במסגרת תוכנית מיוחדת של "קול העין", שהוקדשה לכנס מועדון העיתונאים הבינלאומי בירושלים, שוחח מגיש התוכנית אורן פרסיקו עם רוברט מאהוני, סמנכ"ל הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ). להלן גרסה ערוכה של השיחה ביניהם.

מאהוני, שהגיע לירושלים לאחר ביקור במקסיקו, אחת המדינות הקטלניות ביותר לעיתונאים, מספר בפתח הראיון על ההתמודדות עם השיטה היעילה ביותר לצנזורה – חיסול העיתונאים. "עיתונות לא יכולה לפעול, אלא אם כן היא חלק מחברה מתפקדת", אומר מאהוני, ונותן כדוגמה את המתרחש ברוסיה. לאחר התפרקות ברית-המועצות חל שגשוג בתקשורת, אולם מאז שפוטין תפס את השלטון המצב הידרדר והעיתונות העצמאית נעלמה כמעט לחלוטין.

על רקע זה טוען מאהוני כי הטכנולוגיה העכשווית מאפשרת מצד אחד לציבורים רחבים, שבעבר לא יכלו להתבטא, "לבצע מעשים עיתונאיים", אולם מצד אחר אותם אנשים הופכים גם לפגיעים. במקסיקו, למשל, הורגים לא רק עיתונאים אלא גם בעלי חשבונות ברשתות חברתיות. אותם אנשים שהפכו למעין עיתונאים בעידן המודרני פגיעים במיוחד, מוסיף מאהוני, כיוון שהם פועלים בלא מטריית הגנה של כלי תקשורת ממוסד.

עבור מי שבכל זאת מחליט לפעול עיתונאית באזור סכסוך, למאהוני יש כמה המלצות, הן בהיבט הפיזי והן בהיבט של שמירה על המידע. "מה שמאחד את שני ההיבטים", הוא אומר, "זה מחקר ותכנון מראש". במילים אחרות, לא להיכנס לאיזור סכסוך בלי תוכנית ברורה ליציאה, בלי לבדוק מראש מהם הסיכונים ואיך ניתן להישמר מפניהם. בהיבט הדיגיטלי, מוסיף מאהוני, יש "לשמור על היגיינה של ביטחון מידע, כמו לצחצח את השיניים מדי יום". מאהוני ממליץ על סיסמאות חזקות, הצפנת מידע וכלים שהופכים את המשתמש לאנונימי, כמו Tor. "כל אלה עצות מאוד בסיסיות", מדגיש מאהוני, "כיוון שהיום כבר לא ניתן להבטיח חיסיון למקורות ולכן יש לפעול ככל הניתן כדי להגן עליהם". לדבריו, חברות הטכנולוגיה חייבות לעשות מאמץ ולפשט את אפליקציות ההצפנה והאנונימיות, כדי לסייע לעיתונאים.

אדוארד סנודן טען כי עיתונאים צריכים לפעול כדי להגביל חוקית את הריגול, שכן הצפנה היא חסרת תועלת אל מול יכולות הפריצה של מדינות. מה דעתך?

"הוא צודק. אם מדינה רוצה לתפוס את המידע שלך, היא תצליח. ה-NSA בארה"ב או רשויות המודיעין בישראל יצליחו לעשות זאת. ובסופו של דבר, אם לא יצליחו לפרוץ את המחסום הם ייקחו לך את הטלפון וייקחו אותך ויכו אותך ויוציאו ממך את המידע. בוא לא ניתמם. אבל לא צריך להקל עליהם".

מאהוני אומר כי הארגון שבו הוא עובד, CPJ, אכן עובד גם ברמה המדינית מול פרלמנטים ומקבלי החלטות כדי להקשות על היכולת לרגל אחר עיתונאים, ולהפוך את התהליך למפוקח יותר, אולם מלבד ארגוני ביון של מדינות ישנם עוד גורמים שיכולים לנסות לפרוץ למאגרי מידע של עיתונאים וכלי הצפנה יכולים להקשות עליהם.

איך מחליטים בוועד להגנה על עיתונאים מיהו עיתונאי, מי ראוי להגנה ומי לא, הרי יש גם כלי תקשורת שפועלים בשירות ארגוני טרור?

"זו שאלה שאנו מתמודדים איתה מדי יום. תוויות והגדרות לאו דווקא מועילות לדיון".

רוברט מאהוני, 9.5.2017 (צילום: מיכל פתאל)

לדברי מאהוני, כיוון שכיום כל אדם יכול להפוך למפרסם של מידע או דעות, ב-CPJ מתמקדים לא באופן שבו אנשים מגדירים את עצמם אלא במעשיהם, כלומר האם יש מעשה עיתונאי. "אנחנו בודקים האם יש דפוס פעולה של איסוף מידע ופרסומו", הוא אומר, ומדגיש כי הגבול בין פעיל לעיתונאי נעשה מטושטש וכל אחד מסמן אותו במקום אחר. כשמלחמת האזרחים פרצה בסוריה, הוא נותן כדוגמה, ואדם יצא לרחוב ותיעד פיצוץ שאירוע ואת השלכותיו, המעשה הבודד לא הפך אותו לעיתונאי, אולם אם הוא מתמיד בכך, ומתעד ומפיץ את הנעשה במלחמה לאורך זמן, הוא ייחשב לעיתונאי גם אם ביום-יום הוא סטודנט לחקלאות. אם ייעצר או יוכה בשל מעשיו העיתונאיים, CPJ ייצא להגנתו.

בספר השנתי של CPJ, שיצא לאור לאחרונה, חתום מאהוני על פרק שעוסק ברצח עיתונאים ובו הוא מזכיר בין היתר גם את ההוצאות להורג של עיתונאים בידי דאע"ש. בתשובה לשאלה כיצד מתייחסים לאנשים שעובדים בכלי התקשורת של ארגון המדינה האסלאמית הוא משיב כי התקשורת הדאע"שית קרובה יותר לתעמולה. "שוב אנו עוסקים בהגדרות", הוא אומר ומזכיר את השופט שטען כי אינו יכול להגדיר פורנוגרפיה אך הוא יודע לזהות אותה כשהוא נתקל בה. "המצב דומה עם כלי התקשורת שקשורים לשחקנים לא-מדינתיים שמייצרים מה שאני מכנה תעמולה. אם זה 'אל מנאר' בדרום לבנון או 'דאבק' בסוריה, עבורי אין שם מעשים עיתונאיים אלא תעמולה, הילול האלימות או השמדת הצד האחר. אנחנו מחפשים מעשים עיתונאיים, כלומר פרשנות מבוססת מידע או איסוף פעיל של עובדות".

בשנת 2012, במהלך מבצע "עמוד ענן", פגע טיל צה"לי ברכב שבו נסעו שני עיתונאים, מחמוד אל-קומי וחוסאם סלמה. השניים, שעבדו בערוץ אל-אקצא הקשור לחמאס, נהרגו במקום. מדינת ישראל מעולם לא הסבירה מדוע פגעה במכוון ברכב שבו נסעו שני העיתונאים. ב-CPJ החליטו להגדיר את השניים כעיתונאים שנהרגו במהלך תפקידם, אך בישראל התנגדו לכך וטענו כי עובדי ערוץ טלוויזיה הקשור לארגון טרור הם טרוריסטים בפני עצמם.

כשמאהוני מבקש להסביר מה ההבדל בין "אל מנאר" של חיזבאללה ל"אל אקצא" של חמאס הוא טוען כי כשהזכיר את "אל מנאר" התכוון למקרה שבו הארגון מתכנן פעילות צבאית ומצרף אליה עיתונאים כדי שיתעדו אותה ובהמשך ישתמשו בתיעוד למטרות תעמולה. במקרה כזה, לא מדובר בעיתונאות, הוא אומר. "הדגש הוא על המעשה, לא על התווית", שב וטוען מאהוני. "עלינו לנקוט בגישה של שכל ישר. אם זה נראה שאדם נהרג בגלל שביקש לאסוף מידע, אז הם ייכללו ברשימת העיתונאים שנהרגו. אני מנסה להתרחק מהרעיון שיש תוויות שמגדירות כלי תקשורת. אם אדם מנסה לעשות עיתונות, גם אם הוא עובד עבור ארגון שלדעתך הוא ארגון תעמולה, יש מקום לחקור את המקרה".

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.