והנה ידיעה מסעירה: העיתונאי דן מרגלית עוזב את עיתון "הארץ" וישוב לכתוב בעיתון "מעריב". ויש עמנו גם כמה פרטים: הוא הולך לעשות משהו חדש, לא כמו הדברים שעשה לפני כן, משהו באמת אחר. הוא יכתוב טור קבוע, שבועי, בעניינים פוליטיים. באמת משהו שונה לגמרי. והנה ידיעה נוספת, שהגיעה זה עתה: העיתונאי דן, אה, דן שילון, יתחיל לכתוב ב"מעריב". גם הוא יתחיל לכתוב ב"מעריב"! וזה יהיה משהו אחר לחלוטין, באמת, לא כמו כל הדברים המוכרים האלו שמוצאים תמיד במוסף הפוליטי ביום שישי. או כמו הדברים שעשה בעבר. הוא הולך לעשות ר-א-יו-נו-ת. אחד על אחד. עם אישים פוליטיים. את זה באמת עוד לא עשו.

כדאי להקדים ולומר, אין בכוונת הדברים האלה לגזול משהו מהזכויות הרבות שעומדות לשני העיתונאים הוותיקים האלו, מרגלית ושילון. בשום אופן לא. ובכל זאת, משהו במינויים האלו והעובדה שלא רק ב"מעריב", אלא גם בכלי תקשורת אחרים, חשבו שיש בהם עניין חדשותי גדול, מעלה איזו תחושה לא נוחה לגבי מנגנוני הפעולה של התקשורת והדרך שבה היא "מתמחרת", במונחים של יוקרה, את הפועלים בה. אפשר לכנות זאת בכל מיני שמות: מיחזור. שמרנות. קיבעון. תקיעות. לא חשוב המינוח, השורה התחתונה היא אחת: בגלל חוסר הרצון לקחת סיכונים, ובגלל הרצון להצליח ללא מאמץ ממושך, מרבית כלי התקשורת מעדיפים לעשות שימוש אינסופי באותו מספר מצומצם של כוכבים מוכרים וותיקים, לפעמים אפילו באותה מתכונת, על פני טיפוח של כוחות צעירים, בעלי אמירה חדשה, שיצמחו מתוך הארגונים עצמם.

המפגש עם שני העיתונאים האלה (ושוב, אין הכוונה לגזול משהו מזכויותיהם וכו') נדמה לי לעתים כמו הדהוד של חלום ביעותים; אני נמצאת במקום מוכר מאוד, אבל קשה לי לזהות איפה בדיוק (ערוץ 2? ערוץ 1? "ידיעות אחרונות"? "מעריב"? "הארץ"?). אני פותחת קופסת הפתעות והופ, קופץ אלי, ידו מושטת קדימה להרגעת הרוחות, דן מרגלית. אני פותחת איזו דלת מסתורית והנה יושב מולי, בחליפה לבנה וחולצה שחורה, דן שילון. אני מורידה ספר מאובק מן המדף, פותחת אותו בזהירות, והנה, שוב, זה מרגלית! הוא מחייך חיוך קטן, רכון על הלאפ-טופ. הוא כותב. אני מחפשת בריצה את הדלת החוצה ופותחת את הראשונה משמאל. או, לא! שילון!!

קשה להאמין, אבל על אף השינויים הדרמטיים שעברה התקשורת הישראלית מאז ימי שלטון היחיד של הערוץ הממלכתי, עדיין, גם היום, חלק ניכר מהשמות המבוקשים, הכוכבים, הם אלו שצמחו בערוץ 1 ובעיתונות של אותה תקופה. במקום שהמגוון התקשורתי יעודד כניסה של עיתונאים-כוכבים חדשים, ואתם נקודות מבט אחרות, דעות חדשות שיש בהן לשקף תהליכים חברתיים, נוצרת תחושה שהתקשורת עובדת במעין סירקולציה פנימית. יש קבוצה קטנה של אנשים שמשחקת במשחק כסאות מוזיקליים בין ערוצי התקשורת השונים. כבר לא ממש משנה איפה, העיקר שבסוף נשאר מקום לשבת.

דן מרגלית ודן שילון הם שני אנשי תקשורת מנוסים ומוכשרים, אבל כאלה שעשייתם מוכרת לעייפה, ודעותיהם מייצגות קונסנזוס שמרני ובלתי מאתגר. המחשבה שעצם הופעתם בעיתון או בטלוויזיה תגרום לנהירה המונית של קוראים או צופים היא זלזול בקהל הצרכנים ועלולה להתגלות כמוטעית, ממש כמו מרד הצופים בערוץ 2. פנים מוכרות הן לא תמיד מרשם מספיק להצלחה.

גיליון 35, נובמבר 2001