לא תמיד מאמצת התקשורת באופן כה מרשים את התחזיות של הימין. אבל בחודש שקדם לפסגה הכושלת בז'נבה התקשו בליכוד להתייחס לעיתונאים כאילו הם מתנכרים לעמדת המפלגה. למעשה, מול נסיונות הכחשה רפים מכיוונו של ראש הממשלה, אימצה בדרך-כלל העיתונות את עמדת הליכוד זה חודשיים, שלפיה ההסכם עם סוריה תפור, הנסיגה מרמת-הגולן מוסכמת וכל שאר העיכובים, הריקודים והאיומים הם חלק מטקטיקה ידועה מראש. לאורך כל התקופה, ובמגמת עלייה לקראת פסגת קלינטון-אסד בז'נבה, נטו הדיווחים להתייחס לשלום עם סוריה כאל עניין מוגמר.

התחושה שמתחת לקיפאון מסתתרת פעילות מעשית נמרצת נשאבה מהאופטימיות שקרנה מסביבתו של אהוד ברק מאז פסגת שפרדסטאון. חיזק אותה דיווחו של העיתונאי אמנון אברמוביץ' בערוץ הראשון בערב שבת ה-3 במרץ. "הייתי אומר בזהירות המתחייבת, תוך שבועות אחדים, בין שלושה לחמישה שבועות, צפוי להיות מונח בפני הכנסת, הממשלה והציבור הישראלי הסכם עם סוריה שיכלול גם את פתרון בעיית לבנון. הייתי קורא כרגע להסכם 'הסכם בקופסה'. אני יכול לומר שהדרגים המקצועיים סיימו את עבודתם. הפרטים ברורים, הנוסחאות ערוכות, הגיעה כרגע עת ההכרעה. מאחר שעדיין אין הכרעה אי-אפשר לדבר על הדברים בוודאות ובסופיות, אבל בהחלט אפשר, ישנו סיכוי גבוה מאוד, שתוך שבועות אחדים ההסכם הזה יונח לפני הציבור הישראלי".

כעבור שלושה שבועות התבשר הציבור הישראלי על בואם של קלינטון ואסד לפגישה בז'נבה, ובמערכת "היומן" של הערוץ הראשון התמלאו גאווה מקצועית, בייחוד על רקע הפקפוק שהפגינה העיתונות הכתובה למחרת דיווחו המרעיש של אברמוביץ'. בקולאז' "תמונות השבוע" הריצו שוב את דבריו של אברמוביץ', ועורך המהדורה, אלישע שפיגלמן, ציין בסיפוק, "אנחנו כבר אמרנו זאת קודם". כאשר התברר ששום הסכם לא הובא בפני הציבור והממשלה, וכנראה גם לא יובא – לא חשבו אברמוביץ' ועורכיו שיש מקום להבהיר או להתנצל בפני הצופים.

"למעשה דיווחתי על שלושה דברים", אומר אברמוביץ' בדיעבד: "1. קיים ערוץ חשאי. 2. הצוותים המקצועיים סיימו את עבודתם. 3. הכל עכשיו עומד לפתחו של איש אחד, נשיא סוריה, ותוך שלושה עד חמישה שבועות נראה כיצד הדברים נופלים. בדיוק שלושה שבועות אחרי הדיווח שלי התבשרנו על ועידת ז'נבה. אלמלא הדיווח שלי היו אומרים שהעיתונות נרדמה בשמירה".

אבל דיווחת גם שתוך שבועות אחדים יוצג, כנראה, הסכם בפני הממשלה. וזה כידוע לא קרה.
אמרתי שעל-פי הערכה יוצג הסכם לציבור הישראלי, ויוסי שריד ששהה באולפן אמר שזו הערכה סבירה. העובדות היו נכונות. אכן, זאת פעם ראשונה שכל הפרטים – נורמליזציה, הסדרי המים והסדרי הביטחון – היו סגורים. נשארה רק שאלת קו הגבול, וכאן ההכרעה היתה בידיו של אסד. ההערכה של כל הצדדים היתה שקלינטון לא מזמן את אסד סתם לפגישה, אלא כדי לקבל הכרעה בשאלת הגבול ולפתור את המחלוקת.

ד"ר איל זיסר, ראש הדסק הסורי במרכז דיין, יודע דברים אחרים: "בפירוש לא נכון להגיד שהכל היה סגור. ההנחה ההגיונית אמנם אומרת שברגע שהיינו מסכימים על סוגיית הגבול, ניתן היה לפתור את שאר הבעיות, אבל לדעתי גם העניינים הטכניים היו גוזלים עוד זמן רב. למשל, שאלת תחנת ההתרעה בחרמון אינה סגורה. גם שאלת מועד הנסיגה לא נסגר, וכן אם יהיו טיסות של אל-על (לדמשק), אם יהיה בה מרכז אקדמי ישראלי, ועוד כהנה וכהנה פרטים. אין ספק שגם ההערכה המדברת על שבועות אחדים, שמקורה כנראה בסביבת ראש הממשלה, אינה נכונה".

למעשה טוען אברמוביץ' כי חזה את כינוסה של פסגת קלינטון-אסד, אך לא יכול היה לצפות את תוצאותיה. זו טענה בעייתית שקשה למצוא לה אחיזה בדיווח שלו, בעיקר כיוון שאיש, כולל קלינטון ואסד, לא ידעו על קיומה העתידי של ועידה כזו בעת הפרסום.

אברמוביץ' לא היה יחיד בדיווחו. למרות ההכחשות שליוו את הידיעה, הלכה ותפחה במהלך חודש מרץ רשימת העיתונאים שהלכו שבי אחרי קונספציית ההסכם המתקרב עם סוריה. העיתונאים, בדרך-כלל, נתנו משמעות ומשקל יותר ל"סימני הנפט" הטכניים שהעידו כי מאחורי הקלעים מתבשל משהו, והמעיטו במשקלם של רמזים פסימיים כמו סירוב סורי לחדש את המו"מ הישיר, נאצות בעיתונים הסוריים על ישראל, והתעקשותו המוחלטת של אסד על זכות הטבילה והדיג במי הכינרת. די היה בנימוק האחרון, בתוספת הפרופיל העצמי העיקש שאסד מציג בעקביות במשך עשרות שנים, כדי לשכנע את העיתונאים לנקוט לשון זהירה ומסייגת יותר.

הדיווח של אברמוביץ' לא פתח את הגל האופטימי; קדמו לו דיווחים בשלושת העיתונים היומיים. למשל אמיר אורן, שכתב ב"הארץ" ב-3 במרץ כי "אסד רשאי לחייך מתחת לשפמו", כיוון ש"השבוע נמצאה ראיה כפולה לצדקת שיטת המיקוח שלו: התעקשותו על קווי 4 ביולי 1967 כבסיס לדיונים עם ישראל". אורן יותר מרומז בידיעה כי ברק עומד לוותר בסוגיית הגבול ובכך יאפשר לאסד לרשום לזכותו ניצחון נוסף.

אורן סירב להתראיין לכתבה זו. לזכותו ייאמר, שממש כמו אסד עצמו, גם הוא עקבי. מאז פסגת שפרדסטאון הוא טוען שצפוי הסכם שלום עם סוריה, "עד יום העצמאות או לכל היותר עד מאי", ובניגוד למרבית עמיתיו הוא ממשיך לדבוק בניתוח הזה גם אחרי כשלון הפסגה, מתוך הערכה שמשחק הפוקר לא הסתיים, ומאחר ששני הצדדים אינם חפצים בנסיגה החד-צדדית מלבנון, הרי שככל שזו תתקרב, כך יגדל הלחץ להסכם בדקה התשעים.

אורן, לפיכך, הוא הפרשן היחיד בעיתונות הישראלית שנימת דבריו לא השתנתה הרבה אחרי הפסגה. ב-6 במרץ הוא כותב בביטחון רב על שתי פגישות הצפויות להיערך בין אסד לברק בשלב המכריע של המשא-ומתן: אחת, כנראה, בז'נבה, "אשר תיועד לשבירתה של האווירה הצוננת בין המדינות. השנייה, בוושינגטון או באתר אמריקאי אחר, בהשתתפות קלינטון ובמתכונת קמפ-דייוויד, תיועד לסיכום סופי של ההסדרים שנוסחו מאחורי הקלעים בידי שלושת המנהיגים". במלים אחרות: העסקה סגורה, ועתה נותר רק למצוא את התאריכים המתאימים ביומן.

רון בן-ישי, פרשן "ידיעות אחרונות", דיווח באחד במרץ על "משא-ומתן המתנהל בין ישראל לסוריה בשני ערוצים עיקריים: קשר טלפוני ישיר בין ירושלים לדמשק, ודרך הממשל האמריקאי, ומאמצי תיווך באמצעות אישים ערבים ואירופים... המנסים לרכך את עמדות הצדדים". היום הוא אומר שהרושם האופטימי שנוצר מהידיעה היה בעיקר על דרך השלילה. "מאחר שכלפי חוץ נראה היה כאילו לא מתנהל כלל משא-ומתן, הרי שהידיעה על שיחות טלפוניות ישירות ומגעים עקיפים נוספים נתנה את התחושה שיש דברים בגו. אלמנט נוסף ששידר אופטימיות בידיעה היה נכונותו של ברק לוויתור על תחנת התרעה ישראלית בחרמון". האופטימיות גברה, כאמור, כעבור יומיים בדיווחו של אברמוביץ', שממנו ניתן היה להבין (ואברמוביץ' מאשר זאת) שברק אכן ויתר על הנוכחות בחרמון.

אז איפה טעינו?
בן-ישי: הטעות של כולנו היתה בהסתכלות על אסד כעל טקטיקן שמשחק משחקים. הטעות הזאת מתחילה עוד בימי רבין. למעשה, אסד היה עקבי לחלוטין באי-הסכמתו לוותר על הכינרת, אבל בעיתונות הישראלית אנחנו עושים את הטעות הנוראה בהסתכלות על הערבים כעל שקרנים מקצועיים שלא אומרים מלה אחת של אמת.

גם עקיבא אלדר, פרשן ב"הארץ", מסכים שהמכשול טמון במסך המפריד בין הכתבים המדיניים לסוריה: "הכתבים המדיניים לא כל-כך מכירים את המציאות הסורית. הם חושבים שאסד יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ולא לוקחים בחשבון את השליטה של הצבא, את מלחמת הירושה וגורמים נוספים. כמו תמיד נטייתה של התקשורת היתה להיות החלטית מאוד, והשאירה את הספקנות לגורמים אחרים, כמו לד"ר איל זיסר, שעל סמך ניתוח המדיניות הפנימית בסוריה העריך שהסיכויים שאסד יתגמש הם קטנים".

ככל שקרבה שעת הפסגה, כך גבר המשחק המתעתע בין האופטימיסטים לפסימיסטים בעיתונות. "צומצמו הפערים... קלינטון ואסד יכריזו על חידוש המשא-ומתן בין ישראל וסוריה", הכריזה הכותרת בעמוד הראשון של "מעריב" ב-21 במרץ, על סמך הערכות בירושלים. ובכותרת בעמוד 7 נאמר: "דיפלומטים זרים: הושגה הסכמה על קווי הגבול עם סוריה". למחרת שאבו ב"מעריב" עידוד מדיאלוג פומבי שקיים הנציג הסורי עם שמעון פרס בכנס בינלאומי על בעיות המים שנערך בהולנד, וכן משר ההגנה הסורי, מוסטפא טלאס, שצוטט: "השיחות עם ישראל יחודשו בתוך שבועות" (ידיעה מגליון ה-17 במרץ). גם מעל דפי "ידיעות אחרונות" נשקפה כמעט אופוריה. גורם מדיני בכיר צוטט: "מרבית ההסכם כבר תפור" (21.3), בתוספת הערכה שאסד יוותר על הכינרת, וקלינטון עצמו אמר כי הוא "מלא תקווה" (23.3). גם הנשיא מובארכ הצהיר: "סוריה וישראל קרובות להסכם שלום" ("ידיעות אחרונות", 22.3).

בצד ההערכות האלה הופיעה גם חבורת הפסימים: חיים רמון, שסבור שהסיכוי להסכם עם סוריה "קטן מאוד" ("מעריב", 16.3), דוד לוי שצוטט ב"הארץ": "עדיין מוקדם לדבר על שלום עם סוריה" (7.3), בשאר אסד הצהיר כי "ברק חלש מכדי להביא הסכם, והאירועים האחרונים עוררו אצלנו ספקות באשר לכוונות ישראל", ובתווך ניצב אהוד ברק, שהתנדנד בין פקפוק לתקווה: ב-3 במרץ כתב יואל מרקוס במאמרו ב"הארץ" ש"ברק בטוח שיש לו את אסד", אבל כשהוא מדבר לציטוט ברק נשמע הרבה פחות זחוח.

ב"הארץ" הציגה הכותרת הראשית ביום הפסגה את המחלוקת בין גופי ההערכה המודיעיניים על נכונות סוריה להגמיש את עמדתה בעניין הכינרת. מעריכי אמ"ן, על-פי הידיעה, חזו את תוצאת הפסגה, והעריכו שסוריה "לא תיסוג מעמדתה". במוסד חשבו, ממש כמו מרבית מנהיגי האזור, שאסד יסכים להתגמש ו"יוותר על תביעתו לגישה לכינרת". עקיבא אלדר: "המסקנה היא שיכול להיות שהיה צריך לעשות לכתבים המדיניים תדרוך של אמ"ן מחקר".

בימים שקדמו לפסגה קשה היה לדעת למי להאמין: לחלק מהכתבים שידר ברק תחושת בטן חיובית על תוצאותיו הצפויות של המפגש בז'נבה, אבל בדברים המפורשים שאמר הזהיר מפני אופטימיות יתר. אחדים מהעיתונאים מאשימים את מקורביו העוסקים בתחום המדיני, כמו דני יתום ואורי שגיא, בהעברת תשדורת שהעסקה קרובה להיחתם. כנראה בגלל ההנחה שהעוזרים הפעילים מטעם ברק במו"מ המדיני יודעים הרבה יותר ממה שהם מוכנים לומר, ומתוך הלחץ להביא ראשונים את הסקופ של השנה על הסכם עם סוריה, עיגלו העיתונאים האופטימיים את הפינות. ההנחה הרווחת היתה שאם יש מגעים, יש אופטימיות ונותרה רק מחלוקת אחת, הרי שמאחורי הקלעים והולך ומתבשל ההסכם, וכל השאר הוא העמדת פנים. עד כמה היו הדיווחים סותרים ניתן ללמוד משידורי החדשות של קול-ישראל ב-26 במרץ, יום הפסגה. בעוד שביומן הבוקר דיווח הכתב המדיני, יוני בן-מנחם, כי "ישראל נערכת גם לאפשרות שהפסגה תיכשל", ידע גדעון קוץ, השליח לז'נבה, לספר ביומן הצהריים שמקור סורי מעריך כי הכל סגור, ועיקר השיחה בין קלינטון לאסד תוקדש למה שיהיה אחרי השלום.

דווקא אמנון אברמוביץ' ביצע ערב הפסגה נסיגה מסוימת מהערכתו הקודמת ונקט לשון הרבה יותר מעורפלת: "למפגש ישנן שלוש אפשרויות סיום: 1. שאסד יגיד לכל כן; לא סביר: אסד עולם לא אמר לכל כן. 2. שאסד יגיד לכל לא; גם לא סביר: אסד מעולם לא אמר לכל לא. אפשרות האמצע היא הסבירה מכולן, והיא אמורה להוליד מפגש טכני של הצוותים המקצועיים או לחלופין סבב סוגר פרטים של השרה מדלן אולברייט באזור". בסופו של דבר, גם האופציה הסבירה-לכאורה הזו לא התממשה, ואסד אמר "לא".

המקורות שלך העבירו מסר שהעיקר מאחורינו. הרגשת מרומה?
אברמוביץ': אין ספק שסביבתו הקרובה של ראש הממשלה שידרה שאנחנו מתקרבים מאוד לנקודת הכרעה. התבשיל מוכן; השאלה אם אסד יאכל אותו. אבל לא הרגשתי מרומה, ובסך-הכל אני לא חושב שהדיווחים היו בלתי מדויקים. העיתונאים תיארו את המצב בדיוק כפי שתיארו אותו מנהיגי האזור. אם קלינטון, ערפאת, מובארכ ושר החוץ הסורי מעריכים שההסכם קרוב ואסד מגיע לפסגה – יש על מה להתבסס. בוועידה היה גם אלמנט של החמצה שלא ניתן היה לשער מראש. גורמים יודעי דבר אומרים שקלינטון לא ניהל נכון את הדברים, כיוון שהתחיל ישר עם נקודת המחלוקת של הכינרת ולא פעל מספיק באופן דיפלומטי.

מי שהרגיש שמקורותיו אכן תעתעו בו הוא כתב "מעריב" שלום ירושלמי: אחרי שחתם על הסכם עם אסד בטורו במקומון "זמן ירושלים" ("הכל סגור, פסגת קלינטון-אסד מחרתיים בז'נבה לא מסמלת את תחילתו או אמצעו של המו"מ עם הסורים, אלא כמעט את סופו"), פנה אל קוראיו מעל דפי העיתון, התנצל בפניהם, וגילגל את האשמה לפתחם של ראש הממשלה ואנשיו, "אשר זרעו תקוות גדולות בקרב הפרשנים והכתבים, ואנחנו התפתינו לחשוב שיש בידינו אינפורמציה של ממש".

"שבוע לפני שפירסמתי את הטור דיברתי עם מקור אמין בלשכת ראש הממשלה", מספר ירושלמי, "והוא סיפר לי שלא רק שהכל סגור ובאים לחתום בז'נבה, אלא שבאים כבר לקבוע את מועד הפגישה המשולשת בין הצדדים. כלומר הצ'ק מוכן וצריך רק לחתום. זאת היתה ההתבטאות".

ירושלמי מחלק את האשמה: "יכול להיות שאנחנו אשמים כיוון שאנחנו הולכים באופן עיוור אחרי מה שלשכת ראש הממשלה אומרת ולא מצליחים לפתח מקורות אלטרנטיביים – לא בקרב הערבים ולא בבית הלבן, אבל יכול להיות גם שהחבר'ה בלשכת ברק פעלו בצורה לא תקינה, הרי יש להם אחריות. הסיפור הזה מערער הרבה מהמוסכמות שאנחנו עובדים לפיהן. בפעם הבאה, אפילו אם אקבל אינפורמציה מפי הסוס עצמו, לא אוכל לבטוח בה".

עודד גרנות, הפרשן לענייני ערבים של "מעריב": "יש לי תחושה כבדה שכמה מעמיתי נפלו קורבן למערכת של דיסאינפורמציה, שהציגה את ההסכם כ'תפור וסגור'. אין ספק שפרומואים כאלה, המכריזים על בואו של הסכם, משרתים את לשכת ראש הממשלה ומסייעים לה ליחצן פעילות. הבעיה היא שאין יכולת להצליב את הדברים. עם מי תצליב? משרד החוץ מחוץ לתמונה, האמריקאים שגו בקונספציה, והקושי לחדור לראש של אסד אמיתי. בניגוד למצרים ולירדן, אין אפילו למי להרים טלפון".

רון בן-ישי: "השתמשו בי ללא שום ספק. הסיפור הודלף לי כחלק מטקטיקת משא-ומתן שנועדה ליצור אווירה ולשלוח מסר, 'אנחנו נוחים'. אבל זה בהחלט לגיטימי, מאחר שהעובדות בבסיסן היו נכונות".

אברמוביץ': "אני לא מקבל את הקביעה שהיתה מניפולציה. בסביבת ראש הממשלה שידרו תיאור נכון של המצב. למעשה הם היו הרבה יותר זהירים מקלינטון, מובארכ וערפאת, שאצלם הכל היה ורוד".

ד"ר זיסר סבור שהתקשורת הפריזה לאורך כל הדרך. "העיתונות שימשה כאן כלי משחק. ברגע שראיתי, כמה שבועות לפני הפסגה, שבתקשורת הסורית מדברים על שפת הכינרת כעל אדמה שלהם, הבנתי שמדובר בתנאי שהוא ייהרג ובל יעבור מבחינתו של אסד".

אבנר הופשטיין הוא עיתונאי ב"ידיעות אחרונות"

גיליון 26, מאי 2000