפעמים יש גם שכל ישר. אין שום סיבה בעולם שהם יחזיקו גופות של חיילים במשך שלוש שנים ואנחנו נאפשר להם לקבל בחזרה גופות של מחבלים".

בפסקה האחרונה של הידיעה מובהר, מטעם "גורמים משפטיים", כי "לפי המשפט הבינלאומי קיימת חובה למדינת ישראל לא למנוע את החיפוש [...] יש גם פסיקה על זה של בג"ץ ממבצע 'עופרת יצוקה'. אלא אם כן קיימת הצדקה בטחונית נקודתית, ואז ניתן להשהות את פעולות החיפוש כל עוד ההצדקה הבטחונית קיימת". למרבה הצער, מהגרסה המקוונת של הידיעה מאת כספית נשמטה הפסקה האחרונה.

בן כספית ואביגדור ליברמן (צילום מסך)

"התמורות בצפון והמתיחות ברצועה מכניסות את ישראל לתקופת חירום", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המובילה למאמר פרשנות מאת עמוס הראל. "בישראל קיבלו בהפתעה מסוימת את השתיקה המהדהדת של הפלסטינים אחרי הפצצת המנהרה שבה נהרגו לפחות 14 מחבלים מהג'יהאד האיסלאמי וחמאס, בהם מפקדים בכירים", כותב הראל. "ייתכן שהג'יהאד מתכנן פיגוע ראווה המחייב היערכות ממושכת יותר, או שבצד השני מחכים להזדמנות לנצל נקודת תורפה במערך ההגנה של צה"ל בגבול הרצועה".

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" אינה מוקדשת לעימות האפשרי בעזה. "למי ששכח" נכתב בה, לצד חץ המוביל ממנה אל הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" השבוע לפני 22 שנה: "רבין נרצח". מרכז עמוד השער של "ידיעות אחרונות" מוקדש כולו לעידוד הקוראים לבוא להפגנה שתתקיים מחר בכיכר הנושאת את שמו של הנרצח.

פנטזיה

א. במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מביא ערן נבון את סיפורו של מוטי שלום. "סיפורו הוא סיפור אמיץ של בחור צעיר שהחליט ללכת בעקבות לבו, נגד כל הסיכויים ונגד כל המכשולים שבדרך, עד הסוף, ובלי פקפוקים", כותב נבון. שלום גדל בשכונת מאה-שערים, במשפחה של 14 נפשות שמשתייכת לנטורי קרתא והתחנך על תפיסה אנטי-ציונית, שמתנגדת לעצם קיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל ("שמעתי שאנחנו כבשנו את הפלשתינים, ושצריכה להיות פה מדינת פלשתין. סיפרו לנו שפעם, לפני המון שנים, היינו שכנים שלהם ולא היו בעיות"). נאסר עליו לדבר עברית בבית. כל היום למד תורה. מהצבא השתמט, בגיל 18 התחתן בשידוך ועבר עם אשתו לאוקראינה כדי לעבוד כמשגיח כשרות. היום הוא חייל בגבעתי, שרוצה להפוך לקצין בכיר. והוא מאושר. הפנטזיה של "ישראל היום" היא חרדי אנטי-ציוני שהופך לחייל נאמן בצבא ההגנה לישראל.

ב. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מביאה ענת מידן את סיפורו של שי רבין. הוא גדל בבית חרדי בתל-אביב ולמד בתלמוד תורה בשכונת התקווה ובישיבות בירושלים ובבני-ברק. בישיבות הללו שמו של ראש הממשלה יצחק רבין היה מוקצה, כך מובהר, אולם לפני כארבע שנים נתקל בספרו של רבין "פנקס שירות". "נסחפתי לתוך הקריאה ולא יכולתי להפסיק", מספר רבין למידן. "הרגשתי חיבור חזק. הוא נגע לי עמוק בנשמה. בעקבותיו קראתי דברים רבים שנכתבו עליו. אני חושב שההזדהות שלי עם הערכים שלו הולידו בי את הרצון לשאת את שמו". הוא יצא בשאלה והפך לידיד אישי של בני משפחת רבין. הפנטזיה של "ידיעות אחרונות" היא חרדי ששומע רק דברי השמצה על ראש הממשלה שנרצח והופך לחייל נאמן בצבא ההגנה על שמו.

בשולי החדשות

לא להרגיז את החונטה. במדורו שב"מעריב" כותב יוסי מלמן על חלקה של ישראל בטיהור האתני ופשעי המלחמה שמתבצעים בשבועות האחרונים במיאנמר נגד בני הרוהינגיה המוסלמים. ישראל מכרה לאורך השנים נשק למיאנמר, כולל שתי ספינות מתוצרת התעשייה האווירית עם עמדות ירי של אלביט, מזכיר מלמן. ציוד האזנה נמכר על-ידי חברות הייטק לצבא ולשירותי הביטחון של המדינה האסייתית. מומחים ישראלים אימנו את הכוחות המיוחדים של צבא מיאנמר. הכל באישור האגף לפיקוח על היצוא הבטחוני במשרד הביטחון.

לאחרונה, מוסיף מלמן, עתרו פעילים נגד המשך מכירת הנשק למדינה המבצעת טיהור אתני ופשעים נגד האנושות. "בית-המשפט העליון דחה את העתירה [...] אבל מה שמדהים עוד יותר בסיפור הזה הוא העובדה כי בפועל החליט משרד הביטחון להשהות את כל מכירות הנשק ואספקתו למיאנמר. אך המשרד לא פרסם את ההחלטה ברבים, אלא רק הודיע עליה לחברות שקיבלו בעבר היתר יצוא למיאנמר", כותב מלמן. להערכתו, משרד הביטחון עושה זאת "כדי לא להרגיז את החונטה השלטת במיאנמר".

תמוה. עקיבא ביגמן מדווח ב"ישראל היום" כי לפי דיווחים שהוגשו לאחרונה לרשם העמותות, שגרירות שווייץ העבירה תרומה בסך כ-31 אלף שקל למוקד לפליטים ולמהגרים לצורך הפקת סרטון המבקר את "חוק הפיקדון". "זה מעשה אנטי-דמוקרטי במהותו, הפוגע בריבונותה של ישראל", מצוטט בידיעה מתן פלג, יו"ר אם-תרצו.

יונתן יעקובוביץ מהמרכז למדיניות הגירה ישראלית מצוטט כאומר "מכיוון ששווייץ מקשיחה לאחרונה את עמדתה כלפי מהגרים לא-חוקיים מאריתריאה וסודאן, תמוה שהיא בוחרת להתנגד לחוק במקום לאמץ אותו כמודל מידתי והומניטרי להתמודדות עם הסתננות לא-חוקית". כך, "מודל מידתי והומניטרי". בידיעה של ביגמן לא מצוין כמה מבקשי מקלט מאריתריאה וסודאן הוכרו בשווייץ כפליטים בשנה שעברה על רקע הכחשת עמדתה (3,187), וכמה בישראל (1).

משמולי באהבה. ח"כ איציק שמולי ממשיך לפעול כדי לבצר את מעמדו כ"פוליטיקאי שסבתות אוהבות לאהוב", ו"ידיעות אחרונות" ממשיך לספק לו במה נוחה לעשות זאת. הבוקר מדווח תלם יהב בשער "ידיעות אחרונות" כי ח"כ שמולי יגיש הצעת חוק לטיפולי שיניים על חשבון המדינה לבני 65 ומעלה. בידיעה מוזכר כי הצעה דומה נפסלה בעבר בשל העלות הגבוהה, כ-160 מיליון שקל. ח"כ שמולי מציע לממן את העלות באמצעות העלאת דמי ביטוח הבריאות ב-0.05%.

ישראל מי? במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה נרחבת מאת אודי עציון הכוללת "20 דברים שצריך לתקן בתחום התנועה והתחבורה בישראל, ומיד". שמו של משרד התחבורה מוזכר בכמחצית מ-20 הדברים שצריך לתקן.  שמו של ישראל כץ, המכהן כשר התחבורה מאז שנת תחילת שנת 2009, מוזכר לראשונה בסעיף 16, פעם נוספת בסעיף 17, וזהו.

ענייני תקשורת

אות מתה. ב"הארץ" מדווחת רויטל חובל על החלטת הרכב מורחב של שופטי בית-המשפט העליון לזכות את הרב אליצור סגל מעבירת העלבת עובד ציבור. "השופטים קבעו כי לא ניתן להעמיד לדין אדם שמתח ביקורת פוליטית בגין העלבת עובד ציבור", מודגש בפתח הידיעה. "פסק הדין עשוי להשליך על תיקים שמתנהלים בגין עבירה זו, ושבהם נשמעה ביקורת פוליטית על התנהלותם של עובדי ציבור", כותבת חובל, ומציינת בין היתר את החקירה שנפתחה לאחרונה נגד ברק כהן לאחר שקילל את השרה מירי רגב כשפגש אותה ברחוב.

ב"גלובס" מרחיב מעט חן מענית על זווית זו: "הפרקליטות תצטרך לקבוע אם ההעלבות שהטיח כהן ברגב היו על רקע פוליטי, ואזי, כמעט בטוח שהוא לא יועמד לדין, או שדבריו היו במנותק מביקורת פוליטית, ואזי כהן ימצא עצמו שוב על ספסל הנאשמים".

אבי ניסנקורן, 5.7.2017 (צילום: מרים אלסטר)

מחטף. בכפולה החמישית של "גלובס" מתפרסם ראיון שערכו הכתב עמירם ברקת והעורכת הראשית נעמה סיקולר עם יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. משבצת נפרדת מוקדשת לתקשורת, עם דגש על התנהלותו של ניסנקורן במשבר תאגיד השידור ופעולתה של ההסתדרות להקמת ועדי עיתונאים בישראל.

כשהוא נשאל על התאגיד משיב יו"ר ההסתדרות בתשובה של ראש הממשלה נתניהו: "היתה מלחמה ובזמן המלחמה עשו מחטף וזה מה שקרה". על מעמד העיתונאי הוא אומר: "זו תעשייה שלא יודעת לכבד את העובדים שלה", ובהמשך מבקר את מהלכי הקיצוץ ב"הארץ" וב"דה-מרקר", המתחרה הישיר של "גלובס". בתשובה לשאלה על מעורבותו בסכסוכי העבודה בכלי התקשורת אומר ניסנקורן: "בגלל האופי המיוחד של המקצוע נתתי לארגון העיתונאים הרבה מאוד עצמאות, ואם אין אלי פנייה מפורשת אני לא מתערב. אני עושה את זה מתוך כבוד לחופש העיתונות ומכיוון שזו היתה ההסכמה הבסיסית עם ארגון העיתונאים ואני מכבד אותה". כשהוא נשאל על המצב ב"גלובס" הוא משיב כי אינו מעורה בפרטים וכי כל עוד לא יפנו אליו לא יתערב.

כה לחי. לצד הראיון עם ניסנקורן מתפרסמת תיבה תחת כותרת "גילוי מלא". עורכת העיתון סיקולר, שלאחרונה הצהירה על חזון השקיפות שלה ושל "גלובס", שבה ומציבה רף חדש של שקיפות וגילוי ניגודי עניינים פוטנציאליים. העורכת מספרת לקוראים על סכסוך העבודה שהוכרז לפני חודשים אחדים ב"גלובס" ועל ההתפתחויות שבאו בעקבותיו. "אני, כעורכת העיתון, מאמינה שהדדיות ושקיפות הן מאבני היסוד של מערכת יחסים טובה בין ההנהלה לעובדים, וכי ביטחון תעסוקתי הוא ערך חשוב ביותר אך לא יכול להילקח בחשבון במנותק משיקולי מקצועיות ואתיקה", היא כותבת, ומוסיפה: "עמירם ברקת החתום על ראיון זה הינו חבר ועד העיתונאים ב'גלובס' כחלק מארגון העיתונאים שפועל במסגרת ההסתדרות".

לעשות פחות עם פחות. המצב הכלכלי של כלי התקשורת בישראל, כפי שמודה גם ניסנקורן, אינו טוב. אבל זה לא אומר שהם חדלו לעשות מאמצים ולהשקיע משאבים כדי לשרת נאמנה את זכות הציבור לדעת. קחו, לדוגמה, את "ידיעות אחרונות". הבוקר מפרסם העיתון כי רק בזכות בקשה שהגיש העיתון לבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו הוחלט כי תביעה שהוגשה נגד כוכב "האח הגדול" שי חי תתנהל בדלתיים פתוחות.

טרור. השבוע החליטה עיריית ירושלים להסיר שלט שנתלה בכניסה לעיר והזמין את הציבור להגיע לעצרת זיכרון לכבודו של מאיר כהנא. הסרת השלט באה לאחר ביקורת משמאל, בין היתר משום שכ"ך, הארגון שייסד כהנא והיה למפעל חייו, הוכרז על-ידי רשויות המדינה כארגון טרור. בעיתון "בשבע" מתנוססת מודעה הקוראת לציבור הקוראים להגיע לעצרת הזיכרון במלאות "27 שנה לרצח מנהיג ישראל הקדוש הרב מאיר דוד כהנא הי"ד".

"בשבע", 3.11.2017

עוד הוכחה. הרב אליעזר מלמד, שבשבוע שעבר הסביר לקוראי "בשבע" שהגיע למסקנה כי דינו של תאגיד השידור הישראלי להיכשל וזאת בעקבות האזנה לתוכנית אחת ברדיו, שב ותוקף במדורו הקבוע בעיתון את התאגיד, הפעם בשל תחקיר על הרבנות הראשית. "יש לפעול לסגירת השידור הציבורי", הוא כותב. "מדוע אנו צריכים לממן בכספי המסים שלנו שידורי תעמולה נגד הרבנות?".

בני סלע ישלם. ב"ידיעות אחרונות" מדווח יורם ירקוני כי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו דחה אתמול את ערעורו של בני סלע על דחיית תביעה שהגיש נגד "ידיעות אחרונות" והטיל עליו לשלם 15 אלף שקל הוצאות משפט.

הטלוויזיה החברתית נבדקת. יאיר אלטמן מדווח ב"ישראל היום" כי הרשות לשירות לאומי תשהה את התקנים של הטלוויזיה החברתית עד לסיום בדיקת תלונות שהוגשו נגדה בטענה שהיא תומכת ומעודדת סרבנות של חיילי צה"ל.

שולם. בשנת 2010 הגיש ארגון מגן דוד אדום תביעה בסך 2.5 מיליון שקל נגד "ישראל היום" בגין פרסומים ביקורתיים מאת מרדכי גילת. התביעה הסתיימה בפרשה ללא כל פיצוי. כעת מתברר שיש דרכים משתלמות יותר להוציא כסף מהעיתון. הבוקר רכש מד"א עמוד שלם ב"ישראל היום", ובו הוא מודה לבני הזוג ד"ר מרים ושלדון אלדסון על תרומתם הנדיבה: 42 מיליון שקל.

עמוד 24 ב"ישראל היום", 3.11.2017 (פרט)

הגבול של ערוץ הקניות. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערכה שושנה חן עם אורן ז'ורבין, הבעלים והמנכ"ל של ערוץ הקניות. "יש דברים שלא תמכור?", היא שואלת, והוא משיב: "כן, כשהפער בין הסרטון לבין המוצר הסופי גדול עד כדי כך שאני חושב שהקונים ישנאו אותי". לדבריו, "אני לא יכול להרשות לעצמי לעבוד בצורה בוטה כל-כך על הצרכנים".

אלוף בן חוגג. במדור הרכילות של "מעריב" מציינת ליאורה גולדנברג-שטרן כי עיתון "הארץ" היה היחיד מבין העיתונים הגדולים שהתייחס לפני ימים אחדים בהרחבה לפשיטת המשטרה על מועדון "בית מעריב". לפי גולדנברג-שטרן, בין המבלים במסיבה בעת פשיטת המשטרה היה גם עורך העיתון, אלוף בן. בן מספר כי הגיע לחגוג יום הולדת של חבר, אבל "אחרי שני טרקים הופיעו פתאום אנשים עם סמלי משטרה ודחפו אותנו". לדבריו, "הלכנו עצובים על המסיבה שנקטעה ויום ההולדת שהתקלקל".