"ישראל היום"

היום לפני שבוע חולק ברחבי ישראל הגיליון האחרון של "ישראל היום" שעל עריכתו הוחתם העורך המייסד של החינמון השלטוני, עמוס רגב. שבוע הוא פרק זמן קצר מכדי לספק חוות דעת מושכלת על העבודה שעושה מחליפו, עורך חדשות החוץ והדיפלומט לשעבר בועז ביסמוט, אך מי שיעיין בתוצרת שפלטו מכונות הדפוס מבת-ים בימים האחרונים לא יוכל שלא להבחין בכמה שינויים ניכרים לעין.

השינוי הבולט ביותר הוא ההצהבה: גם תחת רגב היה "ישראל היום" צהובון, אך כל עוד לא מדובר היה בדברור אגרסיבי של יוזמה שלטונית חדשה – היה זה צהובון עייף, דהוי, טבלואיד בצבע בז' שבמידה מסוימת נדמה כי אנשיו מתביישים במרכולתו. ביסמוט שם לכך קץ: היום אמנם לא נדפסות בשער סטמפות מוגזמות המכריזות על פרסומים ראשוניים ובלעדיים, כפי שקרה לאורך השבוע (עד אתמול), אך הרוח הצהובה באה לידי ביטוי בדרכים אחרות, בוטות יותר.

"נער בן 14, כלוא בביתו כל חייו", צועקת הכותרת הראשית, הגוברת בקולניותה על "בן 14, מבודד מהעולם" העגמומית של "ידיעות אחרונות" (כותרת ראשית) ועל "בן 14, כלוא בבית" הסתמית של "מעריב" (כותרת כמעט-ראשית). הרחק מאחור היא מותירה את "בן 14 שהה בבידוד בביתו בחדרה במשך שנים, מבלי שהרשויות ידעו על קיומו" של "הארץ" (כותרת גדולה מתחת לקפל) – שלצד ציון הטענות נגד ההורים מעיזה להזכיר בהבלטה גם את הממסד ומחדליו.

מי שיקרא את הידיעה של "ישראל היום", שעליה חתומה הכתבת נצחיה יעקב, יגלה שהנער לא בדיוק היה "כלוא בביתו כל חייו", אלא לכל הפחות הוצא מעת לעת לטיולים בחצר, וכי עד 2009 התגורר עם הוריו בעיר אחרת. כותרת הכתבה מזמינה את הקוראים להתרגש: "כמו מתוך סרט אימה", נכתב בה באותיות ענק לבנות על רקע שחור, ומתחתן שוב נכתב בהגזמה שהנער "לא ראה אור יום במשך שנים".

ב"ידיעות אחרונות" משווים ומעלים: "בית הזוועות" צועקת סטמפה צהובה וגדולה הנדפסת בעמוד 2 לצד כותרת סמדר-שירית קלאסית: "הילד שאיש לא הכיר". סמדר שיר אמנם לא מספקת היום טור המדמה עבור הקוראים כיצד חש לדעתה הקורבן התורן – אבל מי יודע, אולי היא עוד עובדת על רשימה למהדורה של יום ראשון.

ב"ישראל היום" שולפים תחליף סמדר שיר. החוק אמנם אוסר על פרסום תמונותיו של קורבן עבירה בן 14, אבל בעיתונים בכל זאת נדפסים תצלומים מטושטשים שלו מאחור, מובל אל הניידת. תצלומים שלו מתבוסס בזוהמה או תיאורים מפורטים של תנאי הכליאה הקשים אמנם לא מתפרסמים עדיין, אבל לעורכי צהובונים אין בעיה לייצר פורנוגרפיה של סבל גם בלעדיהם: אם אין מידע, תמיד אפשר לשלוח עיתונאי לדמיין מה באמת קרה שם.

במקרה זה מדובר בעיתונאית. "האם הנער עוד יוכל לחייך?", תוהה כותרת טורה של חגית רון-רבינוביץ', המספרת לקוראים כי "התמונות שצולמו בדירת המשפחה שנחשפה אתמול קשות כל-כך עד שהן אינן משכנעות באמינותן. כאילו עמל עליהן תפאורן חרוץ במיוחד, שדאג לגבב ערימות של אשפה מכל סוג שרק אפשר לתאר כדי לשוות למקום מראה מוזנח, מלוכלך, לא ראוי למחיית אדם".

המגמה הזאת ממשיכה גם בכתבה השנייה שנדפסת בכפולת העמודים הפותחת, המדווחת על מותה של פעוטה שנשכחה במכונית. "לשקד הקטנה לא היה סיכוי", מקוננת הכותרת בשער; "שש שעות של גיהנום", מבטיחה כותרת הידיעה למי שיאזור עוז ויצלול לתוכה. שלום, נכתב בין השורות, קוראים לי בועז ביסמוט, ומי שיצטרף אלי למסע יתרגש ויכעס, ידמע ויצקצק. כנסו כנסו.

ביביתון

אם ביסמוט אכן רוצה להחליף את העיתונות המנומנמת של עמוס רגב בעיתונות צהובה אמיתית, יהיה עליו לאמן את עיתונאיו באיתור סיפורים בלעדיים. אריזה מחדש של מה שפורסם באינטרנט יום קודם לכן, כפי שנעשה בתקופת רגב, עם או בלי ניפוחים וסילופים, לא תספיק כדי להפוך את "ישראל היום" לעיתון שהאישיות שלו חורגת מזיהויו עם האיש שלשמו הוקם, בנימין נתניהו. כך קורה שגם אחרי מתיחת הפנים של ביסמוט, האלמנט הבולט ביותר ב"ישראל היום" של הימים האחרונים הוא לא מה שיש בו, אלא דבר מה שנעדר ממנו ומותיר חלל.

הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית, מוצא לנכון גם השבוע למתוח ביקורת על נתניהו, הפעם בשל התנהלותו בפרשת השידור הציבורי. אף שהביקורת של מרגלית עדיין רחוקה מאלו המתפרסמות בשאר כלי התקשורת, נראה שהרסן מעט שוחרר: "כל מה שאירע במאבק שהנהיג בנימין נתניהו מול משה כחלון על עתיד השידור הציבורי נצבר לערימה של מרמה והפרת אמונים ציבורית וקנוניות וכיפוף ידיים ותככים והתחמקות ואובדן אמינות וקלות דעת".

קל לפספס, אבל בין שלל הסופרלטיבים שמעטיר הפרשן הוותיק על מושא קיומו של העיתון שבו הוא כותב מתחבאת גם רמיזה עבה להתחככות בפלילים – "מרמה והפרת אמונים" – שרוככה באמצעות התואר "ציבורית", שכנראה בא להבהיר שלא מדובר כרגע ב"מרמה והפרת אמונים" במובנן המשפטי, לפחות לא בעיני מרגלית. כהרגלו, במקום להסביר למה הוא מתכוון ולהסתכן בחציית גבול, מרגלית ממשיך משם למחוזות לא קשורים – במקרה זה סאדאת והסכם השלום עם מצרים, הרקורד הבעייתי של רשות השידור ותפקידה (החיובי) של הטלוויזיה בעיצוב תודעה קולקטיבית.

עורכי "ישראל השבוע" שומרים גם הם על המסורת, ונמנעים מלהבליט בכותרות את העובדה שהטור דן בנתניהו – שמו צץ לרגע בתוככי "ליד" המתייחס לח"כ דוד ביטן (ש"לא ידע למה מצפה ממנו ראש הממשלה נתניהו"). תצלומו של נתניהו נעדר מהטור, כרגיל, אך באופן לא שגור – מי שיחפש תצלום של ראש הממשלה לא ימצא כזה גם אם יסרוק את העיתון כולו, על מוספיו, גם לא בהקשרים חיוביים או ניטרליים.

למרבה הפלא, כך קרה גם אתמול ושלשום. בסך הכל סוגר ביסמוט שלושה ימים רצופים בלי תצלום כלשהו של נתניהו ב"ישראל היום" – העיתון שלפני שנתיים, בישורת האחרונה של מערכת הבחירות, 80% משעריו נשאו את דיוקנו של המנהיג. מדורו הקבוע של הכתב הפוליטי מתי טוכפלד, שבדרך כלל נדפס בלוויית גלריית דיוקנאות של פוליטיקאים שנתניהו הוא הגדול והפוטוגני ביותר שבהם, אינו מתפרסם היום.

השבועות הבאים, שבהם יתבסס העורך החדש בתפקידו וייאלץ בוודאי להכריע כיצד לנהוג במקרים שבהם לא ניתן יהיה להתעלם מקורותיו של נתניהו – אם בשל שובן של החקירות לכותרות (של כלי התקשורת האחרים) ואם בשל הביקור המתוכנן של הנשיא טראמפ – יעידו אם מדובר במגמה או בצירוף מקרים.

טראמפיתון

את דמותו ההולכת ודוהה של נתניהו מגליונות "ישראל היום" מחליפה דמות של פוליטיקאי אחר, אמריקאי, המקורב גם הוא למו"ל ולעורך: דונלד טראמפ. האופן שבו סיקרה השבוע מערכת "ישראל היום" את הסתבכותו האחרונה של טראמפ מדגים כיצד מכשיר שנתפר לצרכיו של פוליטיקאי אחד יכול לשמש בקלות, בלי קשיי הסתגלות כלשהם, גם פוליטיקאי אחר. נדמה שאם מחר יאסוף שלדון אדלסון אדם אקראי מהרחוב ויריץ אותו לפוליטיקה, ב"ישראל היום" יימצאו מספיק עיתונאים שיחתמו על כתבות וטורים שבהם יוסבר למה זה טוב ליהודים, או לאמריקאים, או לכל קבוצה שלא תהיה.

"ראש ה-FBI הזמני: נמשיך בחקירה ולא נעדכן את הנשיא", מודיעה כותרת הנדפסת בחלקו העליון של שער "הארץ". "הולך ומעמיק משבר האמון בין הבית הלבן לבין ה-FBI", מדווחים אורלי אזולאי, ציפי שמילוביץ ואיתמר אייכנר ב"ידיעות אחרונות". "אתמול הופיע בפני ועדת המודיעין של הקונגרס ממלא המקום של ג'יימס קומי, ראש ה-FBI שפוטר במפתיע, ושחק עד דק את כל הטענות שהשמיעו אנשי הנשיא טראמפ בכל הקשור לחקירת המעורבות הרוסית בבחירות בארצות-הברית".

כמו ב"הארץ", גם ב"ידיעות אחרונות" מדגישים בכותרת את הצהרתו של המחליף הזמני. ב"מעריב" מדווח על ההתפתחויות ניסן צור, בידיעה שכותרתה מבליטה דברים שכתב ראש ה-FBI היוצא לעמיתיו: "הנשיא לא יכול לפטר אותי ללא סיבה". חמי שלו, במאמר פרשנות ב"הארץ", מוסר כי "ההקבלה בין ניקסון שפיטר את חוקרו לבין טראמפ שפיטר את ראש ה-FBI בלתי נמנעת".

ב"ישראל היום", העיתון שעורכו הטרי חגג שוב ושוב את קרבתו לטראמפ (בחסות המו"ל, שמימן בנדיבות את הקמפיין של בעל ההון וכוכב הריאליטי שנעשה לנשיא), ממשיכים לדברר גם היום את הנשיא האמריקאי. אתמול דיווח החינמון לקוראיו על הפרשה תחת הכותרת "הדחת קומי: זה לא ווטרגייט" (כלומר: ההשוואה לניקסון נמנעת), בתוספת ציטוט מפי טראמפ שהסביר ש"קומי לא עשה עבודה טובה, פשוט מאוד".

היום מפרסם דסק החוץ של "ישראל היום" עוד כותרת דברורית המציגה את המסר היומי של טראמפ ("תכננתי לפטר את קומי לפני שקיבלתי המלצה מהתובע הכללי"). הכתב החתום על הידיעה, ארז לין (וסוכנויות הידיעות), מוסר לקוראים שטראמפ אמר בראיון ל-NBC כי "מעולם לא ניסה להפעיל לחץ על קומי כדי שיחדל מחקירת הקשרים האפשריים בין עוזריו לקרמלין במהלך מערכת הבחירות". בהמשך הידיעה הוא מוסיף: "גם המשפטן המפורסם אלן דרשוביץ הביע תמיכה בהחלטה של טראמפ לפטר את קומי, ואמר כי איבד את אמון שתי המפלגות".

דרשוביץ, מפרקליטיו ומקורביו של המו"ל אדלסון ודייר קבוע בדיווחי החדשות של החינמון, אמנם קרא להתפטרותו של קומי – אבל אמר גם עוד כמה דברים. בראיון ל-CNN, למשל, הבהיר דרשוביץ שלא ראוי שנשיא הנתון לחקירת FBI ידיח את האדם העומד בראש הגוף שחוקר אותו. במאמר שפרסם אתמול באתר פוקס-ניוז הצהיר דרשוביץ כי טראמפ צריך למנות לתפקיד אדם שימשיך לבדוק את הטענות להתערבות רוסית בבחירות לנשיאות, שכן עצירת החקירה תחזק את החשדות שלפיהם מדובר במהלך שתכליתו טיוח.

דרשוביץ גם השווה בין טראמפ לריצ'רד ניקסון, שפיטר את התובע המיוחד שניהל את חקירת פרשת ווטרגייט – מהלך מרכזי בקריסה שהובילה לפרישתו הכפויה של הנשיא. "הנשיא טראמפ יכול להימנע מסיכון נשיאותו אם יעשה את הדבר הנכון כעת, אפילו אם שגה כשפיטר את קומי", כתב דרשוביץ. "כל המומחים שהביעו את דעתם על החלטת הנשיא תקפו אותו בקולניות או הגנו עליו ללא טיפת ביקורתיות. כשאירועים דרמתיים מסוג זה מתרחשים, ראשון החללים הוא הניואנס. אני בחרתי, אגב מתיחת ביקורת על החלטת הנשיא לפטר את קומי, להתרכז בעתיד".

גם "בישראל היום", כך נראה, בוחרים להתרכז בעתיד – ולהמשיך לטפח את הידידות עם טראמפ, שעד כה תיגמלה את החינמון ביחס מועדף על פני המתחרים. אם צריך, מתברר, יצנזרו שם גם את דרשוביץ.

עוז ואידר

כתבת השער של המוסף הפוליטי של "ישראל היום", "ישראל השבוע", היא ראיון שערך דרור אידר עם הסופר עמוס עוז. הכותרת בשער מלעיגה: "אני לא אליטה", טוען עוז, והעורכים – שכמו הקוראים יודעים שעוז הוא לגמרי אליטה – מדפיסים זאת בגדול. "אני גם לא מבין מה משמעות המלה הזאת בכלל", טוען עוז.

יותר משמעניין לשמוע מה יש לעוז לומר להגנתו, מעניין לראות איך פועל המוח של מראיינו. כך למשל, אידר דורש מעוז לדבר על "רצח האופי שעושים לראש הממשלה" סביב השתתפותו בהפגנות הימין שקדמו לרצח רבין, למרות ש"יש סרטונים ברורים באינטרנט המראים שלפני רצח רבין נתניהו היה מתקן את המפגינים נגד אוסלו, 'רבין לא בוגד'".

עוז מתקפל: "לא ידעתי את זה. אני ידעתי על העצרת בכיכר ציון שהופיעה בה תמונה של רבין במדי גסטפו". ואידר משיב: "חוזרים על זה בלי סוף. קרא את דו"ח ועדת שמגר. מי שהפיץ והביא זאת לתקשורת היה סוכן השב"כ, אבישי רביב. הנואמים למעלה לא ראו את זה".

ובכל זאת, אומר עוז, "מי ששילם בחייו זה החבר שלי אמיל גרינצווייג, זה יצחק רבין, זה המוכים מהפגנת יום הזיכרון האלטרנטיבי השבוע. אי-אפשר לעשות סימטריה בין העובדה שאנשים חריגים בימין שפכו דם נקי, לבין העובדה שאנשים בשמאל הקיצוני אומרים דברים מעצבנים נורא-נורא. אין פה סימטריה".

אידר שולף שפן: "ברשותך נפתח את זה", הוא אומר, "אני לא רואה את השמאל הישראלי רק כשמאל יהודי. ברמה הפוליטית הוא כולל בתוכו גם את הערבים. ככה מונים אותו כל הזמן בחישובים קואליציוניים. אז אם בוחנים מחנה מול מחנה באופן הזה, והסתה מול הסתה, הרי שגם השמאל בישראל הוציא מתוכו לא מעט רוצחים".

כמיטב המסורת שהתווה ביסמוט לגבי עצמו, לראיון החגיגי נלווה תצלום של המרואיין יחד עם מראיינו.

דמוגרפיה

"צפירת הרגעה ליוסי קליין וחבורת 'הארץ'. הציבור הציוני-דתי אולי מטפס ומגיע לעמדות השפעה, אבל הוא רחוק מאוד מלהיות כאן רוב, כך עולה ממחקר שמפרסם ארגון 'חותם'", כותבת עפרה לקס ב"בשבע". "על-פי ממצאי המחקר, שנשענים על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, דתיים יולדים יותר, אולם הדבר לא בא לידי ביטוי בציבוריות הישראלית, מכיוון שחלק לא מבוטל מחובשי הכיפות הסרוגות מקפלים אותן בבגרותם, ומכניסים את התפילין לארון המזכרות".

לפי הנתונים המובאים בכתבה, כ-45% מהישראלים שגדלו בבית דתי מפסיקים להגדיר את עצמם כדתיים בבגרותם. כתבת השער של "7 ימים", המבוססת על מחקר אחר, גורסת שהצעירים בישראל "שוברים חזק ימינה" ודווקא "הרבה יותר קרובים לדת".

תרחיש

"שערו בנפשכם שיום בהיר אחד, בין ספטמבר לאוקטובר השנה, מדווחים טובה צימוקי, כתבת 'ידיעות אחרונות', וברוך קרא, כתב ערוץ 10, שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הגיע להחלטה: נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יוגש כתב אישום", מפנטז נחום ברנע בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות".

"בבית ברחוב בלפור מתכנסים לישיבה בהולה. יש ארבע אפשרויות, פותח ראש הממשלה. אחת, להתפטר; שתיים, לא לעשות כלום; שלוש, ללכת לבחירות; ארבע, לפטר את מנדלבליט. התפטרות לא באה בחשבון, אומרת האשה. אותנו לא יוציאו מפה; מה זה לא לעשות כלום, אומר הבן. אנחנו לא נהיה חנונים של אף אחד; בחירות הן עניין לא פשוט, אומר עורך-הדין. הליכוד עלול להקים מפלגה חלופית, בלעדינו.

"אם האפשרות הראשונה נפסלת, אומר ראש הממשלה, וגם השנייה והשלישית, אין ברירה: נזרוק את מנדלבליט. גדול, אומר הבן. גדול. הוא חתיכת בוגד. אבל מה נגיד לתקשורת. נגיד שאנחנו מפטרים אותו בגלל ניגוד עניינים, אומר ראש הממשלה. הוא היה מזכיר הממשלה שלי, הכי קרוב, הכי פוליטי. הוא לא יכול לקבל החלטות בענייני.

"זה מה שטענו היריבים שלך כשמינית אותו, לוחש עורך-הדין. זיק ניצת בעיני ראש הממשלה. זה מה שיפה בהחלטה, הוא אומר. לכל מי שיבוא אלינו בטענות – מהתקשורת, מהאופוזיציה, מהאליטות – אנחנו נזכיר מה שהוא וחבריו אמרו כאשר מינינו את מנדלבליט. אז הם פסלו אותו; עכשיו הם הופכים אותו לאלוהים. כמה שהם צבועים – אין גבול, אין גבול לצביעות. מדהים, אומר עורך-הדין. זאת בדיוק התשובה שנתן טראמפ לשאלות על פיטורי ראש ה-FBI".

שחיתות

אתמול חשף כתב חדשות 10 דורון הרמן כי בקרוב יזומן ("ככל הנראה") השר אריה דרעי לחקירה בחשד שלא דיווח לרשויות המס על כספים שקיבל. ב"מעריב" מדווחים על כך בידיעה קצרה בתחתית עמוד 7. בשאר העיתונים אין לכך זכר.

בוחשים

אהוד ברק ממשיך לבשל את חזרתו לזירה הפוליטית, הפעם באמצעות ביקורת ספר ארוכה באופן חריג שמתפרסמת במוסף "ספרים" של "הארץ". העילה היא אמנם הספר "מלכוד 67" מאת מיכה גודמן, אך למעשה מדובר במניפסט פוליטי עכשווי של האיש שהיה ראש ממשלה ושר וכעת מעוניין בקאמבק.

ב"מעריב" אוכלים מהצלחת של רון לאודר, מקורבו לשעבר של נתניהו וכיום, כנראה, מקורב של טראמפ. בן כספית כותב שהסיוט של נתניהו הוא שעם ירידתו של טראמפ מכבש המטוס יגיח מאחוריו לאודר, שנוא נפשו של ראש הממשלה, שלא מנע את שידור תחקיר "ביביטורס".

בניהו, כיאה לאיש יחסי-ציבור, שולף את מכשיר החנופה: "אם תשמעו או תקראו בקרוב שרון לאודר הוא נמוך ולא גבוה, מוסלמי ולא יהודי, עוכר ישראל ולא אוהבה, שמאלן ולא חובב ציון, דעו שזה בדיוק ההפך. רון לאודר היה ועודנו חייל ללא מדים של מדינת ישראל והמפעל הציוני".

לקראת סוף הגיליון נדפס מדור הרכילות העסקית, שמוקדש השבוע לוועידה שקיים בניו-יורק ה"ג'רוזלם-פוסט", שבעליו אלי עזור מחזיק גם ב"מעריב". הכתבת, מיכל גלנטי, מציינת כי לאודר, העומד בראש "הקונגרס הציוני העולמי", "עמד" גם ב"ראש הוועידה".

תסמונת "הארץ"

מדור הדעות של "הארץ", כנראה הגורם העיקרי למשטמה שמעורר העיתון בקרב פעילי רשת מהימין ואלו המנסים להתחבב עליהם, מגיש לקוראיו עוד מאמר שראוי היה שייערך לפני פרסומו. המאמרים שיוצאים מהגטו של "הארץ" כדי לגרוף מנה של בוז, עגבניות רקובות והצהרות על ביטולי מינויים נחלקים בדרך כלל לשני סוגים: מאמרים שהדעה המובעת בהם נתפסת כבזויה, וכאלה הכוללים מצע עובדתי לקוי – מה שדמגוגים כמו בן-דרור ימיני מכנים "תעשיית השקרים".

בעוד שקל להגן על ההחלטה של "הארץ" לא לסכור את מקלדתם של כותבי הדעות שלו גם כשהם מנסים להכעיס ולפגוע – קשה להבין מדוע עורך המדור, אלון עידן, אינו מנכש ממאמרים אחרים קביעות עובדתיות שאין בהן אמת.

כך קורה למשל במאמר שמפרסמת היום ד"ר מאיה רוזנפלד, ובו היא גורסת שמרואן ברגותי "מוחזק בכלא" בשל "תמיכתו במאבק המזוין נגד הכיבוש" – ולא, נאמר, בשל הרשעתו במעורבות בשורה של מעשי רצח. רוזנפלד אף מאשימה את "הצמרת הפוליטית" בהנהגת נתניהו בכך שאנשיה מנסים למצב את ברגותי כ"רב מחבלים" (המרכאות במקור) ואת עמיתיו האסירים כ"טרוריסטים מרצחים, המונעים מתוך שנאה אימננטית ליהודים ומבקשים להכחיד את ישראל".

באמצעות ייחוס התארים הללו להסתה שלטונית יוצרת הכותבת רושם שאין בהם אמת – רושם המתחזק כשהיא מסבירה לקוראים כי ברגותי בסך הכל "מוחזק" במאסר בגלל "תמיכה" במאבק מזוין, ולא בגלל ניהול והשתתפות במאבק זה. זה נכון, לא כל האסירים הפלסטינים הם "טרוריסטים מרצחים", אך רבים מהם אכן כאלה. מתוכם, ייתכן שיש כאלה שאינם "מונעים מתוך שנאה אימננטית ליהודים ומבקשים להכחיד את ישראל", אך קשה להאמין שאין ביניהם גם כאלה שדווקא מתעבים יהודים ורוצים להשמיד את הישות הציונית השנואה.

לקראת סוף המאמר מותחת רוזנפלד ביקורת על התקשורת הישראלית בגין סיקור "מאכזב" של שביתת האסירים ועל שיתוף הפעולה עם תרגיל הטורטית והעוגיות שעשה השב"ס לברגותי. ואולם, אי-אפשר להילחם בעיתונות פגומה באמצעות עיתונות פגומה מסוג אחר.

מותר להאמין שטרוריסטים יכולים להשתקם – מדינת ישראל, שכמה מבוניה ומנהיגיה היו טרוריסטים שלא התנצלו על כך, היא דוגמה חיה. רוזנפלד מבקשת להביע דעה לגיטימית, אפילו מתבקשת, אך בנסיונה לשכנע את הקוראים היא נוקטת בטקטיקה בעייתית לא פחות מזו שעליה היא קובלת: מחיקת עברו של טרוריסט פלסטיני רק משום שהוא נתפס כעת כפרטנר אפשרי להסדר היא לא צעד בדרך לפיוס, אלא עצימת עיניים מול אדם שאחראי למעשים מפלצתיים ומעולם לא לקח עליהם אחריות.

בשיחה בארבע עיניים, עצימת העיניים הזאת מעציבה. כשמבססים עליה מאמר שמתפרסם בעיתון בתפוצה ארצית, היא הופכת למעשה רמייה.

רוקנרול

"אני בהחלט מקווה שהרוק חי ונושם. אישית אינני בטוח בכך. הטכנולוגיה התעצמה עד שכל מה ששומעים במוזיקה זה אומצה-אומצה-אומצה. [...] הייתי בחוף הים לפני כמה ימים ואיזה בחור מגודל בן 20 מסרביה ניגש אלי ואמר, 'אני אוהב מוזיקה טובה. אני מקשיב לטכנו ולמוזיקה אלקטרונית – אבל אנחנו אוהבים גם את הדברים הישנים'. אז מה תעשה בנידון? פשוט תהיה מנומס לבחור הזה, וכשהוא יתרחק תאמר, 'לך תזדיין, איגור'" (איגי פופ, "7 לילות").

"מודרניזם, פוסט-מודרניזם... לא רלבנטי בעבורנו. כקוסמים קלסיציסטיים אנחנו כבר בתחום הפוסט-אמנות. 'ארס אסט קלארה ארטם' (לטינית: האמנות האמיתית היא הסתרתה)" (איוואן נובאק מלהקת לאיבאך, "גלריה").

"מה שבטוח שעל הבמה, מול אלפי ישראלים, האולם נהיה בועות אוויר של געגועונים שמריחים מעברית, מחמימות ומאינטימיות" (שלמה ארצי על הופעתו בטורונטו, "7 ימים").

עכב ומשול

ב"7 לילות" משרטט רז שכניק בקווים כלליים את לוח השידורים המתוכנן של זכייניות ערוץ 2 רשת וקשת, לאחר שכל אחת מהן תעבור לשדר בערוץ משלה. בתפריט: הרבה ריאליטי, שעשועונים וכיו"ב, ושלושה עלי תאנה: שתי תוכניות תחקירים ותוכנית סאטירה אחת.

בטור נלווה טוען שכניק כי הפיצול צפוי לחזק את חברת החדשות, שבשנים הקרובות אמורה להפיק תכנים שישודרו במקביל בשני הערוצים, ולפיכך תגרוף נתח גדול יותר מעוגת הרייטינג.

"נתניהו מאוד מוטרד מהעובדה שחברת החדשות של ערוץ 2 תגדיל את כוחה", הוא מצטט אדם המכונה "גורם פוליטי בכיר", "אחד ממקורביו אפילו אמר לי לאחרונה, 'עד היום היה לנו את אמנון אברמוביץ' מכה בביבי בערוץ 2, ומהיום נקבל אותו בשני ערוצים שונים. אסור לתת לזה לקרות". לדברי אותו גורם, עם סיום הטיפול בשידור הציבורי יתפנה נתניהו לדחיית פיצול ערוץ 2.

עד כה, ראוי לציין, מקובל היה לחשוב שהיו אלה רשת וקשת שניסו (והצליחו) לדחות את הפיצול, שצפוי לפגוע בשורת ההכנסות שלהן, ואילו בקדנציה של נתניהו כשר התקשורת הוחלט כי המהלך ייצא לפועל בנובמבר השנה. עם זאת, לפני כשלוש שנים היה זה נתניהו שעצר את הליך החקיקה של החוק לפיצול הערוץ – אם כי זמן לא רב לאחר מכן הבהיר כי בכוונתו להפוך את הפיצול למציאות. מבלבל? לא בהכרח.

כפי שהתברר לאורך נסיונות החבלה העיקשים של ראש הממשלה בשידור הציבורי, האי-ודאות והשליטה הנלווים להתערבות הכאילו-רגולטורית הם חלק בלתי נפרד מהמטרה: החלשה של התקשורת והכנסתה למצב ביניים כרוני שבו אפשר לאיים עליה במקל או בגזר. גם בלי להאכיל או להכות אותה, די בכך כדי לפורר את שורותיה ולעורר בה רוח צייתנית.

סוחרי הספק

בכל ארבעת היומונים נדפסות הבוקר מודעות עמוד למכשיר העישון האלקטרוני החדש של פיליפ-מוריס – סדין שלם ב"הארץ" ו"ידיעות אחרונות", עמוד רגיל ב"ישראל היום" ו"מעריב". היום לא מתפרסם בעיתונים דבר על המוצר החדש שענקית הסיגריות מנסה להחדיר לישראל, אך שלשום דווקא רשמה החברה הישג יחצני. "נשיא פיליפ-מוריס ישראל מדבר לראשונה על סערת העישון", בישרה כותרת בינונית שנדפסה בשער "מעריב", בצירוף ציטוט מפיו של האיש: "השיח לא רציונלי ונובע מפחד".

המראיין, הפרשן הכלכלי הבכיר יהודה שרוני, התגייס שוב כדי להדהד את מסריהם של יצרני הסיגריות. בשנה שעברה הגדיר שרוני את המוצר כ"בשורה למעשנים", וציטט "מנהלת קשרי מדע" בפיליפ-מוריס שאמרה לו שהמוצר בריא יותר מסיגריות רגילות. כאן ניתן לעיין בראיון שערך שרוני עם המנכ"ל, דניאל אלפן, וכאן ניתן לצפות בחלק מסרט התעודה המופתי "סוחרי הספק" (Merchants of Doubt) מ-2014, הממחיש מדוע אין להאמין לאנשים מסוגו. מומלץ להשיג את הגרסה המלאה.

עושים לביתם

ב"ידיעות אחרונות" מציינים עוד סוף שבוע עתיר תוכן שיווקי: הכתבה הגדולה ביותר בקונטרס החדשות של העיתון של מוזס, שני סדינים (ברוטו) גודלה, מוקדשת לתחרות "המורה של המדינה", שמוגדרת כ"יוזמה משותפת" של העיתון ושל מפעל הפיס, הסתדרות המורים וחברת טבע. גופים אחרים שסמלילם נדפס כבמעין גילוי נאות הם בנק מסד, חברת משאבי האנוש קינן-שפי ותלמ"א ("תוכנית לאומית למצוינות באנגלית").

שער המוסף הכלכלי של העיתון, "ממון" שוב נכבש על-ידי קמפיין תוכן שיווקי של בנק הפועלים, "תחרות העסקים הקטנים" העשירית במספר: תשעה מתוך 14 עמודי המערכת מוקדשים לפרויקט. לסיפורי ההצלחה הלא מייצגים נלווה טור מאת מנכ"ל הבנק, אריק פינטו, הכותב על "מאות אלפי עסקים קטנים יפהפיים, אמיצים ובעלי חזון" שלדבריו לא תקראו עליהם בעיתון. איפה כן ניתן לקרוא עליהם? באתר תאגיד השידור הישראלי, שבדיוק פרסם פרויקט עיתונאי על המיזם של בנק הפועלים.

"למה הם עושים את זה?", שואלת הכתבת, ליאל קייזר, ומיד משיבה: "ובכן – לא בגלל שהם אבירי זכויות העסקים הקטנים. אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של בנקים הוא הריבית שהם מקבלים על הכסף שהם מלווים לנו. בשנים האחרונות הבנקים, ובראשם פועלים ולאומי, משנים כיוון ומתחילים לחלק יותר הלוואות לעסקים הקטנים ולא מתמקדים רק בגדולים. כלומר, הבנקים הגדילו משמעותית את סכומי הכסף שהם מלווים לעסקים הקטנים.

"מנתוני בנק ישראל שפורסמו לפני חודש וחצי עולה שב-2016, הסכום שהבנקים הלוו לעסקים הקטנים והזעירים עקף את זה שהם הלוו לעסקים הגדולים – 176 מיליארד שקל לעומת 158 מיליארד. מהדו"ח השנתי של הפועלים לשנת 2016, שפורסם גם הוא בסוף חודש מרץ האחרון, עולה שבשנת 2014 הפועלים הלווה לעסקים קטנים 23 מיליארד שקלים, ב-2015 הסכום צמח ל-25.5 מיליארד וב-2016 כבר תפח ל-27.3 מיליארד שקל.

"המגמה ברורה. בסך הכל מדובר בעסק משתלם. לפני שנתיים בנק ישראל פרסם שהריביות שמשלמים העסקים הקטנים על ההלוואות שהם מקבלים מהבנקים כפולות מאלה שמשלמים העסקים הגדולים, 4.3% לעומת 2.1%. בבנק ישראל אומרים שלא הרבה השתנה מאז, העסקים הקטנים עדיין משלמים ביוקר ביחס לגדולים".

ענייני תקשורת

הפלס. בעיתון החרדי "הפלס" ממשיכים לעסוק בלהט בחקירה נגד ראשי העיתון, שהיא לטענתם חלק מרדיפה פוליטית. אחד העמודים הראשונים של העיתון (ועוד ספיח) מוקדש במלואו לדברים חריפים מפי אביגדור פלדמן, מעורכי-הדין שמייצגים אותו. "ל'הפלס', בניגוד ל'יתד נאמן', אין נציגות בכנסת, בממשלה או במשטרה, והדברים מקבלים ביטוי מפורש ביחסה המפלה של המשטרה בין תלונות שהוגשו כנגד 'יתד נאמן' ובין תלונות שהוגשו כנגד 'הפלס'", נכתב באחד הציטוטים.

כתבה אחרת מוקדשת לטענות קשות ("סחיטה באיומים") של עורך-הדין ופעיל הימין הקיצוני איתמר בן-גביר, שמייצג חברה בשם "ימות המשיח" המספקת שירותים טלפוניים לעיתון. באתר "כיכר השבת" דווח השבוע כי זוהי החברה שמפעילה את קווי המאבק של פעילי "הפלס", מידע שאינו מצוין בדיווח של "הפלס".

צוקרברג. כתבת השער של "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", היא תרגום של הראיון הנרחב שהעניק מארק צוקרברג לעורך "Fast Company" רוברט ספיאן (ולא "סאפאין", כמתורגם) בחודש שעבר. בראיון ממשיך צוקרברג למצב את עצמו לא רק כיזם מצליח או בעל הון, אלא כאדם ששם לו למטרה לשנות את העולם לטובה – או כפי שמשערים בארצות-הברית (והוא עצמו הכחיש), מאותת שהוא מתכוון לרוץ לנשיאות.

עובר לדיור מוגן. הכותרת הראשית של מוסף "שוק ההון" של "גלובס" מדווחת לקוראים כי יאיר סרוסי, עד לא מזמן יו"ר בנק הפועלים, יכהן כיושב-ראש חברת מגדלי הים התיכון, המפעילה בתי דיור מוגן. באתר "דה-מרקר" לא התאפקו ופתחו את הכותרת בחידוד דו-משמעי: "עובר לדיור מוגן". גם ב"גלובס" משתעשעים בכותרות: הכותרת שניתנה לידיעה עצמה נפתחת במלים "מהבנק לדיור מוגן".

התיקונים. בן כספית, לקראת סוף טורו השבועי ב"מעריב", קובל על "כאוס" שמתחולל בממשלה ועל "בועת הטרלול" האופפת את נתניהו, ומאשים את "המתאמת דה-פקטו בין הממשלה לכנסת" רבקה פאלוך ואת "מזכיר הממשלה" אבישי ברוורמן. אבישי ברוורמן הוא כמובן שר וחבר-כנסת לשעבר מסיעת העבודה. שמו של מזכיר הממשלה הוא צחי ברוורמן.

ריאליסט. אסף חנוכה מקדיש את טור הקומיקס שלו ב"מוסף כלכליסט" לראיון שערך עמו צוות של ערוץ 1 בשנה שעברה, שבו התעקש הכתב להשטיח את אמנותו ולהתייחס אליו כאל קומיקסאי ש"מאייר זהות מזרחית".

מצלמת שירותים. ב"מוסף הארץ" משוחח ניר גונטז' עם יוכי גנסין, היועצת המשפטית של שירות בתי-הסוהר, ומנסה להבין האם אישרה לשב"ס לצלם את מרואן ברגותי בשירותים ולהפיץ את הסרטון לתקשורת. גנסין מתחמקת מלהשיב לשאלה האם מותר לצלם אסירים בתא השירותים, ומודה שלא צפתה בסרטון לפני שהגיע לטלוויזיה.