שחיתות

בעיתונות הישראלית מרגישים אמריקה. שם, מעבר לאוקיינוס, מספק שלטון טראמפ מדי כמה ימים (ולפעמים ממש מדי יום) גילוי מרשיע, מביך או מטורלל (או גם וגם וגם) וה"ניו-יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט" מתחרים ביניהם בעמודי החדשות בחשיפות פליליות על הנשיא, בני משפחתו, יועציו וסביבתו הקרובה, ובעמודי הדעות בעוצמת שמות התואר המשמיצים שיוטחו בהם. והנה גם כאן אצלנו, "פרשה רודפת פרשה", כמו שמתמוגגת הסטמפה על שער "ידיעות אחרונות". העיתונים כבר אצים ורצים ומחליטים על "תיק 4000", ומכניסים את נתניהו לחדרי החקירות עוד לפני שזומן אליהם.

אמנם, בניגוד לארצות-הברית, כאן בישראל התחרות מתמקדת יותר בעלבונות ופחות בתחקירים. "סכנה לציבור" היא כותרת טור הרכילות הפוליטית של "הארץ", שהעורך בוחר היום למקם בכותרת הראשית בהיעדר מידע חדש בנוגע לאותה סכנה. "הצחנה העזה העולה מסביבת נתניהו בלתי נסבלת. ממש מסוכנת לבריאות הציבור", כותב יוסי ורטר על שער העיתון. הקריקטורה המשמשת כתמונה ראשית מדמה את בנימין ושרה נתניהו כזוג נצור בטירה, חידוש מרענן לעומת האווירה ההפוכה האופפת את העיתון בשנתיים האחרונות.

ב"מעריב" הכותרת הראשית מוקפת מרכאות: "נתניהו יזומן להעיד בפרשת הצוללות". הדובר, "גורם המעורה בפרטי החקירה", נותר אלמוני. "שחיתות מסדר גודל הזה, בדרגים כאלה, לא נראתה כאן מעולם. לכאורה", הוא הציטוט המתפעם של בן ("לכאורה") כספית שנבחר לעטר את השער. יהודה שרוני, אולי הקיצוני ביותר בשירותים העיתונאיים שהוא נותן להון מבין העיתונאים הכלכליים הפועלים כיום בעיתונות הישראלית, נבחר לתת פרשנות לכותרת השנייה על השער ("חשד: מנכ"ל משרד התקשורת העביר חומרים מסווגים למנכ"ל בזק") ומקפיד להדגיש ש"אין היבטים פליליים" בדו"ח מבקר המדינה ביחס לאנשי העסקים המעורבים.

פרשיות נתניהו ומקורביו "מדיפות ריח כבד של שחיתות", כותב נחום ברנע על שער "ידיעות אחרונות", ומטיח בנתניהו ציטוט של הלורד ג'ון אמריך אדוארד דאלברג-אקטון. מתחת לברנע, ולצד תצלום לא מחמיא של נתניהו, פוסקת סימה קדמון ש"הסיכוי של נתניהו להיחלץ בלא-כלום הוא אפסי". לא זכור לי שקדמון סיפקה בעשורים האחרונים אפילו בדל מידע זערורי על התנהלות פלילית של נתניהו (או של כל אדם אחר בעולם), אבל מה אכפת לה לכתוב?

בכלל, ב"ידיעות אחרונות" גילו את השחיתות. "כך נראית שחיתות", נכתב בכותרת הראשית מעל לציטוט שנלקח מבקשה להארכת מעצר שהגישה רשות ניירות ערך ומתאר את האופן שבו פעל מנכ"ל משרד התקשורת שלמה (מומו) פילבר לטובת מונופול התקשורת הקווית בזק, שבשליטת ידידו של נתניהו, שאול אלוביץ'. "שחור על גבי לבן, במסמך רשמי שהגישה רשות ניירות ערך לבית-המשפט נחשפים חשדות דרמטיים לשיטה שבה פעל משרד התקשורת תחת המנכ"ל פילבר והשר נתניהו".

אפשר להבין את התזזית שפשתה במערכת ברחוב מוזס. תחילת ההסתבכות הפלילית של נתניהו בקדנציה האחרונה, התפתחות שכה ציפו לה בעיתון, היתה כרוכה – אבוי – בחשיפת ההתנהלות העבריינית של מו"ל העיתון עצמו. הפרשייה המכונה "תיק 2000", שכלי התקשורת הישראלים העדיפו לטאטא במהירות שיא וביעילות מתחת לשטיחים המכסים את רצפות בתי הזכוכית שלהם. גם "תיק 1000", הבודק קשרים מושחתים עם מיליארדרים, מתאים ל"ידיעות אחרונות" כמו חמאה על הראש ביום שמש. ההסתבכות הנוכחית נוחה ל"ידיעות אחרונות" הרבה יותר: אלוביץ' בחר כבר לפני שנים לעבור ממחנה נוני למחנה ביבי, פילבר לא מהמילייה ואף פעם לא היה אהוד.

אגב אהוד, כשראש הממשלה שקדם לנתניהו הסתבך בפלילים, בחשדות חמורים שנפרשו על פני תקופת זמן ארוכה והעידו על שחיתות מבנית ומתמשכת, ב"ידיעות אחרונות" העניקו לו כיפת ברזל מנייר. נחום ברנע, בכיר הכתבים בעיתון, הוביל את החזית הזו גם אחרי ההרשעות המהדהדות. היום בטורו ב"מוסף לשבת" הוא טוען ש"ראשיתה של חקירת מבקר המדינה במשרד התקשורת בידיעה שפירסמתי במאי 2015, מיד לאחר מינויו של נתניהו לשר התקשורת".

מה לעשות שבדו"ח המבקר עצמו לא מזכירים את הידיעה של ברנע, אלא את הכתבה של גידי וייץ ב"הארץ": "בעקבות כתבה שהתפרסמה בתקשורת באוקטובר 2015, ולפיה לראש הממשלה, מר בנימין נתניהו (להלן – רה"ם) קשרים חבריים עם יו"ר דירקטוריון בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן – בזק), מר שאול אלוביץ', ערך ביוני 2016 היועץ המשפטי לממשלה הסדר ניגוד עניינים לרה"ם, בתפקידו כשר התקשורת בתחום זה (להלן – ההסדר). בהסדר צוין כי על מנת למנוע טענות בדבר חשש לניגוד עניינים ומטעמים של נראות הציבור, הודיע רה"ם ליועץ המשפטי לממשלה כי הוא יהיה מוכן להימנע מלטפל בעניינים הנוגעים למר אלוביץ' ולחברות שבשליטתו", נכתב בפתח הדו"ח.

מובן שקרבות הקרדיטים לא באמת מעניינים. מה שמעניין הוא אופי הסיקור אחרי פרסום "ידיעה במאי 2015" או "כתבה באוקטובר 2015". ב"הארץ" ו"דה-מרקר" המשיכו לעסוק, לפני הכתבה של וייץ ואחריה, בשחיתות וקשרי הון-שלטון, ב"ידיעות אחרונות" אלו נושאים שהם כמעט בגדר טאבו.

לא רק ברנע. גם דן מרגלית גילה את השחיתות בלשכת נתניהו. "ענן שחור של שחיתות קודרת אופף את לשכת ראש הממשלה", הוא כותב ב"הארץ", שטרם שכר את הפרשן שיסביר מדוע החזיר את מרגלית לשורותיו. הענן השחור מתאבך מעל לשכתו של נתניהו לא מאתמול, אבל מרגלית גילה שהוא יכול לכתוב עליו בדפוס רק כשפוטר מ"ישראל היום".

להחליף את הפרשנים

מעניין לשים לב לקביעה בולטת דומה במאמרים של ורטר ומרגלית. ורטר כותב שזכייה נוספת של נתניהו בבחירות "חייבת לעורר חלחלה עזה בלב כל ישראלי וישראלית הגונים ללא הבדל דת, מין, השקפה פוליטית או שיוך מגזרי", ומרגלית טוען שהפעם "בוחרי הליכוד" לא יתנו את אמונם בהצהרות ההגנה של מקורבי נתניהו.

הנבואה ביחס לעתיד ניתנה כמובן לשוטים ולכותבי טורים פוליטיים, אבל התבוננות בעבר מציעה שחלק הארי בציבור מעדיף להאמין דווקא לנתניהו ולא לוורטר ומרגלית. במקום לקרוא לציבור להשתנות ולהשעות את האמון שלהם בנתניהו ודומיו, כדאי היה שהפרשנים הפוליטיים בישראל יערכו חשבון נפש וינסו להבין מדוע איבדו הם עצמם את אמון הציבור.

הנה כמה מאפיינים של הפרשנים הפוליטיים שלנו, שיכולים לשמש מצע לחשבון נפש כזה:

• כותבים על תמרונים פוליטיים במקום על עבודה פרלמנטרית.
• שבויים בידי המקורות שלהם ומשרתים אותם.
• מצנזרים את עצמם בהתאם לבימה שמשלמת להם את שכרם.
• מאמצים עמדות צפויות מראש כדי לרצות את הקהל המדומיין שלהם.

קחו לדוגמה את מה שכותב היום יוסי ורטר על הבחירות לראשות מפלגת העבודה, שלהן הוא מקדיש את אחד משלושת הקטעים בטורו. ורטר מתמקד בתחושה במטה פרץ באחר הצהריים של יום הבחירות, בהתגייסות של ההסתדרות לטובתו של פרץ, בניתוח תכונותיו הרגשיות השליליות של פרץ, בעובדה שפרץ לא פירגן לאיתן כבל כשפגש אותו לפני הבחירות, בשאלה את מי מאשימים במטה פרץ בכשלון בבחירות, ולבסוף במה חושב על כך היו"ר המודח של המפלגה.

ורטר מצטט "פעיל מרכזי במטה פרץ" שמתלונן על כך שהמצביעים לאבי גבאי הם "מהופנטים" שלא יודעים דבר על "עמדותיו הכלכליות-חברתיות". אפשר לנחש שמדובר במצביעים שמקבלים את המידע שלהם על הפוליטיקה הישראלית מוורטר ומהקולגות שלו.

אז הפרשנים הפוליטיים הבכירים, המקבלים תדיר מקום של כבוד כעיתונאים החשובים ביותר בכלי התקשורת שבהם הם עובדים, מתעסקים דרך קבע בטפל, ברכילותי ובשולי, ומתמחים בניתוחים ותחזיות על קוניונקטורות אישיות של קומץ שחקנים פוליטיים. אבל גם בזה – תחום מומחיותם היחיד – הם ממש גרועים. אני לא זוכר מהלך פוליטי משמעותי שיצא לדרך בעשור האחרון שלא הפיל מרגליהם מרוב הפתעה את הפרשנים המיומנים שלנו, שגם חוכמת הבדיעבד שלהם היא סוג מיוחד של טיפשות.

הנה, למשל, בקטנה: החבירה של עמיר פרץ לאבי ניסנקורן, היא גזירת קופון משמעותי או חיבור הרה אסון? תלוי מתי שואלים.

יוסי ורטר על החבירה של פרץ לניסנקורן, היום:

אומרים שהכישלון הוא יתום. זה לא נכון. גם לו יש אבות רבים. החיבור של עמיר פרץ עם יו"ר ההסתדרות היה הרה אסון. יום למחרת הסיבוב הראשון בפריימריז מיהרו פרץ וניסנקורן לכנס מסיבת עיתונאים משותפת. הם השפריצו זחיחות, יהירות, שחצנות ועודף של ביטחון עצמי. מפתיע שפרץ המנוסה והנבון נפל לתוך הבור הזה"

יוסי ורטר על החבירה של פרץ לניסנקורן, לפני חודש וחצי:

ניסנקורן הקיף עצמו בחגורת פוליטיקאים מיומנים שיצאו לקרב עם סכין בין השיניים [...] ח"כ עמיר פרץ הביא את הערבים, בכמויות גדולות, מסחריות. בשבתות הוא וניסנקורן הסתובבו יחד בכפרי וערי המגזר. פרץ מתמודד לראשות מפלגת העבודה. הוא נחשב בעל הסיכוי הטוב ביותר לעלות לסיבוב השני, והוא גוזר כאן קופון משמעותי: ב-4 ביולי, מועד הפריימריז לראשות העבודה, ניסנקורן יגמול לו בעין יפה על מסירותו. המנגנון יתגייס במלוא העוצמה למענו. [...] פרץ נשמע השבוע כמי שניצח בבחירות שלו, לא של מישהו אחר [...] בטחונו העצמי בשמים. הוא מקווה שהתנופה תסייע לו לנצח כבר בסיבוב הראשון את שמונת יריביו"

פינת הפלוצקר

סבר פלוצקר (צילום מסך)

המסקנה של סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", מחשיפת החשדות לשחיתות במשרד התקשורת ובבזק, היא שצריך לבטל את הרגולציה הקיימת על שוק התקשורת, ובכלל. חבל שפלוצקר הולך סחור-סחור ולא מגיע ישר לעיקר: צמצום הרגולציה ואפילו ביטולה כליל לא יוביל להפסקת החקירות הפליליות והחשדות לעבריינות. כדי להבטיח כאן מדינה נקייה משחיתות חייבים לסגור את המשטרה, להעיף לעזאזל את הפרקליטות ולהחליף אותן ברשות מאוחדת אחת, רזה ומקצועית, שתנוהל על-ידי מי שהוכיחו שהם יודעים לבחור פרשנים כלכליים בכירים: ראשי התאגידים הגדולים, ומו"ל גדול אחד על-פי בחירתם.

הקטע החותם את הטור, שנדפס בפתח מוסף "ממון" של העיתון, מוקדש לאיתות לאבי גבאי, היו"ר החדש של העבודה והמשיח החדש של מחנה "רק לא ביבי", ש"ידיעות אחרונות" הוא החמור האפור שלו. גבאי, נטול הניסיון והרזומה הפוליטי, צבר הישג תדמיתי אחד ויחיד בזמן המועט שלו בפוליטיקה: ההתנגדות למתווה הגז.

פלוצקר משמן היטב את היו"ר החדש, עוטף אותו במחמאות ומגייס דברים שגבאי עצמו אמר לו בראיון עבר, כדי להסביר שגבאי בעצם תמך במתווה הגז ותומך בהסרת הפיקוח על משק האנרגיה, ועל טייקונים ותאגידים באופן כללי. הסתירה מיניה וביה בדברים ראויה לציון, אבל חשוב יותר המסר הברור לקורא גבאי: אלו העמדות שעליך לאמץ כדי לקבל שירותים עיתונאיים בעיתון של המדינה.

ענייני תקשורת

אגב איתותים. אמנון לורד, הדן מרגלית החדש של "ישראל היום", מציע לנתניהו למנות את גדעון סער לשר החוץ. ההצעה מובלטת ב"ליד" של הטור.

ברוך הבא לרשימה. האויב של אויבי הוא ידידי, אומר הפתגם ההודי העתיק – תובנה שמתאימה יותר לאסטרטגים צבאיים או ארגוני פשע, אבל כזו שמאמצים בכל זאת גם ב"ידיעות אחרונות".

יהודה גליק, חבר-הכנסת הצבעוני מהליכוד, מתייחד בין היתר בכך שאינו מפחד להביע דעות לא שגרתיות. אחת מאותן דעות, במציאות המפלגתית של ימינו, היא מתיחת ביקורת על היו"ר נתניהו. ההתנהלות הזו אולי לא הופכת אותו פופולרי בחוגים מסוימים בליכוד, אבל נראה כאילו היא מקנה לו כרטיס ליציע ב"ידיעות אחרונות", שמעניק לחבר-הכנסת הטרי (שלא ברור אם תהיה לו קדנציה נוספת במשכן) סיקור ששמור בעיתון לאנ"ש בכירים בהרבה (די בטוח שגליק בכלל לא מודע להשתלשלות הזו).

לפי "גוגל" שסוקר רק חלק מעמודי "ידיעות אחרונות" ואת אתרי האינטרנט של הקבוצה, גליק זכה בהם לכ-50 אזכורים בתוך שנה. בין השאר התארח במדור המפרגן "רצים בתלם", זכה לכתבת פרופיל ב"מוסף לשבת", ובקשות, הצעות ועתירות שהגיש זכו להיות מדווחות ומסוקרות. היום הוא כוכב כתבת השער של "7 ימים", מוסף הדגל של העיתון.

העיקר הבריאות. בחלק אחר של "7 ימים" מתפרסמת כתבה ביקורתית של שרית רוזנבלום על מערכת הבריאות. במוסף התפרסמו בשנים האחרונות כמה כתבות ביקורתיות, ואפילו סדרה אחת או שתיים, שעסקו במערכת הבריאות. הפרסומים הללו בלטו על רקע הנטייה של "ידיעות אחרונות" לא לפרסם תחקירים נשכניים מדי או לטפל בבעיות מבניות. באופן מעניין, גם ב"ישראל היום", עיתון שתחת העורך הקודם ממש נכנס לפאניקה מהמלה "תחקיר", התירו מעט את הרסן כשמדובר במערכת הבריאות, ומעסיקים כתב ביקורתי שמכסה את התחום.

נדמה לי שלא מדובר בצירוף מקרים. עיתונים כמו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" נוהגים אולי להשליך לעתים מושאי סיקור אל הים כשמשקולות קשורות לרגליהם, אבל הם ממש לא אוהבים לנענע את הספינה. הבעיה היא שכדי להמשיך בהעמדת הפנים כאילו מדובר בעיתון, המעניק לציבור שירותים עיתונאיים, צריכים גם להקים "מחלקת תחקירים" ולפרסם "תחקירים".

את הפער הזה, בין הצורך לשמור על שקט תעשייתי סביב החיסולים והפינוקים לבין הצורך לשמר תדמית מקצועית, צריך למלא מתוך בנק מטרות מתאים, כאלו שאינן קשורות באופן ישיר וקבוע למוקדי הכוח והאינטרסים המתמשכים של העיתון. את קווי המתאר של הבנק אפשר לשרטט על-פי גבולות הגזרה של קורבנות טוריו של מוטי גילת, "הכתב החוקר" המפוטר של "ישראל היום", מהסתדרות המורים ועד לחברה קדישא. וכן, גם מערכת הבריאות – להבדיל מרופאים ומנהלים בכירים, שהם פעמים רבות דמויות מקושרות ופוליטיות מאוד – היא מטרה כזו.

מידה. "ישראל היום" מפרסם היום את טורו של עקיבא ביגמן, לשעבר עורך אתר האינטרנט "מידה" וכעת מחליפו של גילת ב"ישראל היום". לגילת היו יכולות תחקיריות מוכחות לפני שני עשורים, ויכולות מוכחות להיות עלה תאנה נוח בעשור האחרון. לביגמן אין שום ראשים על החגורה, אפילו לא של זבובים, אבל הוא הוביל בהצלחה כלי תקשורת קטן בשירות לשכת נתניהו. התחקיר הראשון שלו ב"ישראל היום" הוא ניסיון לערער את תדמיתו של המפכ"ל, שמעסיק יועץ ש"ידוע בטינתו העמוקה לנתניהו".

הטור של גילת ב"ישראל היום" היה ההוכחה המערכתית לכך שיש "תחקירים" בחינמון. למעשה, מדובר היה בגרסה מודפסת של כלבוטק. שום דבר שבאמת יכול לעצבן גורם חזק באמת. העובדה שהוזז ממקומו מציעה שהשינוי המוצהר בעיתון הוא שינוי אמיתי. לא, לא שינוי בזהות הפוליטיקאי שהוא משרת, אלא בתחפושת העיתונאית שלו. אחרי עשור שבו "ישראל היום" בהנהגת עמוס רגב נזהר מכל רמז לעיתונות נושכת, מפחד פן ינשוך את ישבנו שלו עצמו, מבינים בעיתון שאפשר גם אחרת.

"העיתון אכן פירסם תחקיר עיתונאי על הוצאות שלא כדין במרכז כנסים ציבורי בעיר, שמתחרה באדלסון. זה היכה בי – ברור מאליו, בעצם – כבעלים של עיתון אתה יכול לקדם אינטרסים עסקיים באמצעות כלים מקצועיים של עיתונות חוקרת, ולא רק באמצעות הטיה וצנזורה". את הדברים לא אמר מבקר תקשורת ישראלי אלא פרופסור אמריקאי, והוא מצוטט בכתבת תחקיר של CNN שעוסקת לא ב"ישראל היום", אלא ב"לאס-וגאס ריביו-ג'ורנל", העיתון האמריקאי של משפחת אדלסון.

כמו קומקום רותח. איילת שני מראיינת ב"מוסף הארץ" את ד"ר עדיאל פורטוגלי, שמתאר בין היתר את האופן שבו פועלת הצנזורה הממשלתית בסין: "יש פיקוח ויש צנזורה, וחוויתי אותם על בשרי כשעבדתי כנספח התרבות והייתי צריך לשלוח לאישור את כל המלים לשירים שהזמרים רצו לשיר בהופעות, גם אם הם היו זמרי פולק.

"פעם היתה צנזורה מאוד קשה. אשתו של מאו היא זו שהיתה אחראית עליה בשנות השישים והשבעים. היא היתה צופה בכל ההופעות ומחליטה מה כן ומה לא. כיום זה פחות חד-משמעי. הצנזורה לא מוחלטת, יש איזשהו איזון בין הרצון של האמנים והעם להתבטא לבין הצרכים והמדיניות של המפלגה. אז מנסים כל מיני מינונים. מה שזה מייצר, בהכרח, זו צנזורה עצמית. כי אם אני אמן שרוצה להצליח, אני צריך לשחק בתוך הגבולות שנקבעו לי, אפילו אם אני חתרן או מחאתי.

"קחי למשל את איי וייוויי – הוא אמן מדהים, אבל הוא יודע לשחק את המשחק. הוא רוקד על שתי החתונות, ובקרב בני דורו האקטיביסטים בסין יש הרבה ביקורת עליו. בכל מקרה, מבחינת צנזורה יש פה משחק מעניין. זה לא בהנחתות, זה יותר כמו קומקום רותח שכל הזמן מנטרים אותו כדי שלא יתפוצץ.

"[...] תרבות הסלבס היא בקנה מידה מפלצתי, בגלל מספר האנשים, והעיסוק בה הוא אובססיבי. בשנות השלושים והארבעים, כשהחלה תרבות ההמון בסין, היא נבנתה על-ידי מה שהיתה אז המפלגה הקומוניסטית. הרעיון לא היה כלכלי/מסחרי, אלא ליצור אייקונים של שחקנים וזמרים ודרכם להעביר מסרים אידיאולוגיים. הכוכב הבא והרקדן הבא בעצם היו קיימים בסין הרבה לפני העולם הממוסחר, בחסות הממשלה. יש יד מכוונת שיוצרת את הסלבס האלה, גם בגלל הכסף וגם בגלל האידיאולוגיה.

"היום כל הכוכבים הגדולים בסין הם עמוק במיינסטרים, משדרים מסרים חיוביים, זה מאוד מפוקח ומתובנת. כל הסלבס שעשו פיפס של חריגה מהמיינסטרים נעלמו. לא לבית-הסוהר, אלא מהתודעה הציבורית. פתאום הם לא מקבלים אישור לערוך הופעות, ולא מזמינים אותם להופיע בשום אירוע, עד שהם חוזרים בהם ומקליטים דיסק חדש שנקרא 'הפינס אין דה וורלד' או משהו כזה, ואז הם יכולים לחזור".

הבנה הדדית. ב"גלובס" מתפרסמת היום הודעה החותמת את אחד המהלכים המשפטיים של יו"ר לשכת עורכי-הדין, אפי נוה, נגד עיתונאים שמתחו עליו ביקורת. שתי תביעות עתק על סך של כמעט מיליון וחצי שקל, שנה של התדיינות משפטית, פגיעה תדמיתית בלשכה ובראשה, שחשפו עצמם כבריונים משפטיים – ומה שיצא הוא טקסט קצר בתחתית עמוד 26. שתי הכתבות, של הכתב החוקר המצוין גור מגידו, עדיין זמינות באתר "גלובס". מעניין מה חושבים על כך חברי לשכת עורכי-הדין, שמימנו לנוה את ההרפתקאה הכושלת הזו.

הודעת הפשרה בין לשכת עורכי-הדין ו"גלובס", 13.7.17

שירותים עיתונאיים. רענן שקד חתום על כתבת יחצנות לארגון נפש-בנפש, המתחרה בסוכנות היהודית בתחום העלאת יהודים לישראל. לכתבה המפרגנת (שקד מצליח אפילו לכתוב כמה מלים טובות על מדינת ישראל) לא מצורף גילוי נאות שיסביר אם שקד טס לארצות-הברית, לן שם ועשה קניות (כפי שהוא מתאר) על חשבון הארגון או על חשבון העיתון (וגם לא הסבר מדוע הוא צריך לבלות בניו-יורק כדי לסקר נחיתה בישראל).

שקד כן מקפיד להזכיר ולחזור ולהזכיר שוב ושוב את שם הארגון, להכתיר אותו בכתרים ולהחמיא לו מחמאות. בסך הכל, נפש-בנפש מקבל שלושה עמודי פרסומת יחצנית בלב המוסף השבועי של "ידיעות אחרונות". אפילו במחירי המודעות הנמוכים הנהוגים כיום, זה שווה עלות של נופש קצר בחו"ל.

יש מסד עובדתי בימין. כתבת השער של "אתנחתא", המוסף המגזיני של החינמון "בשבע", היא ראיון עם העיתונאי קלמן ליבסקינד. המראיינת, עפרה לקס, שומעת ממנו (בין היתר) כי הוא זה שבחר להגיש את תוכנית הרדיו היומית שלו בתחנת כאן ב' (רשת ב' לשעבר) עם אסף ליברמן. "שני עיתונאים ימניים בולטים כתבו עלי שדחפו לי את אסף ליברמן", הוא אומר. "התקשרתי לאחד מהם ושאלתי: מה זה השטויות האלה? זה לא נכון, למה אתה לא מרים אלי טלפון לבדוק? לא הצלחתי לשכנע אותו. ביקורת על התקשורת חשובה, אבל כדאי לשבת על מסד עובדתי".

צינור. ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כותב רז שכניק שערוץ 10 מתכונן למאבק משפטי על דף הפייסבוק הפופולרי של "הצינור", תוכניתו של גיא לרר, שעובר לזכיינית ערוץ 2 רשת. שכניק מצטט גורם עלום שם שלצד השמצה סתם מעלה נקודה בעלת משמעות: "האתוס של 'הצינור' התבסס על חופש עיתונות. אתה רואה את אודי אנג'ל נותן לו לעשות קמפיין על הקנאביס עם ערכי המשפחה של רשת? המנכ"ל אבי צבי ייתן לו לעשות קמפיין על השירות של הוט?".