עיתונאי "ידיעות אחרונות" יגאל סרנה הוציא את דיבתם של בנימין ושרה נתניהו ויפצה אותם ב-100 אלף שקל, כך פסק היום השופט עזריה אלקלעי מבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו. בשנה שעברה הגישו בני הזוג נתניהו תביעת דיבה נגד סרנה ודרישה לפיצוי בסך כ-280 אלף שקל. התביעה הוגשה, באמצעות עו"ד יוסי כהן, אחרי שסרנה פרסם בחשבון הפייסבוק הפרטי שלו פוסט ולפיו שיירת ראש הממשלה נעצרה בשעת לילה ו"נפלט ממנה בחושך אל כביש 1, בצעקות, גבר לא צעיר שהוא עילת הכל, כי אשה אחת לא רוצה שהוא יישאר איתה".

השופט אלקלעי דחה אחת לאחת את הטענות שהעלה סרנה באמצעות עורכי-הדין אביגדור פלדמן וליאור אפשטיין, וקבע בפסק דינו כי הפרסום מוציא את דיבת בני הזוג, וכי אינו הבעת דעה ואינו חוסה תחת אף אחת מהגנות חוק איסור לשון הרע. השופט פסק עוד כי התביעה אינה תביעת השתקה, כי סרנה לא הצליח לשכנע כלל שהאירוע עליו כתב התרחש, כי לא פעל בתום לב ואף כי בפרסום ביקש בכוונה תחילה לפגוע בראש הממשלה וברעייתו.

בתחילת פסק הדין מבטל השופט אלקלעי את הטענה שהעלה סרנה להגנתו, כאילו יש להתייחס לפרסומים בפייסבוק באופן שונה מהותית מפרסומים בכלי תקשורת ממוסד, הן מבחינת ההשפעה שלהם והן מבחינת הצורך לדייק בהם. "לגבי דידי, אין מקום להתייחס לפרסום בפייסבוק בשונה מכל פרסום במדיה אחרת, ולהבנתי, פרסום פוגעני בפייסבוק, פגיעתו עלולה להיות רעה לא פחות, ואולי אף יותר, מפגיעתו של פרסום בעיתון או במקומון", כתב השופט. "זאת, בשל פוטנציאל התפוצה האדיר של פרסום בפייסבוק, פרסום שעלול להתפשט כאש בשדה קוצים ולהגיע לקהל גדול ביותר של קוראים באמצעות 'שיתופים', דבר המגדיל את כמות הנחשפים לפרסום בטור הנדסי.

"אינני מסכים עם בא כוח הנתבע כי הרשת החברתית מתירה פרסום פחות מוקפד ומרוסן מהעיתונות המסורתית, וכי קוראי פוסטים בפייסבוק אינם מתייחסים ברצינות תהומית לכל מה שמתפרסם שם", הוסיף השופט אלקלעי. "זאת ועוד, בניגוד לטענת באי כוח הנתבע, אין מדובר בפרסום ש'חיי המדף שלו קצרים כחיי פרפר שבקע מן הגולם, ועל כן השלכתם ונזקם אם יש כאלה קצרים ביותר', הואיל ופרסום בפייסבוק, אם לא נמחק על-ידי יוצרו, יכול שיישאר ברחבי המרשתת לזמן רב, והפרסום אף עשוי לצבור תפוצה באמצעות הפצתו על-ידי כל מי שנחשף אליו, כאשר מי שנחשף לפרסום יכול להגיב עליו כרצונו ולהעצים את הפגיעה".

"במקרה זה מתעצמים ההשפלה והבוז ביחס לתובע, דווקא בשל היותו ראש ממשלה האמור להיות עמיד בפני לחצים כבדים ולהחליט החלטות הרות גורל עבור כל אחד מאזרחי המדינה, בעניינים של חיים ומוות"

בהמשך הדגיש השופט אלקלעי כי עובדת היותו של מגיש התביעה ראש ממשלה אינה מפחיתה אלא דווקא מעצימה את הנטייה לראות בפרסום הוצאת דיבה. "במקרה זה מתעצמים ההשפלה והבוז ביחס לתובע, דווקא בשל היותו ראש ממשלה האמור להיות עמיד בפני לחצים כבדים ולהחליט החלטות הרות גורל עבור כל אחד מאזרחי המדינה, בעניינים של חיים ומוות", נכתב בפסק הדין. באשר לרעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, כתב השופט, "הרי שהאירוע המתואר מייחס לה תכונות של אשה נרגנת, 'הפועלת ממניעים לא רציונליים' עד שבעת נסיעת השיירה המאובטחת גבר עליה כעסה עד כדי כך שגרמה, לעיני כל המאבטחים והנוכחים, לעצירת השיירה ולהשלכת בעלה מהרכב. תיאור מסוג זה עלול להשפיל את התובעת בעיני הבריות ולעשותה למטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם".

השופט דחה את הטענה כי הפוסט של סרנה כלל הבעת דעה ולא טענות עובדתיות. על רקע העובדה כי סרנה כלל בפוסט שלו את הביטוי "מעשה שהיה" קבע השופט כי הפרסום אינו בגדר הבעת דעה אלא "פרסום הנחזה להיות עובדתי".

"אין לחסום איש ציבור מלשמור על שמו הטוב רק עקב היותו איש ציבור, ויש לשמור את הדוקטרינה של סילוק תביעה עקב היותה 'תביעת השתקה' למקרים ברורים וחריגים בלבד, כאשר התביעה שלפני אינה אחת מהן"

גם הטענה כי הפרסום עסק בזוטי דברים ולכן לא ראוי לתביעת דיבה בוטל על-ידי השופט אלקלעי, וכך גם הטענה כי התביעה נגד סרנה היא תביעת השתקה. "לא אוכל לקבל את טענת הנתבע לפיה מדובר בתביעת השתקה", כתב השופט אלקלעי. "[...] אמנם התובע הינו ראש ממשלה, אדם בעל עוצמה רבה, אולם מאידך הנתבע אינו אדם חלש ומסכן, אלא עיתונאי רב מוניטין וחד קולמוס, הכותב דרך קבע בעיתון 'ידיעות אחרונות', עיתונאי שזכה בפרסים על כתיבתו ושנוהג לבקר בחריפות ואף בלשון בוטה וחריפה את התובע בפרסומיו, וזאת ללא מורא, לאורך תקופה ארוכה, כאשר עד לפרסום הנוכחי לא תבע אותו התובע, ולא ניסה להשתיקו, למרות שכאמור יכול היה לתבוע אותו פעמים לא מעטות קודם ולו כדי להטיל עליו אימה ולהשתיק אותו. לא זו אף זו, אלא שהתביעה שלפני לא הוגשה על סכום מופרך, אלא בהתאם לסכום המרבי הקבוע כפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק. כן, לא ניתן לומר כי מדובר בתביעה מופרכת ומשוללת סיכוי שנועדה אך להרתיע את הנתבע, ולראיה – כפי שנטען בפני, הנתבע המשיך בפרסומיו על אודות התובע גם לאחר הגשת התביעה, עובדה המוכיחה כי גם בפועל התביעה לא הרתיעה אותו".

בהקשר זה הוסיף השופט אלקלעי כי "שמם של אנשי ציבור אינו הפקר ודמם אינו סומק טפי מדמו של כל אדם אחר, כל עוד המחוקק לא אסר על אנשי ציבור להגיש תביעת לשון הרע או לא הגביל הגשת תביעות מסוג זה אין לחסום איש ציבור מלשמור על שמו הטוב רק עקב היותו איש ציבור, ויש לשמור את הדוקטרינה של סילוק תביעה עקב היותה 'תביעת השתקה' למקרים ברורים וחריגים בלבד, כאשר התביעה שלפני אינה אחת מהן".

טענתו של סרנה כי האירוע אכן התרחש ועל כן הוא ראוי להגנת אמת בפרסום נדחתה אף היא על-ידי השופט, שציין כי סרנה לא זימן לעדות אפילו את האדם שסיפר לו על האירוע. בנוסף, נדחתה הטענה של סרנה כי הפרסום הוא תוצאה של "עיתונות אחראית" כפי שהוגדרה בתיק סרן ר' נגד אילנה דיין.

"מתצהירו של הנתבע עולה כי הוא לא טרח לבצע כל בדיקה של מהימנות המידע שנמסר לו על-ידי ידידו עלום השם, כשמועה ששמע מפי מאבטח שגם זהותו נותרה כאמור עלומה", כתב השופט אלקלעי בפסק הדין. "הנתבע לא ניסה לאמת את הידיעה עם מקורות אחרים, כך שלמעשה לא מתקיימים תנאי היסוד שנקבעו להגנת העיתונות האחראית. בעניין מהימנות המקורות ומשקלם, ייתכן כי הנתבע סומך על ידידו, אולם גם ידידו אינו מכיר את האירוע מידיעה אישית אלא משמועה שלדבריו שמע ממאבטח, שאיננו יודעים את זהותו, כך שלא ניתן לייחס לשמועה שהגיעה ממנו משקל ראייתי כלשהו. לפיכך, לא מתקיים גם היסוד של מהימנות המקורות".

"את הבירורים שנטענו על-ידי הנתבע שערך לא ניתן לכנות בשם 'עבודה עיתונאית' או 'בדיקה רצינית'"

בהמשך מוסיף השופט אלקלעי כי סרנה "לא ערך בדיקה עיתונאית רצינית בכל קנה מידה כדי לאמת את הדברים. אגדיל ואומר כי את הבירורים שנטענו על-ידי הנתבע שערך לא ניתן לכנות בשם 'עבודה עיתונאית' או 'בדיקה רצינית', כך שגם אם הנתבע האמין בכנות לדברי ידידו, הרי שלא היה כל בסיס עובדתי לאמון זה, ועם כל הכבוד לא ניתן לסמוך על תחושתו הסובייקטיבית של הנתבע, הסבור כי הוא ניחן ביכולת להבדיל בין אמת לשקר, באומרו: 'אני עיתונאי כבר 35 שנה, אני בא עם כל האמצעים הדרושים והניסיון בתוכי, כמו שאתה מגיע לבית-משפט, הכל נמצא בתוכי [...] שאני יודע להבחין בין שקרנים ללא שקרנים'".

אשר למניעיו של סרנה, השופט אלקלעי פסק כי אלה לא היו טהורים. "טון הפרסום וסגנונו והצגת הפרסום אינם מלמדים על תום לבו של הנתבע, שכן הידיעה לא פורסמה בניסוח חדשותי המדווח על אירוע, אלא בניסוח ציני, ציורי, מוגזם ומתריס", כתב.

בהמשך פסק הדין הוסיף: "אין ולא יכול להיות חולק כי ביקורת על איש ציבור מותרת ואף חשובה היא לאין שיעור. הדברים יפים מקל וחומר כאשר מדובר בביקורת כלפי ראש ממשלה. אולם, אף ביקורת לגיטימית צריכה היא להיעשות בגבולות מסוימים, הגבולות שהתווה הדין (החוק והפסיקה), וכאשר עוברת הביקורת את הגבולות הללו, היא אינה עוד ביקורת לגיטימית. הנתבע בחר ועודנו בוחר להטיח בראש הממשלה ורעייתו ביקורת קשה ביותר, כאשר סגנונו של הנתבע בוטה ומשתלח ובמקרים מסוימים אף ארסי. מסכים אני עם דבריו של בא כוח התובעים בסיכומיו, כי הפרסומים של הנתבע, לפחות חלקם, הם פרסומים זדוניים ומכוערים שנועדו לבייש ולהשפיל את התובעים".

לפיכך קבע השופט אלקלעי כי סרנה פעל מתוך כוונה לפגוע בראש הממשלה ורעייתו, עובדה שתרמה להחלטת השופט לחייב את סרנה בפיצוי גבוה יחסית. בנוגע לגובה הפיצויים ציין השופט כי "יש חשיבות רבה לכך שרבים ככל הניתן יפנימו שאינם יכולים לפרסם ככל העולה על רוחם, ללא כל גבול, ובכלל כך – אינם יכולים לפרסם דברים שאינם אמת, והמהווים לשון הרע, זאת אף לא בשם עקרונות נשגבים או אידיאלים ואמונות, חשובים ככל שיהיו. יש חשיבות לכך שהציבור יפנים כי פרסום משולח רסן פוגע ועלול לפגוע אנושות במושא הפרסום. אמנם אין זה המקרה שלפני, אך אף ראש הממשלה יכול וימצא עצמו ניזוק מפרסום על אודותיו שאינו אמת".

לאור כל זאת חייב השופט אלקלעי את סרנה לפצות את ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-60 אלף שקל, ואת רעייתו שרה ב-40 אלף שקל נוספים, לא כולל שכר טרחת עורך-דין בסך 15 אלף שקל.

53211-03-16

* * *

להורדת הקובץ (PDF, 1.37MB)