פעם היה נהוג לומר שתפקידה של התקשורת בשפה הרוסית בישראל הוא להכיר לעולים את המציאות המקומית ולהקל על קליטתם בארץ החדשה. פעם – אולי. היום – בטוח לא. התקשורת הרוסית בת ימינו עסוקה בעיקר בהגנה על זכויות קהל הצרכנים שלה, ומשמשת כציר מרכזי להתארגנותה של קהילה "רוסית" בישראל. כך, מן הסתם, רואים את תפקידם גם נבחרי הציבור מקרב העולים, שפעילותם זוכה לסיקור נרחב באותה תקשורת "רוסית".

"'הדור הרביעי' מתגייס לצה"ל", מודיעה כותרת בעיתון "וסטי", וכותרת המשנה מסבירה: "על-פי חוק השבות נכדים ליהודים זכאים לאזרחות ישראלית, אבל ילדיהם נתקלו בבעיה בלתי צפויה: הם לא מקבלים אזרחות באופן אוטומטי ולא מגויסים לצה"ל. רק עכשיו העוול הזה תוקן". זה נשמע ממש מעניין. אכן יש כאלה הסבורים שחוק השבות גורם עוול לאנשים רבים, אבל הם לא מתכוונים דווקא לנינים של יהודים. מעניין גם למה זאת בעיה "בלתי צפויה", הרי חוק השבות מגדיר חד-משמעית על מי הוא חל. והכי מעניין – מה הכוונה "העוול תוקן"? מעכשיו ניני היהודים יקבלו אזרחות באופן אוטומטי?

ובכן, עיון בכתבה עצמה מגלה שלא – חוק השבות לא שונה, והוא עדיין מחריג ניני יהודים. מתברר גם שעל הבעיה ה"בלתי צפויה" הזו מיידעים את העולים הפוטנציאליים עוד בשגרירות הישראלית במוסקבה. ובכלל, אף אחד לא טוען שכדי לתקן את העוול, עם או בלי מרכאות, יש להחיל את חוק השבות על "הדור הרביעי".

נצחון הצדק במקרה הזה, מתברר, מוגבל הרבה יותר: שר הביטחון אביגדור ליברמן הורה לאפשר גיוס לצה"ל של ניני היהודים שאינם אזרחי המדינה. "לפני שבועיים מנגנון הגיוס של 'הדור הרביעי' סוף-סוף אושר", מבשר העיתון, "כל החפצים בכך קיבלו צו ראשון". צעד קטן לאנושות, צעד גדול לישראל-ביתנו וליו"ר הנכבד.

"וסטי" על הפגנת השמאל

אותו גיליון של "וסטי" מדווח על הקמת השדולה הפרלמנטרית "ניצחון ישראל". גם מאחורי הניצחון הזה עומד נציג של מפלגת ישראל-ביתנו – הפעם מדובר בח"כ עודד פורר. השדולה מתכוונת לצרוב בחברה הישראלית את הנרטיב שעל-פיו היהודים ניצחו את הערבים באופן סופי ומוחלט בהחלט. "לא משא-ומתן עם הפלסטינים יוביל להסדר הסכסוך", מבהיר פורר, "אנחנו הצד המנצח בסכסוך בן מאה שנים ודווקא מהעמדה הזאת עלינו לנהל את המשא-ומתן עם הצד שנחל תבוסה".

לא ברור למה בכל זאת צריך לנהל משא-ומתן אם זאת לא הדרך להסדר הסכסוך, אבל ברור שעודד פורר הוא בעד הניצחון, כלומר בעדנו. לא כמו האליטות המנותקות שנגדנו, שעליהן מספר העיתון בעמוד הסמוך. מדובר במשתתפי ההפגנה בכיכר רבין לציון 50 שנות כיבוש – "כך מגדירים מארגני ההפגנה, רובם ככולם ישראלים ממשפחות טובות, את הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, שבלעדיו אף אחד מהם לא היה חי היום". סברה דמוגרפית נועזת, אבל לא זה הנושא של הכתבה. הנושא הוא שתי הצעות חוק של ח"כים מהרשימה הערבית המשותפת (על מעמד יום "הנכבה" ועל הגדרת מדינת ישראל כ"מדינת כל אזרחיה") והסירוב של סיעת מרצ להצביע נגדן. הכותרת הרומזנית: "איך הח"כים הערבים ניסו ליטול מהיהודים את ישראל בשיתוף פעולה עם מרצ".

הפיגוע "הרוסי"

ב-1 ביוני 2001 הזדעזעה ישראל מפיגוע בחוף הדולפינריום בתל-אביב, שבו נהרגו 21 בני אדם – רובם יוצאי ברית-המועצות, בעיקר בני נוער שבאו לדיסקוטק "דולפי" שבמקום. מאז הפך ה-1 ביוני בתקשורת הישראלית בשפה הרוסית ליום זיכרון בלתי רשמי לנפגעי הטרור. מי שכתבה השנה מאמר בנושא בעיתון "וסטי" היא מכרה של של אביגדור ליברמן ועודד פורר – שרת העלייה והקליטה סופה לנדבר.

"הייתי לידם [ליד ההורים השכולים] מהימים הראשונים", כותבת השרה, "רציתי לעזור להם לעבור את השעות הראשונות והימים הראשונים הנוראים האלה. היום כשאנחנו נפגשים לקראת טקס האזכרה הרשמי אני רק רוצה לוודא שהם ממשיכים לחיות 'בביתנו' (כך כתוב ברוסית על האנדרטה לזכר קורבנות הטרור בדיסקוטק ה'דולפי')". אלה המלים המרגשות שכתבה השרה מישראל-ביתנו. ולגבי המלים "ממשיכים להיות 'בביתנו'" – אולי מדובר באמת רק במשחק מלים.

אנדרטה לנרצחי הפיגוע בדיסקוטק "דולפי", בראשה כתובת ברוסית: "זה הבית שלנו" (צילום: ד"ר אבישי טייכר, רישיון CC BY-SA 4.0)

באתר "רלבנט" קיבלה את בימת הזיכרון חברת-הכנסת קסניה סבטלובה. "אני זוכרת שאחרי הפיגוע ב'דולפי' לא נתקבלו שום החלטות מבצעיות ופיגועים המשיכו לזעזע את ארצנו עד הפיצוץ במלון 'פארק'", כותבת סבטלובה, "רק אז ולא אחרי 'דולפי' נערך מבצע 'חומת מגן'. אבל גם אחרי המבצע עוד זמן רב עליתי לאוטובוס בירושלים תוך כדי מחשבה שאולי לא אגיע לתחנה שלי".

"וסטי" על הפיגוע ב"דולפי"

בערוץ הטלוויזיה המקוון "איילנד" מתבטא בעניין המנחה דוד קון, גם הוא פוליטיקאי – אמנם לא ממומש: ב-2013 רץ לכנסת בראשות מפלגת "הישראלים", שכשלה מלעבור את אחוז החסימה. קון מסביר מדוע הפיגוע ב"דולפי" זיעזע כל-כך את יוצאי ברית-המועצות, מעבר לכאב שטרגדיה כזו מעוררת באופן טבעי. "הפיגוע ב'דולפי' זעזע את היסודות, את עצם קיומנו בארץ הזאת", כותב קון, "הרי שכנענו את עצמנו שרק למען ילדינו ועתידם אנחנו עוזבים את מחוזותינו. והנה בפיגוע נהרגו דווקא הם. הילדים שלנו".

בין כל שאר שלל המאמרים וההתבטאויות מאת פוליטיקאים ועיתונאים, הקובלים על היעדר התגובה הראויה לפיגוע מצד ישראל, זועקים על חוסר התמיכה של הקהילה הבינלאומית ורועמים בדבר הצורך להמשיך במאבק בטרור האסלאמי, המלים האלה נשמעות כחשובות והאמינות ביותר.

היישוב השקט והמשפחתי

עוד מקרה של אפליה לכאורה המכוון נגד "רוסים" הסעיר את המגזר, או לפחות את הפוליטיקאים ואת העיתונאים (לפעמים מדובר באותם אנשים עצמם). הסיפור: אלכסנדר ומרגריטה עלו כילדים לישראל וגרים כעת בפתח-תקווה. הם נשואים כבר שבע שנים ואת טקס הנישואין ערכו בפראג. לאחרונה החליטו לעבור ליישוב קדומים שבשומרון. כדי להתקבל ליישוב הקהילתי יש לעבור ועדת קליטה, וזו פסלה את מועמדותם של הזוג משום שאינם נשואים כדת משה וישראל.

סביר להניח שכל זוג שערך חתונה אזרחית או רפורמית היה נדחה בידי ועדת הקליטה המדוברת, אבל במגזר החליטו שמדובר באפליה על רקע עדתי. כתבות נרחבות על האירוע פורסמו באתרי "וסטי", ערוץ 9, "ניוזרו" ואחרים. כולם ציטטו את חברי-הכנסת ה"רוסים" שגינו את "הגזענות" ו"הקיפוח" ללא שום הסתייגות. מרגריטה ואלכסנדר "החליטו לעבור ליישוב השקט והמשפחתי, יישוב מעורב – דתי וחילוני", כותבת קטיה קופצ'יק באתר "רלבנט", "אבל אנשים חמודים מקדומים לא קיבלו את הזוג כי הם התחתנו לא ברבנות אלא בפראג. זאת דוגמה פשוטה וברורה של אפליה על רקע לאומי/עדתי".

מעניין שדווקא ב"רלבנט", כלי תקשורת בעל אופי שמאלי, הנאמן לאידיאולוגיה הליברלית, מאפיינים את קדומים כ"יישוב שקט ומשפחתי". אולי כדאי היה לציין שמדובר ביישוב היהודי הראשון שהוקם בשומרון אחרי מלחמת ששת הימים, סמל לנצחון תנועת ההתנחלות מייסודה של גוש-אמונים. אם אתם אוהבים את האידיאולוגיה של אנשי קדומים – תכבדו אותה. אם אתם לא אוהבים אותה – תתרחקו ממנה. הזוג הצעיר מפתח-תקווה כנראה לא ממש הבין את מלוא המשמעות של היות תושב קדומים. הפוליטיקאים והעיתונאים העדיפו להעמיד פנים שגם הם לא מבינים.

האמת היא שזה לא מפתיע. המיינסטרים קורץ ימינה ושמאלה גם יחד מחשש לאבד קולות ולקוחות. הנה, אפילו אתר כמו "רלבנט" מיישר קו עם שאר כלי התקשורת המגזריים. שני מאמרים ב"רלבנט" עוסקים בסיפור קדומים, של קופצ'יק ושל חברת-הכנסת סבטלובה. השתיים טוענות רק לאפליה דתית ועדתית של יוצאי ברית-המועצות, כאילו אינן יודעות מהם המאפיינים האידיאולוגיים של יישובים יהודיים ביהודה ושומרון. כאילו, למשל, לזוג ערבי-ישראלי יש סיכוי לעבור ועדת קבלה בהתנחלות כלשהי.

כתבי האתר, בעלי הדעות השמאליות המוצהרות, יכלו לפחות להביע סיפוק – כך נמנע משני תושבי פתח-תקווה להפוך למתנחלים – אבל הם בוחרים במקום זאת להדהד את קריאותיהם של חברי-כנסת  מישראל-ביתנו: לא יכול להיות אזרח סוג ב' במדינה! נראה שההזדהות העדתית באמת מעל הכל.