רק נמיכות רוח משונה, או תלות ינקותית בהורה מזדמן, עשויה להביא את אמנון אברמוביץ' למצב שבו הוא מגן על אריאל שרון (גילוי נאות – אברמוביץ' ואני קצת חברים). כנ"ל, ללא ה"קצת חברים", נחום ברנע, שגילה בגיליון הקודם את נפלאות מסיבת העיתונאים בחוות קרופורד. חודש לאחר קיומה. הזמן הוא הכל גם אצל עיתונאים שאמורים ללמוד וללמד את לקחי אותה מסיבת עיתונאים, או כל תופעה שיש לה השלכות אקטואליות ותאריך תפוגה מבחינת ההשפעה הראשונית והמכרעת על דעת הקהל. ב"ידיעות אחרונות" מדווח ברנע על פגישת שרון–בוש כחלק מן ההמולה התקשורתית, וב"העין השביעית" הוא מקונן על היות הדיווח העיתונאי חלק מן ההצגה, כשהוא נתלה בתרגיל ההרמה של איילה חסון להנחתה של אריק שרון. לזכותו של ברנע ייאמר כי נטע כבר בדיווח הראשוני את התחושה שמדובר בהצגה, אבל טקטיקת המשחק היום היא אגרוף ללא כפפות ומי שמנצח הוא מי שתוקע אצבע לעין ולא מי שקורץ באלגנטיות כדי לקצור גיחוך של יודעי ח"ן.
העסק מתחיל להיות בעייתי ממש כאשר טוראים כמו יואל מרקוס ואמנון אברמוביץ' מסרבים להכיר בעובדות המונחות מולם ובונים מערך הגנה תקשורתי סביב ראש הממשלה. הבעיה לא רק מנטלית או כספית, אלא אותו ערפל קרב שאיננו מאפשר זיהוי ברור של האינטרס הלאומי האמיתי, ומונע משני החברים הנכבדים הללו, כמו רבים אחרים, לזהות נכוחה את המציאות. נכון ש"המציאות" היא מהומה בלתי פוסקת של אינטרסים והשקפות עולם, כשהכל נחתך מתוך הבשר החי וטובל ברוטב דם, ונכון שהעיתונאי אמור לדווח ולפרשן תוך שמירה על קוד של "אובייקטיביות" ומחויבות לבטחון ישראל, צור ישראל וישראל הג'ינגי עם מפתחות החניה. אבל, כפי שזה מצטייר ממעוף הציפור על פני מרחבי התקשורת הישראלית, הסידור הזה פשוט לא עובד. לכן החיפוש המתמיד אחרי עוגן. ממשלה. מערכת. ארגון. מנהיג חזק. לכן התלות המשונה של השמאל בשרון וההתנפלות "המקצועית" על עיתונאי הגדה הימנית.
איור: אפרת בלוססקי
אברמוביץ' מזהה ו"חושף" בעלי טורים שיש להם אג'נדה ימנית, כאשר הוא וחבריו מחויבים לסוג של אתיקה שאותם סוכני השפעה המתחזים לעיתונאים מתנערים ממנה. יש כאן טעות אופטית שהיא גם טעות לוגית: גם "הם" וגם "אנחנו" מדברים על אותה עובדה מנהמת לבנו אבל משתי נקודות מבט שונות. ההגזמות וההטעיות, אגב, הן החלק הזניח של מאבק הלחץ על פני כל המגרש. הדיווח בנושאים הטעונים של היום הוא לא עניין לאובייקטיביות, אלא להשקפת עולם ולניתוח המציאות המתחייבת ממנה, ויותר מזה: יש כאן מאבק על נצחון אותה השקפת עולם וצריך לקרוא לדברים בשמם: זה או הם או אנחנו. מה לעשות, יש היום מאבק על לבה ונשמתה של החברה הישראלית וככה זה במלחמה, אתה לא יכול להיות מן האו"ם אם יש לך השקפת עולם כשהצד השני עושה את כל מה שמצטייר בעיניך כרע שמעבר לחוק ולנורמה. מובן שאתה יכול להצהיר שאתה מן האו"ם נוסח אברמוביץ'. אבל בדרך־כלל מי שמתיימר לעשות זאת עושה שימוש באו"מניקיות הזו שלו כדי לדחוף את השקפת עולמו. ממילא הצד השני כבר מזמן חצה את קווי האתיקה ולא רק בתקשורת. ממילא כל צד סבור שמדובר באיום אמיתי על איכות החיים, על ערך החיים ועל החיים עצמם.
כיוצא בזה אברמוביץ' מסרב לתקוף את שרון, כיוון שהוא איננו רוצה לשחק לידיהם של תוקפי שרון מן הימין. שוב: מדובר בטעות טכנית. שרון של היום איננו רלבנטי יותר לתהליך; לא זה של ההתנתקות ובייחוד לא של מימוש מפת הדרכים. הוא את שלו כבר תרם. לא צריך להיות פרשן גאון או נביא בעירו כדי לדעת שהקשר בין שרון לבין הנסיגה מן השטחים בכלל ומעזה בפרט איננה נובעת מ"החלטתו", "הבנתו" הפתאומית את מגבלות הכוח, או "הפנמת הכיבוש" ושאר תובנות מצחיקות (אותו). שרון יוצא מעזה כיוון שהוכרח לצאת. שאלמלא היה יוצא, היה מסיים כמו יצחק שמיר. לכן מוזרה תמיכתו הגורפת של יואל מרקוס, אבל מה לי כי אלין על מרקוס, שכותב כי הרמטכ"ל עשה עבודה נהדרת במלחמה נגד האינתיפאדה והטרור. להזכירך מר מרקוס: במלחמה ההיא הפסדנו. המלחמה היתה אמורה לאפשר לשרון לנהל את המשא ומתן מול הפלסטינים מעמדה של כוח, ועמדה של כוח מבחינתו של שרון זה ל א לסגת מנצרים. רק לאחר שצה"ל והשב"כ נכשלו, שלא לדבר על קריסה כלכלית וגרוע מכל מוסרית, התערב האח הגדול והניח לשני מתאגרפי הגרוגי האלה ליפול זה על צווארי זה.
האמצע האובייקטיבי התקשורתי הקדוש אינו מונח בין העצני למרקוס, אלא בין האינטרס הלאומי על־פי השקפתו של כל עיתונאי ובין יישומו בשטח.
לא צריך להצטייד בטלסקופ או מיקרוסקופ כדי לזהות מהו אינטרס לאומי, אפילו ברמה של עלות–תועלת, וניתן לזהות אותו גם בלי להיתקל בו בבומבה באמצע החיים. היתקלות מעין זו מותירה אותך לפעמים המום וחסר עשתונות אבל לא חסר דעה, ואת הדעה הזו חייבים לשווק בתזמון המתאים: ברגע שהתברר (כמה ימים לאחר הסכם שארם) ששרון איננו מתכוון למלא אחר סעיפיו, היו צריכים גם ברנע, גם אברמוביץ' וגם מרקוס לתקוף אותו לאורך כל החזית. כל אחד מהם יודע (בערך) מהו האינטרס הלאומי, והבערך הזה אמור להספיק. החשש שללא שרון לא תהיה התנתקות נובע יותר מחולשת דעת מאשר מהערכת מצב. ההתנתקות, כמו התהליך כולו אגב, אינה ניתנת לעצירה והיא לא תלויה בשרון. השאלה איננה אם ניסוג אלא כמה קורבנות ייפלו עד שניסוג. אם התשובה לשאלה כמה קורבנות ייפלו כאן היא שרון, אזי מדובר בנחל איתן של דם ודמעות.
שרון, מאז ההסכם, עושה ככל יכולתו כדי לדכא את אבו־מאזן, וגם כאן הוא זוכה לגיבוי תקשורתי בעייתי. ביום רביעי (4.5) נהרגו בגדה שני ילדים מאש חיילי צה"ל. כל כלי תקשורת הגיב על־פי רמת רגישותו. בתגובה ירה חמאס קסאם על שדרות. נפח התגובה התקשורתית היה כמקובל גדול יותר מנפח הידיעה על מות הילדים (זה כאילו בסדר; הרוגי קל"ב יקירים יותר). אלא שעיתונות אמיתית אמורה לכרוך את שני הדברים בסדר הבא: בפעולה שבה נהרגו הילדים, חרג צה"ל מרמת הפעילות המצופה בתקופת רגיעה וחמאס הגיב בירי קסאם. כלומר, צה"ל התחיל. ולהניח את התובנה הזו במסגרת החדשותית המיידית ולא להשאיר את הקשר בין הדברים לפרשנות שלמחרת או לעמודי הדעות של סופשבוע. אבל גם בסוף־השבוע (יום ו') עוסק זאב שיף רק בירי הקסאמים ובכך ש"אבו־מאזן אינו עושה די למנוע אותו", וכי "צה"ל בדרך־כלל אינו נוהג להבליג אלא שהפעם לא היו נפגעים בנפש". אגב, מפקד אירוע הילדים הושעה – והמקרה בחקירה.
מבחינת שרון, התקשורת מגבה אותו והוא חש עצמו חופשי לדכא את אבו־מאזן ולהעלות את החמאס. מכאן ואילך (לאחר הבחירות ברשות), ובעזרת קמפיין השחרה וכמה פרובוקציות, הוא יוכל להציג לעולם ארגון פונדמנטליסטי שלא ניתן לעשות איתו שלום – ושלום על פלסטין.
הנכון הוא שיש כאן משחק נגיעה מרפרף על קשקש של יחסי הכוחות והרגישויות: הרי גם שרון רוצה רגיעה ותמיכה כדי להוכיח ליהודים ולעולם שהוא אכן "עשה את זה", והוא אכן יקבל אותן. אבל במקביל לרגיעה תתבצע התחמשות פלסטינית בממדים שמבעיתים כיום את מערכת הביטחון, והיא תדבר בסיבוב הבא. אז מה הקטע של תמיכה בשרון? כדי שילך לבחירות עם נתניהו (אין בר דעת הסבור שהם יפרקו את הליכוד) ויעשה מכה נוספת של 40 מנדטים? כדי שיוכל לעמוד מול פריצת אינתיפאדה חדשה ולדחות את מימוש מפת הדרכים, כאשר הפעם זה יקרה עם סבב חללים הרבה יותר גדול?
למן היום שבו עמד על דעתו בצה"ל (נניח מאז ה־101), נושא שרון בתרמילו את שרביט המנצח על־פי הפרטיטורה שלו, ורק שלו, וכל תו שם (כמעט; להוציא מלחמת העצמאות) נושא מזכרת עוון, כולל תרומתו העכשווית להשחתת המידות והמדים.
עיתונאי מסוגו של אברמוביץ', המזהה את האינטרס הלאומי ופועל בהתאם, אמור לנטוש את מושא תמיכתו ברגע שהמציאות מציבה בפניו אלטרנטיבה טובה יותר, וכל מה שמסתובב בשטח עכשיו – פרט לשרון – הוא בגדר אלטרנטיבה טובה יותר. כולל נתניהו שתלותו בימין תקרב אותנו מהר יותר לסדק הגואל בבלוק הפרלמנטרי של שחיתות נוסח מרכז הליכוד ומשיחיות נוסח מרכז הרב. הקרע בימין אמור להוביל לזיהוי ברור יותר של הציבור את הימין הקיצוני, ובעיקר יביא סילוק שרון את המדינה אל הנקודה שבה העולם, כולל ארה"ב, יתאחדו נגדה. ומכאן הדרך קצרה אל הסיכוי היחיד והאמיתי לשינוי המצב: מהפך קואליציוני.
כל האמור למעלה, אגב, הוא כמובן אמירה מקצועית ואובייקטיבית שיש לה קשר עם אידיאולוגיה והשקפת עולם. אם שרידות אישית היא אידיאולוגיה ושרידות לאומית היא השקפת עולם.
הכותב הוא עיתונאי
גיליון 57, יולי 2005