ליאורה ריבלין, זוהרת מתמיד ומחויכת כולה, אודם שפתיה כמו אודם חולצתה מתכתבים עם אדמומיותה הקורצת של כותרת אנונימית ונטולת שיוך – "השבועון". שבועיים לאחר מכן מופיע על השער ידוען תרבות נוסף: אבי קושניר, שחור הברילנטין בשערו כצבע המקטורן, וצווארון החולצה התכול מתחרז עם כחולן של אותיות הדפוס; ושבוע אחריו עליזה ציגלר – העורכת הראשית לשעבר של הוצאת "ידיעות אחרונות" – לבושה טורקיז, שערה מתבדר על רקע תכלת מימי. בתחילת מאי זהו דיוקנו עז המבע של יהונתן גפן, חמוש במשקפי שמש, מצחו מקומט, אפוף אפרפרות קודרת; ובסופו צמד הזמרים התל־אביבים המצליחים דניאל סלומון ודנה עדיני, בירוק זית ובורדו עמוק. לא, לא מדובר בעוד גרסה של "רייטינג" או של "אנשים", או במגזין אופנה חדש, אלא במוסף סוף־השבוע החדש והמסתורי של "מקור ראשון", המחולק חינם לתושבי תל־אביב מזה מספר חודשים, בכל פיצוצייה וחדר־כושר בעיר.
באופן מפתיע, העטיפה המרשרשת, הצבעוניות המוקפדת והדימויים המוצלחים הם הזמנה לעיון במוסף סוף־שבוע שלוקח את עצמו ברצינות כמעט תהומית. "השבועון" מגדיר עצמו כמוסף תרבות ועוסק בעיקר במוצרים של תרבות גבוהה (ספרות, תיאטרון, אמנות, מחול), אך גם בקולנוע, טלוויזיה, אינטרנט ומוסיקה פופולרית. בנוסף על התבנית המוכרת של מדורי ביקורת, סקירת אירועים וכתבות דיוקן, ישנם גם מדורים עם "מסר": "הזירה", שמציב זה מול זה שני דעתנים המתדיינים בכובד ראש בשאלות בוערות שעל סדר־היום התרבותי (אמנות מגויסת; מסחורה של התרבות הישראלית; צנזורה של ספרי ילדים וכיו"ב); "מבקר חופשי" של הסופר־מהגג־מטיף אריק גלסנר המשתף מהרהוריו המאלפים בנושאים שונים; ואפילו "מה קורה", המוקדש לתרבות נוער. היומרה ליצירת תוכן בעל משמעות אינה מתמצה במדורים המיוחדים, אלא שורה על השבועון כולו, שמאמציו להתבדל מתרבות הבידור האסקפיסטית מתבטאים פעמים רבות, שלא בטובתו, באמירות בומבסטיות ובנימה פדגוגית. ובכל זאת, מה יכולה עוד צרכנית תרבות תל־אביבית, שמאסה במוצרים קלים לעיכול, לייחל לו ביום שישי מהביל: מוצר נאה ואופנתי (כמעט ללא מודעות פרסומת), ידוענים במידה ודיון מעמיק בתרבות, שאינו יבשושי אך אינו שטחי, ועוד אפשר להרגיש בנוח לדפדף בלוח משדרי הטלוויזיה שגם הוא עושה רושם כל־כך תרבותי. ממש עונג שבת.
הבעיה היחידה עם "השבועון" נראית בתחילה חיצונית, כזאת שקל יחסית לפטור אותה כלא רלבנטית: את מוסף התרבות האלגנטי מממנים, מפיקים, מתזמרים ומפיצים אנשים שהתרבות דווקא – בוודאי זו החילונית־דמוקרטית – אינה בראש מעייניהם: איש העסקים הדתי תושב אפרת, המזוהה עם אנשי פייגלין בליכוד, שלמה בן־צבי, איל ההון האמריקאי המקורב לנתניהו רון לאודר, והעיתונאי הימני וחובב ההשתלחויות, עורך "מקור ראשון", אמנון לורד. מן הפרסומים המעטים בתקשורת ניתן היה ללמוד ששלושתם חברו לפרויקט מתוך שותפות בחזון לקוממותה של תקשורת אחרת, שלמען הגשמתו השקיעו עד כה (בנפרד וביחד) מאמצים בלתי נדלים ומשאבים בלתי מבוטלים, קודם בנסיון ההשתלטות על ערוץ 10 והקמתו של ערוץ "תכלת" (שנסגר בינתיים), וכעת בהתמודדות על הקמת "ערוץ המסורת" ובחידוש פניו של עיתון הימין הכושל "מקור ראשון" – "עיתון איכותי ופטריוטי שבא לתת מענה להלכי הרוח הפוסט־ציוניים והאנטי־מסורתיים שבהם נגועה התקשורת הישראלית" ("מקור ראשון", אתר הבית). כפי שמסבירה ענת באלינט בכתבתה על המהפכה העיצובית והתוכנית שעובר העיתון בימים אלה (ששבועון התרבות הוא בלון הניסוי שלה), הבינו פרנסיו החדשים כי כשלונו נעוץ היה בסקטוריאליות בוטה ובסגנון פרובינציאלי, ואם ברצונם להחדירו אל תוככי ההגמוניה הישראלית החילונית, ולהופכו לעיתון "שיוזכר בנשימה אחת" עם היומונים הגדולים – הם מוכרחים לשנות את הגישה ("הארץ", 15.3.05).
תוכלו לומר: ומה רבותא בכך, הרי תרבות היא תרבות היא תרבות, שפה אוניברסלית שלא משנה מאיזה צד היא נכתבת. אפילו לורד, שבמשך שנים מקדם כפובליציסט וכעורך אג'נדה פוליטית ואידיאולוגית חד־משמעית וחד־צדדית, צוטט לאחרונה כמי שחושב שיש להפריד בין עיתונות (שהוא מגדיר כמיתמם כ"שירות בסיסי לציבור") לבין "חוט השדרה האידיאולוגי שלה" (שם). לפיכך, כנראה, הוא אינו רואה כל סתירה בין תפיסת עולם שמרנית למה שנתפס בעיניו כעיתונות "פתוחה וליברלית" (שם). ברוח זו הופרד מוסף התרבות לגמרי מגוף העיתון (באופן שמונע את זיהויו המיידי עם "מקור ראשון"), ומלבד קצת אייטמים מן המגזר הדתי ומעט כתבות על ההתנגדות להתנתקות, מתחנף "השבועון" לסגנון החיים ולמדרג הערכים של קהל היעד החדש שלו: החל במדריך, הכולל פירוט של אירועים ותוכניות המשודרות בשבת ובחג, וכלה בהצגת גיבורי תרבות של השמאל החילוני על השער.
אלה, מצדם, מתמסרים, שבוע אחר שבוע, למגעו המלטף של המעצב הגרפי המוכשר ולשאלותיהם המחבקות של מראיינים חסרי שם מן הפריפריה. יהונתן גפן מתרפק על העבר, מתוודה ש"הנושא הפוליטי מעסיק אותו הרבה פחות" והוא בעצם אוהב את המדינה ולא רוצה לבעוט יותר (6.5); קושניר מתברר כישראלי פשוט וישיר, מן הזן המשובח, שמצטמרר בגרמניה, מסור לילדיו ואוהב לטייל בארץ וגם רוצה שנקשיב כולנו אחד לשני (1.4). אף אחד לא מתרגז, לא מטיח ביקורת, לא מביע עמדה – כמו לא היתה הארץ שרויה במחלוקת. בכלל, כולם מרוצים פחות או יותר ורק מתגעגעים למשהו שהיה, לישראליות אחרת, פחות גסה, פחות חומרנית, ובעיקר הרבה יותר גאה ומאוחדת. הבעיה היא, שבמסגרת "השבועון", מה שנדמה היה בתחילה כנוסטלגיה בלתי מזיקה מתגלה כשמרנות פוריטנית; הרוחניות מיועדת ליהודים בלבד; והצורך בהשתייכות שבטית מיתרגם כסנטימנט לאומני ובדלני, ומתנסח במונחי הלנו־אתה־או־לצרינו. כמו מין חמצמצות השורה על המוסף בכללותו, הנימה הזו מציצה מובחנת יותר או פחות בינות לשורות תמימות לכאורה המתפעלות מספר, או מבקרות סרט שזה עתה עלה לאקרנים.
אנשיל פפר כותב בפתיח לרשימתו על הסרט החדש "הנפילה", שעוסק בדמותו של היטלר: "היטלר הוא גלגול של כל צוררינו לדורותיהם, פרעה, אגג, נבוכדנצר, אנטיוכוס, המן, טיטוס, טורקוומדה, חמלניצקי, פטליורה... מי שרואים במדינה [ישראל] את הנקמה המתוקה ביותר בהיטלר ובאויביה דהיום את יורשיו הרוחניים, ודאי מחויבים להמשיך לעסוק במקורות הרשע" (15.4). בהספד נרגש לאהוד מנור, מסביר אריק גלסנר ששיר המחאה "אין לי ארץ אחרת" הפך ל"שיר עם חרישי ונוגה", מכיוון ש"מנור לא יודע להיות אנטי אלא רק בעד" – כפי שצריכים להיות כולנו (שם). עינת ברזילי זועקת: "אל תיגעו לי בטקס הדלקת המשואות!!" ומסבירה ש"חדשנות היא אמנם דבר מבורך, אבל... הלאום זקוק לסמלים, למיתוסים מלכדים שמגשרים על הפלורליזם התרבותי, לתחושה משותפת לכולם (6.5). תמר נשר־רטי מסיימת את ביקורתה על ספרה החדש של גיל הראבן, "האיש הנכון", בקשרה בין אותנטיות רגשית לחיפוש אחר "מסורת ועבר בעולם חסר אחריות ומחויבות", שהרי "מי שנוטש את עברו... שלא יתפלא אם משפחתו מתפרקת, ואם ילדיו מתנכרים לו, ואם עולמו הולך ומתרוקן ממשמעות". וחבצלת פרבר, בביקורתה על הספר "החדר החשוך", מנסחת בבלי דעת את האתוס הפרטיקולריסטי המסתתר מאחורי מראית העין האוניברסליסטית של מוסף התרבות: "אני כנראה שמרנית מדי, אתנוצנטרית/יהודייה מדי, ואינני מבקשת להתוודע ללבטי נפשם של גרמנים... המבקשים להתמודד עם עברה של ארצם. מדוע צריך בן הקורבן להתעניין בלבטי נפשם של קרובי הרוצח?" (20.5).
לו היו עורכי "השבועון" וכתביו עומדים בצומת וצועקים, "אין ערבים אין פיגועים", או מרקדים לצלילי "עם ישראל חי", היינו מתרחקים מהם כולנו בשאט־נפש, ממלמלים לעצמנו משהו על "הפנאטים האלו", מפחדים שהמשיחיות הבוטה תגיע אלינו הביתה. אבל כשהם מדברים אלינו מעדנות, ב"מתורבתת" – פתאום הם נעימים לנו. כזה הוא מוסף התרבות החדש. כל מה שיכול היה להיות פוליטי בעמודי החדשות נהיה לכלליות אשלייתית בעמודי התרבות: פתאום סיפור קצר על לבטיו של זוג מחברון, שמבקש למול את עוללם הרך בנצרים לאחר שאת בכורם מלו במערת המכפלה (20.5), הופך לסיפור אוניברסלי של מסע וגאולה, ומעורר הזדהות רגשית; ובעמוד הבא כבר לא קשה להתפעל מן האסתטיקה של אמנות המחאה בגוש־קטיף, או להתעניין בספר חדש על תולדות קבר רחל (ש"עם ישראל שמר [לה] אמונים... ועתה נרכשות חלקות אדמה סביב הקבר, בניסיון לבסס לצדו יישוב יהודי של קבע", 17.6).
גבולות בגיאוגרפיה התרבותית שהיו פחות או יותר ברורים כשקראנו "מעריב", "ידיעות אחרונות" או "הארץ", יילכו וייטשטשו ככל שנקרא בשבועון של "מקור ראשון", ונמצא עצמנו נינוחים, תרבותיים, מבודרים, כמעט קוסמופוליטים – בלי לתת עוד את הדעת על העושק, הגזל והעוולה הגדולה שמחיקתן מן התודעה היא צורת התמיכה הטובה ביותר בהמשך קיומן במציאות.
טל ארבל היא סטודנטית לתואר שני במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל־אביב
גיליון 57, יולי 2005
תגובה: "מקור ראשון" נולד מצורך אמיתי / דרור אידר
שאלת מקומו של האל בתרבות היהודית והעברית, שהיא למעשה שאלת מקומה של החוויה הדתית בתרבות הישראלית, אינה כה זניחה עד שניתן להשאירה רק בקרב דוברי המחנה הליברלי השמאלי בישראל, כלומר לצמצמה לכלל אמירות תמהוניות או אנתרופולוגיות במוספי הספרות הנידחים. העובדה ההיסטורית היא שהעם היהודי התקיים במשך שנים רבות במולדת רוחנית ואינטלקטואלית שבמרכזה עמד האלוהים, על סך האטריבוטים התרבותיים שנלוו למושג זה. במאתיים השנים האחרונות נעשה כאן ניסיון, שבחלקו הצליח, לסלק מן הקיום הלאומי את התיאולוגיה ולהותיר לשפויים לנהל את הפוליטיקה הישראלית.
ואכן, כל המתבונן במפת התקשורת, המשקפת במידת־מה גם את האליטה התרבותית והאינטלקטואלית בישראל, מבין שבפרספקטיבה היסטורית, המחנה הליברלי הרדיקלי הביס תבוסה ניצחת את המחנה שמכיר עדיין באב הקדמון, ובמטפיזיקה היהודית הכרוכה בו, כבסיס מרכזי לכל דיון תרבותי וכחיוני להתפתחות חיי הרוח של הקולקטיב המתגבש כאן.
לקולקטיב הגדול הזה של שומרי הזיקה לתיאולוגיה, ולמכלול הערכים הקשור בה, אין במה רצינית וראויה לדיון. דובריו המעטים (ולא תמיד המוצלחים ביותר) משמשים אך עלי תאנה בכל העיתונים וכלי התקשורת המרכזיים. כדי כך תבוסתו ניצחת, עד שגם נצחונותיו בקלפי הפכו לתבוסות פוליטיות. זאת באין מרכז אליטיסטי – אינטלקטואלי ותרבותי – שיעמיד אלטרנטיבה לאימפריה התקשורתית שייצר השמאל הליברלי בישראל.
כך ניתן להבין מדוע לא התקיים עד כה בשיח הישראלי דיון מהותי ועקרוני על המהלך שהוביל להתנתקות. מרחב הדיונים האפשרי בנושא נע בין אהדה ואמפתיה למתיישבים לבין אי־הבנה מהותית ואפילו שנאה. היחיד שניסה לייצר דיון היה ארי שביט בספרו "חלוקת הארץ", וגם שם כשל, בהדירו מן השיח דמויות מרכזיות בקרב הקולקטיב האחר, זה שמתנגד למהלך.
אל מול השמאל הליברלי ניצבת אפוא הניאו־שמרנות, שתחת כנפיה ניתן להכניס קשת שלמה של ציבורים שונים זה מזה, אבל לכולם אלמנט משותף במינונים שונים: יחס פוזיטיבי כלפי אלוהי ישראל, אותו אב קדמון שהודר מן השיח הליברלי. גם אנשים כאמנון לורד, שעברו מהפך אידיאולוגי מרשים ומנומק ונותרו באורח חייהם החילוני, מחויבים באופן תרבותי ולאומי עמוק כלפי מרכזיותה של ההוויה היהודית המסורתית כהנחה מוקדמת לכל שיח פוליטי־תרבותי־רוחני־אידיאולוגי בציבוריות הישראלית.
"מקור ראשון" נולד מצורך אמיתי וכן של אנשים רבים בקרב הקולקטיב הניאו־שמרני, ובתוכם אינטלקטואלים ואנשי עט, אמנים ועיתונאים, פוליטיקאים ואנשי ציבור, שמאסו בעמדה המבזה של עמידה כעני בפתח מערכות העיתונים כדי להשמיע את קולם. כי זאת הפוזיציה הקבועה והקובעת עד היום במשא־ומתן בין מי שאינו נמנה עם האליטה התקשורתית הקיימת, ושדעותיו חורגות מן הקונסנזוס השמאלי השחוק, הרואה בכל איזכור לאומי־דתי־כללי־מתנחלי־ארצישראלי ועוד ביטוי לא לגיטימי שיש להותירו במחוזות האי־לגיטימיות הידועה – לבין עורכי המוספים וטורי הדעות ומפיקי תוכניות האקטואליה ושאר שומרי הסף, אנשי המנגנונים התקשורתיים האוחזים בכוח בעמדותיהם ולמעט תאונות קלות, אינם מניחים לאחרים להשתתף בעיצוב דעת הקהל. לאלה נועד מקום רק בקרב הצווחנים בהפגנות הצבעוניות של ה"ימין", ולעולם לא באולפן הממוזג כמגיש חדשות, פרשן, מפיק, מהגג ועוד. רק במצב בלתי אפשרי כזה יכול היה אמנון אברמוביץ' לשחרר את הצהרותיו המתלהמות ולקרוץ לעמיתיו כמו רמז שבסמוי כולם נוהגים כך.
השמרנות החדשה אינה מבקשת לחזור אל נקודת ההתחלה ולבצע רגרסיה תרבותית ורוחנית. יצירות התרבות והאמנות העברית לסוגיה הן נכסי צאן ברזל גם של חלקים גדולים בציבור הזה, המרגישים מחויבים לטיפוחם, עידודם וצריכתם. גם כלפי ההוויה הדתית המסורתית יש, בחלקים לא מבוטלים מן הציבור הזה, ביקורת ורצון לשינוי, ואכן כל העוקב אחר השיח הדתי המודרני בישראל מגלה בעשורים האחרונים שינויים פרדיגמטיים בחשיבה הדתית, עד כי ניתן לכנותם במונחים פוקויאניים "שבר אפיסטמי". אבל עדיין, יחד עם השינויים המכריעים בתודעה ובחשיבה, נותרו אלוהי ישראל וההוויה הדתית אלמנטים מכריעים בחיים ובתרבות של ציבור זה.
בכל מקרה, התרבות הישראלית אינה שייכת ל"ציבור החילוני השמאלי", כדבריה של טל ארבל ("העין השביעית" 57, יולי 2005), ובטח שאין כאן ניסיון לטייח את המציאות. יש כאן מבט אחר – לגיטימי ומנומק – על ההוויה התרבותית והפוליטית בישראל, מבט שבמחוזות הליברליזם הפונדמנטליסטי נחשב כלאומנות תרבותית. השיח הניאו־שמרני אינו מנסה למחוק את "העושק, הגזל והעוולה הגדולה", כדבריה של ארבל; הוא לא מקבל את הנחת היסוד הזאת כאילו העושק והגזל והעוולה נמצאים רק בצד הישראלי, או ליתר דיוק בקרב ציבור המתנחלים ומנגנוני הכוח של הריבונות הישראלית.
היעדרותו של האל מהשיח התקשורתי כאלמנט לגיטימי בדיון קשורה גם ליחס המזלזל אל האדמה ואל ההיאחזות בה, ובכלל ליחס העוין כלפי הריבונות הלגיטימית של העם היהודי על חלק כלשהו של הארץ הזאת. כך גם באשר לחיוב "ההשתייכות האתנית" (כך מכונה ההתייחסות לקולקטיב היהודי בעיתונות הליברלית). גם אלו ערכים ניאו־שמרניים שהגחכתם וטירלולם הפכו לחם חוק בעיתונות הליברלית והסמי־ליברלית.
נכון להיום, "מקור ראשון" נמצא בראשית דרכו. המהפכה התקשורתית שמבקשים אמנון לורד ושלמה בן־צבי לבצע רחוקה מאוד מהגשמתה. העיתון נע בין קטבים תרבותיים ופוליטיים לא פשוטים, ובין הרצון לייצר אוונגרד תקשורתי אחר לבין השאיפה למכור כמה שיותר גליונות. המתח הזה מתבטא במודל העיתונאי ש"מקור ראשון" מבקש להעמיד לו אלטרנטיבה: האם לעמוד מול עיתון "הארץ" או שמא לקרוץ להמונים א־לה "ידיעות אחרונות", ועוד.
כך או כך, קיומה של עיתונות ניאו־שמרנית חזקה הוא אינטרס עקרוני של כל ליברל אמיתי. נכון להיום, על המגרש משַׂחקים (כמעט) רק שחקני הקבוצה אחת, זו הליברלית־שמאלית. לטובת כולם, הסיטואציה הזאת חייבת להשתנות.
ד"ר דרור אֵידָר הוא חוקר תרבות וספרות
גיליון 58, ספטמבר 2005
תגובה: ארון סטריאוטיפים גדוש / צור ארליך
מאמרה של טל ארבל ("לאומנות תרבותית", "העין השביעית" 57) חריג בנוף ביקורת התקשורת: הוא מבקר כלִי תקשורת לא על התנהלותו המקצועית, גם לא על תכניו, אלא על עצם היותו. לדידה של ארבל, "השבועון", מוסף התרבות של "מקור ראשון" המחולק חינם בתל־אביב, פסול מעיקרו ומסוכן לציבור.
לא שהיא מצאה שם חומר הסתה; הממצאים הקיצוניים ביותר שהצליחה לדלות בשבועות רבים של עיון במגזין הם אמירה על כך שיש הרואים באויבי ישראל את ממשיכיו של היטלר, קישור בין אותנטיות רגשית לחיפוש אחר מסורת, וסקירות על ספרו של נדב שרגאי על קבר רחל ועל אמנות המחאה בגוש־קטיף. אבל מה זה משנה. התוכן אינו הבעיה בעיניה. "הבעיה היחידה עם 'השבועון'", היא כותבת, היא ש"מממנים, מפיקים, מתזמרים ומפיצים אותו אנשים שהתרבות דווקא – בוודאי זו החילונית־דמוקרטית – אינה בראש מעייניהם". מניין לה זאת? ההוכחה מגיעה מיד: לבעלי העיתון ולעורכו השקפה פוליטית ימנית. היש ראיה טובה מזו לריחוקו של אדם מתרבות?
וכשארבל אומרת "ימין", מיד נופלים על ראשה ועל ראשנו שלל סטריאוטיפים כמו מתוך ארון מתפקע שדלתו נפתחה. רכישת חלק מערוץ 10 בידי בעליו של "מקור ראשון" שלמה בן־צבי היא כמובן "נסיון השתלטות". עורך העיתון אמנון לורד, מבקר קולנוע ותיק ומחבר רומן, אבל כאמור איש שהתרבות אינה בראש מעייניו, הוא "העיתונאי הימני וחובב ההשתלחויות". "עיתון הימין הכושל" – כך היא קוראת ל"מקור ראשון", העיתון המודפס היחיד בישראל המצוי בתנופת התרחבות (ואף עבר בראשית מאי מהפכה עיצובית, אם כי ארבל, שהידע שלה על העיתון שאוב כולו מכתבה ישנה ב"הארץ" ומאתר האינטרנט הרדום של העיתון, סבורה בסוף יוני שהמהפכה הזו היא תוכנית עתידית).
ארון הסטריאוטיפים עוד גדוש. בעיני ארבל, המצב הטבעי לעורכי "השבועון" וכתביו, אלמלא היו עסוקים בציד נפשות באמצעות התחזות לאנשי תרבות, הוא שיהיו "עומדים בצומת וצועקים 'אין ערבים אין פיגועים', או מרקדים לצלילי 'עם ישראל חי'" (כן, כך. "עם ישראל חי" ו"אין ערבים אין פיגועים" בכריכה אחת, שכל מה שאינו שמאל רדיקלי מצוי בה כנראה). והדובדבן שבקצפת: אף ששמות המראיינים ב"השבועון" נדפסים בו בהבלטה, בעיניה הם "חסרי שם מן הפריפריה". בארבע מלים מצליחה אפוא ארבל לדחוס סתירה לוגית, כזב, ניחוח גזעני ושחץ עולה על גדותיו.
מוטב היה לכאורה לפטור בלא תגובה את מאמרה של ארבל. למה לא להניח לקורא האינטליגנטי להיחרד בעצמו מצרוּת האופק של בת הגמוניה, המגלה לפתע מתחרים טורדניים? למה לא להותיר לקורא הנבון את ההתפעלות מרוחב הדעת והסובלנות של העורכים, שאפשרו למפגן השנאה והבורות האנטי־עיתונאי הזה לראות אור? אפשר היה לתת לשורותיה של ארבל – השמה עצמה דוברת של איזה "אנחנו"־"כולנו"־"אלינו"־"לנו", המתוחם לדבריה ב"גבולות בגיאוגרפיה התרבותית שהיו פחות או יותר ברורים כשקראנו 'מעריב', 'ידיעות אחרונות' או 'הארץ'" – לדבר בעד עצמן. אך כיוון שהמחברת בחרה לא להסתפק בשרשרת הסטריאוטיפים אלא לכבד את הקוראים בסעודה הגונה של חצאי אמיתות, מן ההכרח לתקן את המעוות.
ארבל מנסה לצייר את "השבועון" כבעל מעטפת כפולה: מבחוץ מוסף תרבות אינטליגנטי, "כמעט קוסמופוליטי", שבאופן מכוון נמנעת מקוראיו האפשרות לזהותו מיידית עם "מקור ראשון", וכך הוא מחולק לתל־אביבים תמימים. אך במפנים, "בינות לשורות תמימות לכאורה", עיתון בעל "סנטימנט לאומי ובדלני", שבו "הרוחניות מיועדת ליהודים בלבד". בעולמה של ארבל, אנשי הימין מנסים להתנחל "לנו" בתרבות "שלנו" תוך הסתרה והתחזות – ועובדות המפריכות תיאוריה זו, כמו למשל הלוגו הבולט "מקור ראשון" המופיע ליד הלוגו של "השבועון" ובכל אחד מעמודיו, אינן מעניינה.
וכך, כיוון שלצורך אישושה של תיאוריית הקונספירציה הזו נדרשים לארבל גליונות שבשעריהם גיבורי תרבות מן השמאל, היא מתעלמת מגליונות אחרים, שבשערם איורים על יציאת מצרים או על לוחות הברית. הראיונות שבהם "מתמסרים" "גיבורי תרבות של השמאל החילוני" למראיינים "חסרי השם" מוצגים כמנוטרלים מכל הבעת עמדה והטחת ביקורת, אף שקריאה בכל אחד מהם תוכיח ההפך. וכיוון שמנגד צריכה ארבל להצדיק את תיאורו של פנים העיתון ככזה "המתנסח במונחי הלנו־אתה־או־לצרינו" (הטעות בפָּסוק במקור), היא בוררת בקפידה את דוגמאותיה. היא מזכירה סיפור קצר שפורסם במגזין, "המעורר הזדהות רגשית" עם היישוב נצרים, אך מתעלמת מסיפורים אחרים שפורסמו בו באותה תקופה, המצדדים בהתנתקות. היא מזכירה לגנאי טור דעתני שקרא לשמור על המתכונת הקיימת של טקס הדלקת המשואות משום ש"הלאום זקוק לסמלים", ומשמיטה את העובדה שבצמוד לו פורסם טור בעל מסר הפוך. לציטוט מהספד שכתב אריק גלסנר, "סופר־מהגג־מטיף" כלשונה המעודנת של ארבל, לאהוד מנור, ולפיו "מנור לא יודע להיות אנטי אלא רק בעד", היא הוסיפה, כציטוט בפרפרזה, את ההערה "כפי שכולנו צריכים להיות"; אלא שגלסנר, הרחוק אגב מלהיות איש ימין, כתב בדיוק ההפך: שטוב שיש גם פזמונאי מחאה.
אדם שאוהב תרבות היה שמח על במה חדשה לדיון תרבותי, במה המעניקה לתל־אביבים המקבלים אותה חינם את מה שניטל מהם עם סגירת מדור התרבות של "העיר", ואף מאפשרת להם לשמוע קולות חדשים. אוהב תרבות אמיתי היה שש לדיאלוג עם אוהבי תרבות אחרים, גם אם הם שונים ממנו. אבל ארבל כנראה אוהבת תרבות כמו שדייג אוהב דגים. הדגים שייכים לדייג, התרבות רשומה במשרד הפטנטים על שם השמאל הרדיקלי, וכל האחרים, גם אם יפיקו מגזיני תרבות משובחים, מוטב לדידה שימשיכו לרקוד "עם ישראל חי" ב"משיחיות בוטה".
צור ארליך כותב ועורך ב"מקור ראשון", ובכלל זה ב"השבועון"
גיליון 58, ספטמבר 2005
תגובה: לא כתבתי כדבר הזה / אריק גלסנר
רוח בלהות מהלכת על פני העיתונות הישראלית, לפי טל ארבל – רוחו של מוסף התרבות של "מקור ראשון". "השבועון" של "מקור ראשון" אמנם מספק "דיון מעמיק בתרבות" (כך ארבל), הוא אמנם "מוצר נאה", כזה "שאינו יבשושי אך אינו שטחי", אבל ראה הוזהרת, מאחוריו עומדת קונספירציה של אילי הון ועיתונאים מתלהמים שחברו יחד לשלוח את זרועות התמנון שלהם ולטנף בטלפיהן המזוהמות את כל הקדוש והיקר לנו. "את מוסף התרבות האלגנטי מממנים, מפיקים, מתזמרים ומפיצים אנשים שהתרבות דווקא – בוודאי זו החילונית־דמוקרטית – אינה בראש מעייניהם".
לו היתה טל ארבל מסתפקת במופע פרנואידי גרידא, גם אם הוא פרפראזה מרתיעה משלה ל"פרוטוקולים של זקני ציון", ניחא. במצב־רוח הולם ניתן אפילו לקרוא את הטקסט החרדתי שלה כפרודיה משעשעת ולא מכוונת על החמיצות הצוננת ועיקומי האף האוטומטיים הנדרשים מהמבקר. כן, הם כולם מוחאים כפיים, אבל אני הרי יודעת מה מסתתר מאחורי זה, אותי לא ירמו. כאותה ילדה פותה, ששמעה את השבחים על הילד שקרא "המלך עירום", ארבל, הילדה החכמנית גם אם החמצמצה, רוצה גם היא לזכות בקרדיט המבקר חד־העין. וכך טוענת ארבל נגד השבועון: "נכון, הוא לבוש, הוא מלא תרבות, אבל בבית, מאחורי הקלעים, המלך הרי עירום!".
אולם ארבל מעוררת אסוציאציות נוחות עוד פחות. כל עוד, לדבריה, היו הדברים ברורים, אנשי הימין זועקים "עם ישראל חי", "היינו מתרחקים מהם כולנו בשאט נפש". "אבל כשהם מדברים אלינו מעדנות, ב'מתורבתת', פתאום הם נעימים לנו". וכך "גבולות בגיאוגרפיה התרבותית... ילכו וייטשטשו ככל שנקרא בשבועון של 'מקור ראשון'". בקיצור: הכי מסוכנים הם אלה שנראים ממש כמונו, "הקוסמופוליטים", אלה שמתעניינים כביכול בתרבות. כי כשהם נראים ממש כמונו, אז איך אפשר כבר להבחין בין טמא לטהור? איך יטוהר מחננו?
אני במחלוקת פוליטית לא קלה עם חלק מהכותבים ב"מקור ראשון", וודאי שעם חלק מהקוראים. אולם אני סבור שזהו עיתון חשוב ואני גא לכתוב בו. ובכל אופן, אם ארבל, בגישתה הטהרנית והמתנשאת, מייצגת את המחנה הפוליטי הנגדי, ברור לי את מי אני מעדיף.
אולם עורכי ה"עין השביעית", שפרסמו בגיליון האחרון כתבה על השכר בעיתונות הכתובה, יודעים לבטח שפרולטר עיתונות כמוני אינו יכול להשקיע זמן רב מדי מזמנו לייצג את השבועון, ולכן אפנה לעוול האישי שגרמה לי טל ארבל. ארבל טוענת כי בהספד שפרסמתי על אהוד מנור כתבתי "ששיר המחאה 'אין לי ארץ אחרת' הפך לשיר עם חרישי ונוגה מכיוון ש'מנור לא יודע להיות אנטי אלא רק בעד' – כפי שצריכים להיות כולנו (שם)". לא מלאה לבה של ארבל, עיתונאית עם אינטגריטי, להכניס את הסיומת ("כפי שצריכים להיות כולנו") לתוך הציטוט מתוך האבחנה הדקה, ועל כך תודתי לה, שהציטוט הזה פשוט אינו מופיע בטקסט. אולם מה תעשה העיתונאית ארבל עם הטיעון שלה – שבלי התוספת הזו פשוט אינו קיים? מצאה ארבל פתרון אלגנטי ושמה את ה"שם", המסמן על מקור הציטוט, אחרי המלים "כפי שצריכים להיות כולנו" ובא לציון גואל. אריק גלסנר לא כתב אפוא דיוקן אישי לפרידה ממנור אלא הטיף (כי אני הרי, בלשון הזהב של ארבל, "סופר־מהגג־מטיף") למין "צו פיוס" כללי ומתקתק שעל־פיו אין לכתוב שירי מחאה. אבל אני אבוי – וצר לי להפריע את מנוחת הטיעון – לא כתבתי כדבר הזה וגם – ושוב צר לי להפריע את מנוחת הקונספירציה – מעולם לא חשבתי בחדרי חדרָי כדבר הזה.
עיתון נצרך וחשוב כמו "העין השביעית", השם עצמו בעמדה עדינה של מבקר המבקרים, צריך להישמר שבעים ושבעה מפני עיוותים כאלה אם ברצונו לשמר את מעמדו.
הכותב הוא סופר ומבקר ספרות
גיליון 58, ספטמבר 2005