נכון. המציאות מהירה מדי עבורנו. מה שנדמה כאירוע רלבנטי בעל משמעות נוקבת הופך תוך חודשיים לעבר רחוק, נמחה בגל של אירועים מרעישים, נוקבים לא פחות. בתוך השטף המאיים, "הדהוד בלתי פוסק של ממשות" כפי שמכנה זאת ידידי חיליק בן-זומא, מצאה התקשורת עוגנים שבאמצעותם התייחסות אל המציאות הגועשת יכולה להתנחם באשליה של רצף והיגיון פנימי.

בעשור האחרון נעשתה העיר שדרות לאחד מן העוגנים הללו. סקירה קצרה של תולדות הדימוי הציבורי של שדרות מראה שבעיני התקשורת היא הפכה למשל על החברה הישראלית. בתחילה היתה עיר של פשע ונידחות. העדרה מאזורים שונים של השיח הציבורי התווה בבירור את היחסים בין שוליים ומרכז, זרות ושייכות בתרבות הישראלית המתהווה. אחר-כך, מתחילת שנות התשעים, היתה למוקד של פריחה תרבותית, עניין שסימל יותר מכל את התקבלותה של תרבות המזרח ותרבות המהגרים אל חיק הקונסנזוס.

זמן לא רב לאחר מכן התקבעה לה בתודעה הכללית מסעודה, אשה שייצגה את קצן הקרב של האליטות הישנות, על כל המשמעויות השליליות שיוחסו לקץ זה - אשה פשוטה בעלת טעם פשוט החורץ גורלות בתרבות, קולה קול ההמון ומקום מגוריה שדרות. ועכשיו - אם ישנו "עכשיו" כלשהו בהווה רב-התרחשויות זה - עכשיו שדרות משתלבת בטלטלה הבטחונית. זמן רב היא נבנתה בעמל כנציגה של הישראליות. פגיעה בה הפכה לאיום נוראי על הארץ. שלוש פצצות מרגמה - וטונות של ציוד צילום והקלטה מועמסים על הרכבים, קלטות נשלפות מן הארכיונים, קול רועד בוקע מהגרונות, ובן לילה שדרות היא מקום שבו חוברות בציניות מחרידה התקשורת והמדיניות הנוקשה. סביב הגומה הלא- מרשימה מחוצה לה, מספקת דווקא החגיגה התקשורתית לגיטימציה להפצצות מסיביות של השטחים, וזאת בשעה שבכל ערב מערבי השבוע ירו על גילה.

האם שדרות מרוצה, מרוויחה? לא. משום ששיא זה של קבלה הוא גם שיא של מחיקה שמאפיינת כל-כך דימוי תקשורתי; מחיקה של אופי, של אנשים, של כאב. כשאני מתבונן בה ממרחק של שנים, אני יודע שגם כאשר עין המצלמה מועתקת מן השיטוט על פני באי השוק המזדקנים ועל הקירות המעטים, המופקרים להתפוררות, אל אזורי הספר שלה והחלל שנפער בגופה, אין בה לתפוס את העצב הגולמי והנואשות שעדיין פרושים שם; את המאובקות של העצים, את המלחמות היומיומיות של בני המקום ושל התושבים הדרומיים והנידחים מהם. כמה יגיעה יש עדיין בקיום שלהם, כמה מפח נפש ממתין בתוך אהבתם.

גיליון 33, יולי 2001