"שקט יורים!", כתב עמירם ניר המנוח ב"ידיעות אחרונות" עם פרוץ מלחמת לבנון, ותרם בכך כותרת בלתי מחמיאה לפרק הלבנוני של התקשורת הישראלית. כשבחורינו מסכנים נפשם בחזית, אל להם לעיתונאים להפר את הקונסנזוס בדיווחים מטרידים ובשאלות מביכות. אבל אחד מעמיתיו של ניר לא נשמע לציווי הפטריוטי הזה, כביכול, ובמהלך הקרבות ביוני 1982 כתב בעיתון המתחרה "מעריב": "אנחנו לא מגש הכסף שעליו ניתן השלטון לאליאס סרכיס או לבשיר ג'מאייל. ההולכים למות לא מברכים אותך, מפקד המיליציות הנוצריות". נרעש ממה שראו עיניו הוא הזהיר: "אם לא תצא מתוך האש הזו תנועת מחאה אדירה, אז אנחנו ראויים בהחלט למלחמה הזו וגם לכל מה שיבוא בעקבותיה".

אותו עיתונאי, אמנון אברמוביץ', נשא על גופו את צלקותיה של המלחמה הקודמת, ולכן אין פלא שקיננה בו ספקנות מרה כלפי הנהגה היודעת, לכאורה, מה שהיא עושה (וזאת אפילו טרם הודאתו של מנחם בגין כי זו היתה מלחמת ברירה). גם הכתבים הצבאיים נכוו במלחמת יום-הכיפורים, כאשר נכנעו לשאננות היהירה של הקברניטים ולא פירסמו את ידיעותיהם על התכונה בחזית. האם קיימו את הנדר לא ליפול שוב במלכודת? איתן הבר, שהיה הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", סבור שכן. ברב-שיח שנערך עבור ספר השנה של העיתונאים ב-1983, הכריז הבר כי "לבנון היתה תעודת הבגרות של העיתונות הישראלית. עשינו וכתבנו מה שנכון היה לכתוב". זאב שיף דווקא הצביע על החרמת העיתונות מצד שר הביטחון, חוסר התדרוכים והערפול, ואילו הירש גודמן מה"ג'רוזלם פוסט" הבין בלבנון מהו ייעודו ככתב צבאי. זה היה ערב הכניסה לביירות, כשמג"ד צנחנים תפס אותו ואת חבריו הכתבים ונזף בהם: "מה אתם עושים פה? סעו לירושלים ותצעקו! החיים שלנו בידיים שלכם!".

המג"ד אכן אחז את השור בקרניו. הוא ציפה מנציגי התקשורת שישרתו את הציבור נאמנה על-ידי כך שיניחו על סדר-היום את הסוגיות החשובות באמת, שישאלו שאלות נוקבות, שיקימו קול זעקה נוכח איוולת לאומית. דיווח והבאת העובדות בלבד, ללא פרספקטיבה ופרשנות, אינם מספיקים עוד, קובע ג'וזף לליוולד, עורך ה"ניו-יורק טיימס". "אני חושב שמוטלת עלינו אותה חובת הגינות כבעבר, אך יש עדיפות גבוהה יותר לאמירה מה באמת קורה פה".

▪ ▪ ▪

מה באמת קורה פה? מה עשתה מדינת ישראל בלבנון במשך שני עשורים? איך קרה שזנחנו את תפיסת הביטחון הישנה והטובה, שצה"ל מגן על המדינה מן הגבול הבינלאומי, רודף אחרי מחבלים ומחזיק את המדינות השכנות כאחראיות? איך הסתבכנו במלחמה נגד גרילה, מלחמה שאי-אפשר – ואסור! – לנצח בה, משום שהיא מלחמה נגד אוכלוסייה אזרחית? איך במו ידינו שחקנו את הרתעתנו? איך הקמנו נגדנו את אוכלוסיית השיעים וסייענו לייסוד החיזבאללה? מהו המאזן האמיתי של נסיוננו עם צד"ל? מה עשתה לבנון לכושר הלחימה של צה"ל ולנורמות ההתנהגות שלו? כמה ביטחון העניקה רצועת הביטחון? כמה זה עלה לנו? מה היו החלופות?

גם אם התקשורת נגעה בשאלות הללו, היא לא הצליחה להניע סביבן שיח ציבורי ערני. אם לשפוט על-פי ספר השנה של העיתונאים, היא גם לא היתה מוטרדת מכך יתר על המידה. מעבר לרב-שיח המוזכר לעיל של כתבים צבאיים, כמעט שלא היה עיסוק בלבנון בכלי הביטוי היחיד של העיתונאים על עצמם ועל מקצועם (עד להופעת "העין השביעית" ב-1996, וגם הוא לא התעניין בלבנון). המלחמה השתכחה במהירות, והשהייה בלבנון הפכה לשגרה. התקשורת נענתה ושיתפה פעולה עם ההדחקה הזאת. קול חריג השמיע בהתמדה השבועון "כותרת ראשית", אולי משום שאחד מעורכיו, נחום ברנע, נקרא מדי פעם לשירות מילואים בלבנון (אכן, לו אנשי מילואים היו ממשיכים לשרת בלבנון, היה קולם מבקיע אל התקשורת ומעורר אותה). ביוני 1984 פירסם "כותרת ראשית" על שערו תמונות של חללי לבנון תחת הכותרת: "שנתיים למלחמה: רק למשפחות אכפת". הסביר ברנע: "כשאני בלבנון, אני עוקב בדריכות אחר כל ידיעה צבאית. שמות המקומות הם חלק מחיי. שבועות אחדים לאחר שאני חוזר, מתרחקת לבנון אל מעבר להררי חושך. אפילו מלחמת הכסאות של המפלגה הליברלית נראית פתאום רלבנטית יותר".

אל "כותרת ראשית" הצטרף כתב-העת "פוליטיקה", אשר גיליונו הראשון במאי 1985 הוקדש כולו למלחמת לבנון. "כל זמן שהאחראים למלחמת השולל לא נתנו את הדין הפוליטי על מעשיהם", זעק שם שלמה בן-עמי, "קשה לשקם את הברית ההרוסה בין כוח למוסר, להחזיר למדיניות הישראלית את השפיות ולבודד ממנה את ההרפתקנות". אבל לבנון היתה רק אחת הסוגיות שבהן עסק "פוליטיקה": באותה מידה של רצינות הקדיש כתב-העת גליונות שלמים לשפה העברית, לכותבים צעירים, לשמאל, לנשים, לפשע, ואף הכריז בחגיגיות על שובו של המודרניזם. כך או אחרת, שני כתבי-העת הללו נסגרו ונותרו בזיכרון כאפיזודות איכותיות ואליטיסטיות. גם "חדשות" הצעיר והערני נסגר. לבנון ירדה מסדר-היום הציבורי, למעט גיחות ספורדיות: הנסיגה מהאוולי ב-1985, גירוש אנשי החמאס, מבצעי דין-וחשבון וענבי-זעם, התקפות קטיושות מזדמנות, נפילת חיילי צה"ל ואירועים דרמטיים כמו אסונות המסוקים והשייטת.

הגם שיוסי שריד גינה באותה תקופה את "מסדר השתקנים", שהתעלם מהדו"ח החמור של עמנואל ולד על מחדלי צה"ל במלחמת לבנון ומאמהות והורים שהפגינו נגד שתיקה, אין זה מדויק לומר שהתקשורת שתקה. משה שלונסקי, הכתב הצבאי של הטלוויזיה, היה נחוש בדעתו להזכיר לצופיו ערב ערב כי בלבנון ממשיכה להתנהל מלחמה; עופר שלח, שלי יחימוביץ', צבי בראל, תום שגב, סילבי קשת ורבים אחרים חזרו והצביעו על הקיבעון המחשבתי שבבסיס ישיבתנו בלבנון; רוביק רוזנטל התריע ב"חותם" על השימוש בשפה לטשטוש פניה האמיתיות של המלחמה ("ריכוך היעד" מאפשר להתעלם מההרס); תוכניות האירוח הכבירו מלים על הנושא ומדורי הדעות עסקו בו. אבל בין זה לבין השפעה אמיתית על סדר-היום המרחק רב.

מנסיוני האישי אני יכול להעיד על הקושי. לאחר שהתעוררתי – באיחור! – לפרסם כמה מאמרים נגד שהייתנו בלבנון, השקעתי מאמץ רב בבחינה מחדש של הנחת היסוד הבסיסית, האקסיומה שקבעה כי גם אם ניסוג, החיזבאללה ימשיך להטרידנו. הצבעתי על כך שלחיזבאללה יש גם מצע דתי-חברתי ושאיפתו היא להפוך את לבנון למדינת אייטולות. אם ניסוג חד-צדדית, טענתי, נשמוט את הקרקע מתחת לרגליו כגורם המלכד את האוכלוסייה רבת-הפלגים בהתנגדות לכובש, ונגרום לו להישאב אל הזירה הפנים-לבנונית. ימים אחדים אחרי שהדברים התפרסמו ב"הארץ", התקיימה בהר הרצל האזכרה ליצחק רבין ז"ל. קצין בכיר ביותר פגש אותי ובירך אותי בחמימות על המאמר. "צודק במאה אחוזים", אמר. "נו?", שאלתי בתקווה. הוא טפח על כתפי בחיוך והסתלק. זמן קצר אחר-כך התקיים דיון מעמיק במערכת הביטחון, והעיתונות בישרה שבצמרת הבטחונית ובצה"ל שוררת תמימות דעים כי כרגע אין חלופה לשהייתנו בלבנון.

אין אפוא די במאמר פה, כתבה או שידור שם, כדי להניע את השיח הציבורי. תוכנית אירוח קולנית בוודאי שאינה מסייעת לבירור אמיתי. דרושה החלטה נחרצת של כלי תקשורת מרכזי להשקיע מאמץ ניכר ומתמשך ולא להניח לנושא לחמוק מתשומת לבו של הציבור. קחו, לדוגמה, את הדבקות שמגלה "הארץ" בטיפולו בענייני השטחים. הקוראים מופגזים ללא הרף בכתבות הופכות הקרביים של גדעון לוי, בדיווחים מן השטח של עמירה הס (שבחרה להתגורר בעזה וברמאללה כדי להביא משם קולות אותנטיים), בפרשנות של דני רובינשטיין, במאמרים מתורגמים של עיתונאים פלסטינים ועוד. איש מקוראי "הארץ" לא יוכל לטעון כי לא ידע מה מתרחש בשטחים, וכי לא נאלץ לתת דעתו על הפתרונות האפשריים.

מדוע לא עשתה התקשורת דבר דומה ביחס ללבנון? אולי משום שקשה ומעייף להחזיק כך ערנות במשך זמן כה רב, בייחוד כאשר האינתיפאדה ותהליך השלום השתלטו על סדר-היום הציבורי. נוסף על כך, עד כמה שזה נשמע נורא, 25 הרוגים בשנה הם פחות מהרוגי שבועיים בתאונות דרכים.

גם תושבי קריית-שמונה, עם כל האמפתיה אליהם, אינם תושבי רמת-אביב, שפגיעה בהם, מן הסתם, היתה מעוררת תגובה אחרת. אבל ייתכן גם הסבר אחר, והוא שמלחמת לבנון פגעה אנושות בתחושת השבטיות והלכידות הישראלית. ארי שביט כתב פעם שבעקבות המלחמה השתררה תחושת בגידה בין צה"ל לחברה הישראלית: החברה כעסה על צה"ל על שלא סיפק את הסחורה, כלומר לא הביא ניצחון מוחץ במלחמה ופתרון לבעיה בצפון, ואילו צה"ל נטר לחברה על שלא העניקה לו גיבוי. התקשורת זיהתה ואף שיקפה את הניכור הזה. בניגוד לכותרות הפטריוטיות ומלאות ההזדהות של מלחמת ההתשה ("מטוסים מצריים ניסו לתקוף את כוחותינו... כוחותינו השיבו אש... בצדנו... אין נפגעים"), הדיווח היה הפעם צונן יותר. הרוח שנשבה מהתקשורת היתה משהו כמו: צה"ל נמצא בלבנון, נראה מה צה"ל יעשה ונדווח. מגישה כזו, של צופה לא מעורב במיוחד, לא צומחת יוזמה לבירור יסודי של שהייתנו בלבנון.

ישנו הסבר נוסף. התקשורת הישראלית, הגם שאינה מתבטלת בהכרח בפני הממסד, אינה ששה להתעמת עימו. סדר-יומה נקבע על-ידי הממסד על כל שלוחותיו, הקשר עם מקורותיה בקרב הממסד הוא צינור החמצן שלה, ופגיעתו של ממסד כועס יכולה להיות כואבת. כאשר כל ממשלות ישראל מאז 1982 גמרו אומר לנהוג בלבנון כבתפוח-אדמה לוהט שיש להעביר הלאה במינימום נזק לעצמן, התקשורת לא התנדבה להפר את הקונסנזוס החמים הזה ולפתוח תיבות פנדורה. כשמערכת הביטחון כפתה בתוקף עוצמתה האדירה את דעתה שאין חלופה לישיבתנו באזור הביטחון, מעטים היו הכתבים הצבאיים והפרשנים שהעזו לחלוק על כך ("מי שחושב שאפשר לצאת מלבנון באופן חד-צדד הוא שרלטן", השמיע ראש אמ"ן הכרזה-אזהרה, שבוודאי לא נעלמה מאוזניהם של העיתונאים). תנועת ארבע-אמהות זכתה ליחס רחמני למדי, ואפילו כאשר הקים פוליטיקאי רציני כיוסי ביילין את התנועה ליציאה בשלום מלבנון, לא השקיעה התקשורת בבדיקת רעיונותיו המעשיים והנכונים קמצוץ מן המאמץ שהיתה מקדישה למוסף חג כרסתני. אפילו טענתו המפתיעה בזמנה, שקצינים בכירים רבים בפיקוד הצפון מתנגדים לקו הרשמי של צה"ל בעניין לבנון, לא הזיזה את התקשורת מרבצה.

לאורי אבנרי, שהוביל במשך שנים את "העולם הזה" נגד הממסד תחת הסיסמה "ללא מורא וללא משוא פנים", דעה לא מחמיאה על תפקודה של התקשורת בראשית הפרשה הלבנונית. הגם שניסוחיו בוטים ביותר ("הרצועה שבפי הפודל", "פוליטיקה" 9, אוגוסט-ספטמבר 1985), הוא מעלה את השאלה הנכונה: "האם העיתונות והעיתונאים מוכנים לשחות נגד הזרם, להתייצב למען עניין בלתי פופולרי, להסתכן באובדן תפוצה והטבות אחרות כדי להיאבק על דבר נכון אך חריג?". תשובתו שלילית. אכן, התייצבות מול הממסד אינה עניין קל. כשרשת סי.בי.אס נתנה ביטוי לטענה שמערכת הביטחון האמריקאי זייפה כלפי מטה את מספר הלוחמים וכלפי מעלה את מספר האבידות של הווייטקונג, עלה לה הדבר בתביעת דיבה מצד הגנרל וסטמורלנד, המפקד לשעבר של הכוחות האמריקאיים בווייטנם, ובזעמם של הממשל והצופים.

ההשוואה הבלתי נמנעת לווייטנם גם היא אינה מחמיאה לתקשורת הישראלית. מקובל לחשוב שהתקשורת האמריקאית חרצה את גורל המלחמה. אפילו גורו התקשורת המודרנית, מרשל מקלוהן, אמר שהיא הוכרעה בבתיהם של האמריקאים, מול מסך הטלוויזיה, יותר מאשר בשדה הקרב. אבל בדיקה רצינית יותר מראה שזהו מיתוס המסרב לגווע. לא הטלוויזיה הכניעה את רוח הלחימה של אמריקה, אלא המלחמה עצמה, שלא נראה לה סוף. פרופ' לורנס ליכטי מאוניברסיטת נורתווסטרן חקר ומצא שבשנים הקובעות, 1965–1970, רק שלושה אחוזים מהכתבות בטלוויזיה (76 מתוך 2,300) הכילו חומר קשה לצפייה, כמו צילומי תקריב של פצועים וכדומה. הרוב המכריע של הכתבות צייר תמונה מרוחקת של מסוק נוחת בקרחת יער, חיילים צועדים כשנשקם דרוך, עמוד עשן מיתמר מעל מה שמתואר כמצבור תחמושת של הווייטקונג וכד'. אלה היו הבזקים שלא סיפרו את הסיפור כולו. אבל העיתונות הכתובה בארצות-הברית מילאה את תפקידה כראוי. מי שהביא את הבשורה האמיתית על מה שהתרחש בווייטנם היו עיתונאים כמו ניל שיהן מיו.פי.איי, מלקולם בראון ופיטר ארנט מאיי.פי ודייוויד הלברשטם מה"ניו-יורק טיימס". הם אלה שחשפו את השחיתות של המשטר הדרום-וייטנמי הרקוב, מסרו מפי קצינים אמיצים כמו ג'ון פול ואן ביקורת על ניהול המלחמה, וכדברי אחד מהם, ביקרו "את השיטות, הטמטום, השקר וההונאה העצמית, את חוסר היכולת לעצב מדיניות שתביא לניצחון". לתקשורת הישראלית חסרו אנשים כדוגמתם.

אפילו כאשר דעת הקהל נטתה לטובת יציאה חד-צדדית מלבנון, המשיכה התקשורת להתנהל בעצלתיים בנתיב הקודם. יתרה מזו, אף שאהוד ברק הפך את הנושא לקלף בחירות מרכזי וחזר והצהיר שבכוונתו להוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה, הרי שברגע המכריע נתפסה התקשורת בהפתעה גמורה. בהעדר מקורות עצמאיים משלה, ללא תשתית של דיון מעמיק על הסוגיה, ובהיותה נתונה להשפעת יתר של החשיבה הממסדית, אין פלא שהיציאה החפוזה (תוך איפול שהותיר את הזירה התקשורתית לחיזבאללה) הוציאה את התקשורת משיווי משקלה וטילטלה אותה בין פאניקה ("השפלה!") לאופוריה. עתה יגיע תורו של חשבון הנפש, ושוב נזכה לא רק לרבי-שיח למיניהם, אלא גם לגילויים בדיעבד, כמו עלילותיו הפחות ידועות של צד"ל, ביצועיו האמיתיים של צה"ל, פניו הבלתי מוכרות של חיזבאללה, פרשיות שחיתות וטוהר נשק ועוד. סבר פלוצקר, למשל, נזכר רק עתה, בעקבות הנסיגה, להשכילנו כי שהייתנו בלבנון עלתה לנו 20(!) מיליארד דולר, דבר שחיבל קשות בצמיחת המשק ובחברה בכלל, וכי בעשירית מהסכום היה ניתן להקים מערכת הגנה משוכללת לאורך הגבול. ואורי לוברני, האיש שלנו בלבנון במשך 17 השנים האחרונות, מודה עכשיו שכל העניין היה טעות אחת גדולה. איפה היתה התקשורת כל הזמן הזה?

אמנון אברמוביץ' ציפה לפני 18 שנה שמן האש הלבנונית תפרוץ תנועת מחאה גדולה. זו לא פרצה, וגם סיקור תקשורתי ראוי לא קיבלנו. נראה שבאמת היינו ראויים למלחמה הזאת ולכל מה שבא בעקבותיה.

אורי דרומי הוא מנהל הפרסומים במכון הישראלי לדמוקרטיה

גליון 27, יולי 2000

תגובה (1): העיתון שלא היה

קראתי את מאמרו של אורי דרומי ("התקשורת אשמה", "העין השביעית", יולי 2000) בתימהון גובר והולך. דרומי מזכיר כמה עיתונים ועיתונאים שמתחו בהזדמנויות שונות ביקורת על מלחמת לבנון, מאמנון אברמוביץ' ועד כתב-העת "כותרת ראשית". כל הכבוד להם. רק עיתון אחד נעלם לחלוטין – "העולם הזה". ואולם, במשך שנים היה "העולם הזה" הגורם המוביל במאבק נגד מלחמת לבנון – לפני שהתחילה, בזמן שהתנהלה ואחרי שכאילו הסתיימה. הנה כמה עובדות:

▪ תשעה חודשים לפני המלחמה גילה "העולם הזה" את תוכנית המלחמה ומטרותיה. הדברים נאמרו לי על-ידי אריאל שרון עצמו, "שלא לייחוס". היה שם הכל: הפיכת לבנון למדינת-חסות ישראלית, מינוי שליט מטעם ישראל, גירוש הפלסטינים מלבנון לירדן, סילוק הצבא הסורי.

▪ בשנים שלפני המלחמה, כאשר כל העיתונות הפליגה בשבחי הפלנגות ועסקה בדמוניזציה של אש"ף, פירסם "העולם הזה" שורה של דיווחים על המצב האמיתי בלבנון. חלק מהמידע בא מפי המומחים של אש"ף, שחיו בלבנון, ושאיתם נפגשתי מפעם לפעם. קריאת הדברים היום מלמדת שהמידע הזה היה מדויק, ואילו המידע שינקה העיתונות מצינורות ממשלתיים היה כוזב.

▪ ערב הפלישה, ובזמן שנערכה, היה "העולם הזה" העיתון ה י ח י ד ששלל אותה מכל וכל.

▪ חודש אחרי הפלישה חצו שלושה חברי מערכת "העולם הזה" את החזית בביירות, נפגשו עם יאסר ערפאת וערכו סיור מקיף בעיר הנצורה. יחד איתי באו העיתונאיות ענת סרגוסטי ושרית ישי, שקיבלו על עצמן סכנות אישיות שהיו חמורות בהרבה מהסיכון שקיבל על עצמו פיטר ארנט, שאורי דרומי משבח אותו בלי סייג. אני מקווה שהדיווחים שלנו על המצב בביירות תרמו גם הם להחלטת צה"ל שלא להסתכן בהסתערות על העיר.

▪ בינואר 1985 (נא לשים לב לתאריך) היה "העולם הזה" העיתון היחיד שתבע נסיגה חד-צדדית לגבול הבינלאומי. קבענו שאזור הביטחון החדש יביא לאסון.

אלה הן רק כמה מן העובדות הבולטות. אפשר להתכחש להן, אבל אי-אפשר למחוק אותן. הן רשומות שחור על גבי לבן.

מתעורר הרושם ש"העין השביעית", המופקד על ביקורת הממסד העיתונאי, ממשיך בתסמונת בת חמישים שנה של ממסד זה – התופעה שראוי לקרוא לה "הכחשת 'העולם הזה'". העיתון שבן-גוריון נהג לקרוא לו "השבועון המסוים" (כדי שלא להזכיר, חס וחלילה, את שמו) היה כלא היה.

אני מודה לאורי דרומי על שהזכיר אותי במאמרו – בלי קשר ללבנון ובלי להזכיר את "העולם הזה". הפסוק שהוא מביא מפי (שהתקשורת הישראלית דומה לפודל ההולך אחרי הגברת ומחזיק את הרצועה שלו בפיו) נכון, לצערי, היום כפי שהיה לפני שנים.
אגב, סיסמת "העולם הזה" היתה: "בלי מורא, בלי משוא-פנים".

אורי אבנרי

הכותב ערך את השבועון "העולם הזה" בשנים 1950–1990

גיליון 28, ספטמבר 2000

תגובה (2): העיתונאים שלא היו

כבר בפתיח כתבתו של אורי דרומי בגליון יולי של "העין השביעית" אחזה בי הרגשה לא נעימה. ההכללות, ההכללות הללו: "בתקופת מלחמת לבנון לא נמצאו עיתונאים ישראלים מסוגם של ניל שיהן ודייוויד הלברשטאם, שהניעו את החברה האמריקאית להיפטר מסיוט המלחמה בווייטנם". סליחה, לא נמצאו עיתונאים ישראלים שניסו להניע את החברה הישראלית להיפטר מסיוט המלחמה בלבנון? ואם המלה האופרטיבית היא "הניעו", כלומר הצליחו, האם מייחס הכותב – כפי שנאמר בפתיח, לאחר מכן הוא מותיר יותר מקום למורכבות העניין – את ההחלטה על היציאה מווייטנם לשני עיתונאים, ומתעלם מכך שתנועה ציבורית אדירת ממדים ניסתה במשך שנים להוציא את אמריקה מווייטנם, והצלחתה הושגה רק כעבור שמונה שנים מתחילת המלחמה (ומותר להוסיף עוד שלוש, מאז הגיעו ה"יועצים" האמריקאים הראשונים)?

יש כאן אי-צדק כלפי קבוצה גדולה של עיתונאים ישראלים, שמראשית מלחמת לבנון, ואפילו קודם לכן, יצאו בגלוי נגד המלחמה. בכל העיתונים היו עיתונאים שגינו את המלחמה הזאת, קראו להפסקתה וליציאה מלבנון.

בשום מקום לא היה ריכוז כזה כמו בטורי העמודים הפנימיים של "התוספת האדומה" של "ידיעות אחרונות", שזכה לכינוי החיבה "פתחלנד". אמנם כדי לשרוד שם היה עליך לחבוש לראשך "מצנפת שוטים", לצלצל בפעמוניה ולכתוב בצורה המשעשעת ביותר שאתה יכול. אבל אין זה אומר שלא נאמרו שם דברים רציניים מאוד. גם אצל שייקספיר היה השוטה אומר לפרקים דברי חוכמה, שחכמים גדולים ממנו לא העזו לאומרם.

פה ושם היה גם בינינו מישהו שניחוח הנצחונות של הימים הראשונים סיחרר אותו, אבל גם הוא התעשת כעבור שבועיים-שלושה. הרוב נגד המלחמה היה יציב ומוצק. וסליחה על שאני מרשה לעצמי מלה אישית, כבר ביום השלישי למלחמה כתבתי רשימה בשם "מלחמת השקר", שבה הוקעתי את השימוש בהתנקשות בשגריר ארגוב לפתיחת מלחמה שהכל ידעו כי הוכנה מראש. ובהחלט לא הייתי יחיד. ואם הוזכר שמו של איתן הבר רק בהקשר של סימפוזיון שנערך שנה אחרי פרוץ המלחמה, זכורה לי רשימה שלו מלפני המלחמה, שבה כתב, באירוניה העצובה שהיתה מבוקשת אז ב"ידיעות", כי אנשים רבים חייבים את חייהם למזג-האוויר הרע שמנע תקיפה אווירית ישראלית שתוכננה והיתה מביאה למלחמה בלבנון. בתקופה ההיא היה לי רבע שולחן בחדר במערכת שבו היה לאיתן הבר חצי שולחן, ושמעתי מפיו (היו לו מקורותיו שלו) דברים רבים, שאחר-כך לא היסס לכותבם, וגם אני נעזרתי בידיעתם. וכשכבר הוחלט על מלחמה שמעתי זאת מהשגריר האמריקאי, בשיחת רקע שהיתה לי עימו לפני הפסח של אותה שנה, וכתבתי זאת, אם כי לא בשמו.

ואם מבקש דרומי ליצור את הרושם שהעיתונות והעיתונאים חששו להסתכן באובדן תפוצה, אני יכול להעיד מנסיוני שדב יודקובסקי – שהיה אז העורך האמיתי של "ידיעות" (והאב מצד החתן של עמודי הפתחלנד, שאז דווקא האמין שהם מסייעים לתפוצת העיתון) – לא ניסה למחוק אפילו שורה אחת מהרשימות הרבות שכתבתי נגד המלחמה, ואני מבין שזה היה המצב גם אצל האחרים.

האמת היא שהיו עיתונאים שהתנדבו לשרת את ממסד המלחמה. העיתונאים בכללם נחלקים, בחלוקה גסה, כמובן, לאלה שכותבים מה שאומרים להם, ואלה שכותבים מה שהם חושבים. אחרי מלחמת יום-הכיפורים בא אלי – הייתי אז עורך "אות" – עיתונאי ידוע והתוודה: "עד היום כתבתי מה שאמרו לי לכתוב. לא עוד, מהיום אכתוב רק מה שאני חושב". טועה מי שחושב שהוא לא המשיך לכתוב גם אחר-כך מה שאמרו לו לכתוב.

ובכן, היו כאלה והיו כאלה, והכללה מסוג "התקשורת אשמה" אינה מתאימה ל"העין השביעית".

דוד שחם

דוד שחם הוא סופר ועיתונאי

גליון 28, ספטמבר 2000