במסדר אבירי חופש העיתונות נעשה צפוף: לאחר דן מרגלית, שהכריז לפני שבועיים שפיטוריו מ"ישראל היום" הם המחיר שהוא משלם על מאבקו למען חופש הביטוי; ויגאל סרנה, שקבע כי הפסדו בתביעת הדיבה שהגישו נגדו בני הזוג נתניהו הוא ביטוי לעימות ההירואי שהוא מנהל נגד מאמצי ההפחדה וההשתקה שלהם – הצטרף השבוע "ידיעות אחרונות" לשורות לוחמי החופש. העיתון של נוני מוזס מיצב את פשיטת המשטרה על הוצאת הספרים שלו כגילוי נוסף של התנכלות השלטון לחופש העיתונות ולחירות הביטוי.
הפוזות האלו מגוחכות. מרגלית לא נפל שדוד על מזבח עימות עקרוני שניהל עם המו"ל והעורך הראשי של "ישראל היום" במשך עשר שנות עבודתו בחינמון; סרנה לא הפסיד במשפט בגלל עוצמתו השלטונית של נתניהו (אלא בגלל שהוא, סרנה, כשל בהתנהלותו המקצועית בפרשה שהיתה נשוא המשפט); "ידיעות אחרונות", כלי תקשורת כוחני מאין כמוהו, רק מעמיד פנים כשהוא זועק על התעמרות שלטונית. אי-אפשר לשכוח שהמו"ל שלו ניהל לא מכבר משא-ומתן עם ראש הממשלה על עסקה שבבסיסה נכונות משתמעת של שהעיתון להגביל את מרחב הביטוי של כתביו ועורכיו ולהכפיפו לאינטרסים התדמיתיים של נתניהו, בתמורה לקיצוץ כנפיו העסקיות של "ישראל היום".
התקשורת הישראלית אכן נמצאת בעידן שבו מרחף מעליה איום מוחשי מצד השלטון להצר את צעדיה ולפגוע ביכולתה למלא את תפקידה. דווקא משום כך מצווים עיתונאיה לא לנופף לשווא בדגל חופש הביטוי. מה נותר לנו, העיתונאים, לבד משמנו הטוב, וכמה נואל לבזבז אותו על מחוות סרק והצהרות מתעתעות.
מוטב היה ליגאל סרנה שלא לחזור השבוע פעם נוספת על גרסתו בענין סילוק בנימין נתניהו משיירת ראש הממשלה במצוות רעייתו – גרסה שהופרכה בפסק דין מוסמך של בית-המשפט לאחר שסרנה לא הצליח להביא ראיות כדי להוכיחה; ומוטב היה לו לא כרך את שביעות רצונו מגיוס ההמונים המוצלח למימון הפיצוי שהטיל עליו בית-המשפט בחזרה על האשמותיו העקרוניות נגד ראש הממשלה ורעייתו: זכותו של איש ציבור להגן על שמו.
לעיתונאי שנתבע על הוצאת דיבה עומדות הגנות; הפחות משכנעת שבהן היא הטענה שהתובע רודף אותו וחותר לסתום את פיו. התעקשותו של סרנה לחזור על האמירות שסיפקו עילה לנתניהו לתבוע אותו מעוררת שאלה: במה תמכו אלה שתרמו לו כספים – בחופש הביטוי שלו או בזחיחות דעתו?
חזית בית "ידיעות אחרונות" בתל-אביב בשלבי פינויו האחרונים. 31.3.16 (צילום: איתמר ב"ז)
גם מערכת "ידיעות אחרונות" אינה משכנעת כשהיא ממתגת את עצמה כהיכל הקודש העיתונאי המתגונן מפני קלגסי השלטון. הפשיטה על בית ההוצאה שלה, במרדף אחר כתב היד של אהוד אולמרט, היא אכן מהלך גס ומיותר מצד פרקליטות המדינה והמשטרה, אך הוצאת ידיעות-ספרים אינה בית-דפוס נסתר שבו מופקים עלונים חתרניים.
"ידיעות ספרים" הוא בית ההוצאה הכי ממוסד בישראל, שקשר אליו, בקשרים עסקיים וגם פוליטיים, את כל המי ומי. כאשר בית ההוצאה הזה, יחד עם העיתון הנפוץ שלו, יוצאים בקמפיין הזועק "סותמים לנו את הפה" ו"מתנכלים לנו", יש לקולות האלה צליל של ספין מכוון שנועד להגביר את העניין בספרו של אולמרט יותר מאשר למחות באופן אותנטי על ניסיון מצד השלטון להתערב בתוכנו (אופייני שאיש בבית "ידיעות אחרונות" לא שואל את עצמו כלום ראוי להוצאה מכובדת להוציא לאור ספר של מי שבית-המשפט קבע שהוא עבריין שלקח שוחד).
לא מרגלית, לא סרנה ולא "ידיעות אחרונות" הם גיבוריו האמיתיים של המאבק על חופש העיתונות בישראל. המבחן המובהק למאבק על חופש הביטוי שעולה כרגע על דעתי הוא זה שניהל העיתונאי אורי בלאו לפני כשמונה שנים נגד השב"כ ופרקליטות המדינה. זו לא היתה שעתה היפה של התקשורת הישראלית. רובה הותיר את בלאו בבדידותו מול שרירות השלטון, כאשר לא מעטים מהעיתונאים גילו הבנה לצעדים הדרסטיים שנקטו כלפיו השב"כ והפרקליטות.
חלק ניכר מהכתבים והפרשנים הצבאיים דיבררו את גרסת רשויות הביטחון. "מעריב" קרא להעמיד לדין על בגידה הן את בלאו והן את עורכי "הארץ"; כלי תקשורת מרכזיים, בהם "ידיעות אחרונות" וערוץ 2, לא הצטרפו לעצומה שקראה לא להעמיד את בלאו לדין, וגם מועצת העיתונות הסתפקה בפרסום הודעה אנמית ולא נענתה לבקשת "הארץ" לתת גיבוי מפורש לעיתונאי הנרדף. דן מרגלית לא נמנה עם קבוצת עיתונאים בכירים (בהם יגאל סרנה, אילנה דיין, עקיבא אלדר ורונן ברגמן) שיצאו להגנתו של בלאו, אם כי גילה הבנה למניעיו העיתונאיים.
והרי בלאו היה קורבן להתנכלות שלטונית קיצונית אך ורק משום שמילא את תפקידו העיתונאי: הוא נעצר, נחקר, מחשבו הוחרם והושמד, מקורותיו וסודותיו המקצועיים נחשפו לשלטונות ותדמיתו קועקעה בקמפיין מחושב שניהלה המדינה. למרות שנרדף והוטרד קשות על-ידי הרשויות, למרות שנשפט ונענש בסוגיה שליבתה היתה חופש הביטוי, לא נתפס אורי בלאו, גם היום, כמי שמייצג את מאבקה של התקשורת הישראלית על עצמאותה. את הכבוד הזה מנכסים לעצמם אחרים.