דני נווה וחיים רמון מתקוטטים סביב שולחן "הכל פוליטי". נווה: "יש לנו מטה, נצליח לעשות את העבודה ללא ספק, התמונה ורודה...". רמון מתפרץ לדבריו: "התוצאה מרמזת על מהפך. אהוד ברק יהיה ראש הממשלה...". נווה: "נו, באמת...". וכך זה נמשך דקות ארוכות. המנחה, דן מרגלית, מצליח לעצור אותם רק אחרי עוד כמה דקות נוספות של פינג-פונג טלוויזיוני מוכר למדי. ולא שהוא לא מנסה להשחיל מלה מדי פעם, אבל אף אחד לא באמת מצפה שהוא יצליח. ויכוח ספונטני בשידור חי בין שני פוליטיקאים מיומנים במדיום הטלוויזיוני מעולם לא הזיק לרייטינג של אף תוכנית. נכון, לא למדנו שום דבר חדש – לא על נווה, לא על רמון ולא על אסטרטגיית הקמפיין של כל אחד מהם. אבל זו טלוויזיה, ואלו הם ה"סאונד בייטס". וכך נראה השיח הציבורי בישראל בתקופה שלפני בחירות 99'.
יש מי שלא קל להם עם הכללים שמכתיבים הפוליטיקאים, בעיקר בזמן שידור חי. מי שלא שמע אנחה של רזי ברקאי, מגיש "מה בוער" בגלי-צה"ל, בעיקר אחרי ראיון עמוס סיסמאות של אהוד ברק, לא שמע אנחה קורעת לב מימיו. נראה לעתים שברקאי ועיתונאים נוספים היו מעדיפים לשדר שירים עבריים במקום ראיונות שהם אינם מצליחים לחלץ מתוכם יותר מאשר "אני אבחר", "הכלכלה מתמוטטת", "המצב הבטחוני מעולם לא היה טוב יותר" ועוד סיסמאות דומות. ברקאי מודה: "זו תקופה איומה לעיתונות. אי-אפשר להוציא אינפורמציה. בוודאי בשידורים חיים ובטלוויזיה, ובוודאי ובוודאי בתוכניות האירוח. המלל הוא אינסופי".
ארי שביט, מנקודת מבטו של משקיף מהצד על התקשורת האלקטרונית, מכנה במאמר במוסף "הארץ" את מה שקורה לשיח הציבורי "פינקלשטייניזציה" –- חוסר אפשרות לקיים דיון עקרוני בסוגיות הגורליות שעומדות על הפרק במערכת הבחירות הנוכחית. העיתונאים, לשיטתו, לא הצליחו במערכת הבחירות הקודמות לספק את המידע הנחוץ על שני המועמדים לראשות הממשלה ושיחקו לידיהם, וגם הפעם העיתונות אינה ממלאה את תפקידה כהלכה.
אילנה דיין מגישה בגלי-צה"ל את התוכנית "הבוקר עם", ומתעמתת עם פוליטיקאים גם בתוכניתה "עובדה" בטלוויזיה. על בסיס נסיונה בשידורים חיים, היא מצרה על חוסר העיסוק בשאלות מהותיות בזמן הראיונות. "השאלה היא מה אנו, כעיתונאים, עושים כדי לבאר לצופה את המציאות הפוליטית, עד כמה אנחנו נגררים אחרי הפוליטיקאים". היא לא מוציאה את עצמה מהכלל ומודה שהרייטינג גורר גם את התקשורת וגם את הפוליטיקאים לשאלות לא עקרוניות בנושאים לא עקרוניים. "הפוליטיקאים מובְנים באופן כזה, וגם התקשורת הפכה להיות מובנית לעסוק בשטחי. בטלוויזיה זה בא לביטוי באופן יותר בולט מאשר ברדיו, התחרות שם פחות השחיתה". את השאלות המהותיות, לשיטתה, לא צריך לשאול דווקא פוליטיקאים: אנשי צבא, אנשי רוח, משפטנים, הם מרואיינים ראויים. אבל גם היא לא מוכנה ללכת עם זה רחוק מדי: "אני לא אומרת שלכל דיון צריך להביא את דיקן הפקולטה למדעי הרוח, אבל גם עם פוליטיקאים צריך להשתדל יותר, לחפור יותר לעומק".
ירון דקל, הכתב הפוליטי של קול-ישראל והפרשן הפוליטי של הערוץ הראשון מכנה את מערכת הבחירות הנוכחית "תקופת הבלה-בלה", בגלל המלל האינסופי של הפוליטיקאים. הוא מודע לנסיונות ההשתלטות של הפוליטיקאים על השידור, בעיקר כשמדובר בשידור חי, אבל לדעתו יש דרכים להתמודד איתם, גם בתקופת בחירות.
המראיינים נאלצים לקטוע פוליטיקאים לעתים קרובות במשפט המוכר "עכשיו אתה גולש לתעמולת בחירות, אני מבקש ממך להפסיק". השאלה אם המרואיינים נענים נתונה לפרשנות, שכן ספק אם ישנה אמירה של פוליטיקאי בתקופה זו שאינה בגדר תעמולת בחירות. יעקב אחימאיר, מגיש "פוליטיקה": "יש פוליטיקאי שמדבר עכשיו לגופו של עניין? ההפסקות האלו זה דבר מלאכותי".
חוק הבחירות (דרכי תעמולה) קובע ש"לא תהא תעמולת בחירות בתקופת 60 היום שלפני הבחירות". כתוצאה מכך נאסרה הופעתם של מועמדים בטלוויזיה וברדיו. פרקי הזמן שבהם חל האיסור השתנו ממערכת בחירות אחת לשנייה (במערכת הבחירות הקודמת צומצמה התקופה ל21- יום לפני הבחירות). הפעם האיסור בוטל, והשאלה אם הציבור ייצא נשכר מכך נותרה פתוחה.
פרשנות החוק הקודם היתה אבסורדית. באחת ממערכות הבחירות בתחילת שנות השמונים סירבה רשות-השידור לשחק משחק של הפועל תל-אביב כיוון ששחקן הקבוצה, משה סיני, היה משובץ באחד המקומות הלא-ריאליים ברשימת מפלגת העבודה. לכאורה, מה לכדורגל ולפוליטיקה? שאלה מעניינת, אבל גם היום, לאחר ביטול החוק, לפעמים עולה וצץ הקשר: באולפן "פוליטיקה" מארח יעקב אחימאיר את שר החוץ אריאל שרון בנושא הטיהור האתני בקוסובו. לכאורה, דיון הרחוק מאות קילומטרים מהבצה הטובענית של מערכת הבחירות שלנו. שרון עונה לעניין, אבל לקראת הסוף לא מצליח להתאפק מלנסות להשתלט על השידור: "אני בטוח שננצח בבחירות", הוא אומר. אחימאיר נזעק: "אני מזהיר אותך שלא לגלוש לתעמולת בחירות, על-פי החוק החדש". שרון מגחך בביטול. "אז מה, עכשיו אני צריך לקחת את הדברים שלי בחזרה? לבטל אותם? לחזור בי?", הוא שואל בקריצה. "לא", משיב אחימאיר, מודע לתבוסתו מראש, "זה בינתיים רק כרטיס צהוב". כי שידור חי הוא שידור חי, הדברים כבר נאמרו, השוט הגלום בחוק הוא בעצם רק נפנוף באצבע – ובניגוד לכדורגל, כאן אי-אפשר להניף כרטיס אדום. בעצם, החוק הוא פתרון משני לבעיה רחבה יותר, כפי שאומרת אילנה דיין: "יכול להיות שלנו, העיתונאים, נוח יותר לשאול שאלות הקשורות לחוק, להתמקד באיסורים עלינו, מאשר לעסוק בנושאים מהותיים יותר, שיציגו אותנו באורח לא כל-כך מחמיא".
מאחר שניתן להשמיע ולהראות פוליטיקאים עד סוף המירוץ ממש, אין ברירה אלא לאזן ביניהם – בין המפלגות השונות, בין המועמדים לראשות הממשלה. גם האילוץ הזה מגביר את כמות המלל של פוליטיקאים בתוכניות הרדיו והטלוויזיה ומעורר את השאלה, היכן נגמרות החדשות ומתחילים האיזונים. רזי ברקאי: "אין לזה סוף! העליתי את לימור לבנת לשידור עם קמפיין ההסברה של הליכוד, ואחר-כך הייתי חייב להעלות מישהו ממפלגת העבודה. בורג עלה ודיבר על ההסברה של מפלגת העבודה. ואז אמרו לי שזה לא בסדר, חייבים גם את מפלגת המרכז. אז העלינו את נחמה רונן, ראש מטה ההסברה שלהם. וזה בסדר גמור אם היה מתקשר מישהו מהאנשים של בני בגין והיה רוצה גם לעלות לשידור. פשוט אין ברירה. וזה עוד רק המועמדים לראשות הממשלה!". ברקאי אומר שזו אחת הסיבות שהניעה אותו להוריד את תוכנית הטלוויזיה שלו בערוץ הראשון, שבה היה מראיין פוליטיקאי אחד בלבד. "ברור היה לי שאצטרך כל הזמן לעשות איזונים, ולא רציתי להפוך את התוכנית לטוק-שואו, הגעתי למסקנה שזו לא עבודה עיתונאית, והעדפתי שלא לתת פתח לסתם תעמולת בחירות".
אריה גולן, מגיש "יומן הבוקר" בקול-ישראל, משתמש במלה "גיהנום" כדי לתאר מה עובר על שדרנים ועיתונאים בתקופה הנוכחית. "זה קשה נורא. זו תקופה שהיא שיא של דרמה, והמתח עולה. אבל העצבים של הפוליטיקאים נורא חשופים. הם מגיבים קשה על כל שאלה וטוענים שהיא מגמתית. השידורים החיים מקשים, כי כולם מנסים לעשות תעמולת בחירות".
לאירועים חדשותיים מובהקים יש בתקופת בחירות משמעות תעמולתית: מסע נתניהו לרוסיה, סגירת מוסדות פלסטיניים במזרח ירושלים, יצחק מרדכי מבקר אצל הנשיא קלינטון, שלא לדבר על הודעות בשידור חי הנוגעות למערכת הבחירות, כמו הכרזת התמיכה של יוסי פלד באהוד ברק. איך מתמודדים עם התערובת הזו? אריה גולן: "אני משתדל לעשות את חלקי. יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ עומד גם בראש מפלגת פועלים חדשה, אז אני אראיין אותו במהלך השביתה ובסיומה. אני אקשה ואשאל אותו אם זו שביתה פוליטית, והוא יצטרך להתמודד עם זה. אני מצפה לעשות את חלקי – להזכיר מאמר ביקורתי בעיתון, ביקורת של יריבים פוליטיים – והוא יצטרך להגיב".
שלי יחימוביץ', מגישת "הכל דיבורים" בקול-ישראל, משתדלת לבדוק יותר מה באמת יש לפוליטיקאי להגיד עוד לפני שהוא עולה לשידור: "פעם הייתי מקפידה פחות. רוב הפוליטיקאים מתמחים עכשיו באמנות העמעום, וחשוב לי לדעת מה יש לו להגיד. בחלק מהמקרים הוא רוצה לתפוס לעצמו עוד זמן שידור".
שפע האירועים החדשותיים משפיע, אולי, על האופן שבו מטפלים בהם בשידורים. לכאורה, קל יותר לשאול את פרץ אם השביתה שהוא עומד בראשה היא פוליטית ואף ללחוץ אותו לפינה מאשר להתמקד במספרים, באחוזים, בנתונים – שהם ברוב המקרים פחות טלוויזיוניים וגם פחות שמיעים.
יש המאמינים שעיתונאים יכולים להתמודד כראוי עם תעמולה בשידור חי – אם רק יתנו להם יד חופשית. החוק הנוכחי, המגביל תעמולה באופן בלתי יעיל, נראה לרובם מגוחך. דן מרגלית: "לדעתי אין צורך בכלל בחוקי בחירות, ואפשר לסמוך על התקשורת שתהיה מאוזנת. בכל אופן, הכל עדיף על החוק הנוכחי – אפילו החוק הקודם, שבו באופן מלאכותי אסור היה להראות או להשמיע פוליטיקאי בתקופה שלפני בחירות". למרגלית מפריע שהחוק הנוכחי מעניק יתרון רב לממשלה מכהנת, שיכולה לייצר אירועים וחדשות. "הייתי יכול לקיים את התוכנית שלי בלי מועמדים, יש מספיק אנשים גם ככה", הוא אומר. גם ברקאי מעדיף את האיסור המוחלט לראיין מועמדים לפני הבחירות על פני מצב ביניים: "החוק הקודם הטיל איסור – נקודה. היום אין קו ברור, ולכן ברגע שאתה מראיין, בעצם הפקרת את האוויר".
ואולי הפתרון הוא להגביל את השידורים החיים? בשולחן-עגול על התקשורת בתקופת הבחירות, שהתקיים ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה" בחודש מרץ האחרון, הציע ד"ר יובל קרניאל לאסור במערכת הבחירות שידורים חיים. ההצעה זכתה להתנגדות כללית. יעקב אילון, מגיש חדשות הערוץ השני: "כשזה חי, זה טלוויזיוני, ואנחנו משכללים את ההתייחסות שלנו כלפי השידור החי ככל שהוא מתארך. ככל שהתחרות תגדל, לא ניתן יהיה לוותר על שידורים חיים". התחרות, כידוע, היא תיאור עדין למלה גסה יותר – הרייטינג. יעקב אחימאיר מודה שהזדעזע למשמע הצעתו של קרניאל: "הגיע הזמן להפסיק את אמצעי הכפייה, זו הצעה נגד תקשורת חופשית".
הסכנה היא בכך שביטול השידורים החיים יגרור אחריו מערכת חדשה של לחצים, תוך העברה של מוקד החיכוכים עם הפוליטיקאים לזירות חדשות – חדרי העריכה וההפקה. "השאלה היא גם מי יהיה הצנזור", אומרת אילנה דיין, "גם רגולטור נבון הוא רק רגולטור". ושלי יחימוביץ' מוסיפה: "מלבד החן הפרוע של השידור החי, שהוא חשוב, אסור לשכוח שביטולו יעניק יתרונות צינזור למנהלים. מנהלים מסוימים שיידעו שהחומר מוקלט ומצוי בידיהם עלולים לעשות בו שימוש לרעה".
רוני דגן היא בוגרת לימודי תקשורת
גיליון 20, מאי 1999